ראשי | חרקים | עכבישנים | ספרות אנטומולוגית | אתרי טבע מומלצים | מפות | אודות | יצירת קשר      About
האתר עוסק בפרוקי הרגליים של ישראל, חרקים, עכבשנים ועוד. מאות מאמרים, קטלוג עכבישים בישראל וקטלוג עקרבים בישראל
 
לחיפוש בתכני האתר גלול ובחר 'חפשו בארכיון המאמרים'
   
insectour
יש לא מעט חרקים שכולם מכירים, אבל יש מעט מאוד חרקים שהרבה מאוד - ילדים בעיקר - מגדלים כחיית מחמד. המפורסם מכולם הוא טוואי המשי המכונה בטעות "תולעת משי". הקשר בין זחלי פרפראים לתולעים קלוש ביותר ועל ההבדל בינם אפשר לקרוא ברשומה בין תולעת לזחל. רשומה זו תתמקד בטוואי המשי וחלקו בהיסטוריה האנושית. הרבה סופר ונכתב על תולדות המשי ופה אגיש רק טעימה קטנה. לרוצים להרחיב, מומלץ לפנות לקישורים בגוף הרשומה, למקורות הנבחרים שבסופה ולמקורות נוספים דרך גוגל.

טַוַּאי הַמֶּשִׁי Bombyx mori משתייך למשפחת טַוָאֵי הַמֶּשִׁי Bombycidae הכוללת כ-300 מינים ונפוצה בדרום אסיה ומזרחה. בישראל אין למשפחה אף נציג בבר. טוואי המשי הוא הנציג המוכר של המשפחה. הזן* התרבותי פותח ממין בר שמקורו במזרח אסיה וזהותו המלאה לא ברורה לחלוטין, מין הבר הקרוב ביותר כיום הוא Bombyx mandarina. בניגוד למין הבר, הזן התרבותי אינו יכול לשרוד ללא עזרת האדם מאחר והבוגרים (שני הזוויגים) אינם מעופפים. במין הבר רק הנקבה אינה מעופפת והזכר כן. הזכרים נמשכים ועפים לנקבות בעקבות פרומון מין שהנקבה משחררת לאוויר.
 
מקור טוואי המשי התרבותי מזוהה מאוד עם סין. ברם גם כאן נמצא אי-בהירות. B. mandarina מצוי בעיקר בסין, קוריאה ויפן. מבחני DNA מצביעים על קירבה גנטית גבוהה של הזן התרבותי לאוכלוסיית בר המצויה בסין. נמצא גם שמין זה מסוגל גם להתרבות עם הזן התרבותי ובעקבות כך יש חוקרים הרואים בשני המינים תתי-מינים של מין אחד. יצוין כי בטבע הסיכוי של שני המינים להיפגש ולהתרבות שואף לאפס.

ביצים טריות של טוואי המשי, קוטר הביצה כ-1 מ"מ.בתחילה צבעה צהוב ועם התפתחות העובר צבעה הופך אפור.
נקבה אחת מטילה 500-600 ביצים במשך 2-4 ימים בהפסקות. בד"כ הביצים נשארות בדיאפאוזה עד האביב הבא.

הזן המתורבת נבדל ממין הבר במספר מאפיינים: הפקעת בזן התרבותי גדולה יותר וקצב גדילת הזחלים ויעילות עיכול המזון גדולים יותר. הזן התרבותי אינו מוטרד מנוכחות אדם ושהייה בתנאי צפיפות, האופייניים לגידול המוני. כאמור הזן התרבותי אינו מעופף והוא חסר פחד מטורפים. כל התכונות הללו התפתחו בתהליך של ברירת גידול והפכו את הזן התרבותי נוח לגידול מסחרי, השואף לתפוקה גבוהה בשטח מינימאלי.

סממנים אלו הפכו את טוואי המשי לתלוי אדם באופן מוחלט וחסר יכולת להתקיים באופן עצמאי בטבע. הצעות לשחרור זחלים בטבע, כפי שאני שומע לעיתים, אין להם משמעות מאחר וגם אם נניח שהזחלים הטעימים ישרדו טורפים רבים, הרי סיכוי הבוגרים להיפגש ולהתרבות אפסי, וסיכוי הביצים, אם יהיו, לשרוד אפסי גם הוא.

זחלים צעירים (דרגה 3) בהגיחם מהביצה אורכם כ-2 מ"מ ובשיא גודלם 7-8 ס"מ.

לפי מקורות היסטוריים סוד הפקת סיבי משי מגלמי טוואי המשי היה ידוע כבר לפני כ-5000 שנים. עדויות ארכיאולוגיות חדשות יחסית, מצביעות אפילו על זמנים קדומים יותר 6000-7000 שנים. בחפירות ארכיאולוגיות בסין של אתר מהתקופה נאוליטית נמצאה כוס שנהב ועליה מגולף זחל של טוואי המשי. באתר אחר על גדות הנהר הצהוב נמצאו שרידי כלי לטווית חוטים ושרדי אריגי משי.

המסורת הסינית מספרת שתגלית המשי שמורה לנסיכה הסינית Léi Zǔ (המאה 27 לפנה"ס) רעייתו של הקיסר הצהוב האגדי (חואנג די) הנחשב כאב מייסד של התרבות הסינית. אחת האגדות (סיפור המופיע בעשרות גרסאות) מספרת שהנסיכה אספה בגן פקעות משי והתיישבה לשתיית כוס התה המסורתי. תוך כדי משחק היא הטילה פקעת למים החמים והבחינה בסיבי המשי שהחלו להיפרד מהפקעת. היא מצאה שסיבי המשי נעימים וחמימים למגע וגלגלה אותם על האצבע.

הנסיכה שכנעה את הקיסר לתת לה חלקת עצי תות שם היא בייתה לראשונה את הזחלים ואספה את הפקעות. היא למדה לסלול את הסיבים לחוטים שהתאימו לטווית בד משי. מיחסים לה גם את המצאת נול הטוויה לאריגי משי. Léi Zǔ חלקה את התגליות עם בני עמה והידע פשט עם הזמן לכל רחבי סין. כמה אמת באגדות כנראה לעולם לא נדע, אבל ההיסטוריה מעידה שסין הייתה התרבות הראשונה שהשתמשה במשי לייצור מוצרי טקסטיל.

זחל גדול (דרגה 5), תקופת הזחל כ-25 ימים. בהגיע לשיא גודלו מפסיק הזחל לאכול, מרוקן את מעיו ומתחיל לחפש אתר נוח להתגלם בו.

כאמור משי מופק מסיבי הפקעת של גולם טוואי המשי. למעשה מדובר בסיב יחיד ארוך מאוד (300-900 מטרים) ובעובי 10 מיקרומטר. חוזקו מקביל כמעט לחוזק סיב פלדה באותו העובי. אורכו של סיב המשי מתאים אותו במיוחד לטווית אריגים. הסיב מיוצר על ידי הזחל בעזרת בלוטות רוק מיוחדות המפרישות תרכובת חלבונים דרך איבר יעודי בגפי הפה. תפקיד הפקעת להגן על הזחל באחד השלבים הקריטיים של הגלגול, במעבר בין דרגת הזחל לבוגר.
כאשר מגיע זמן הבוגר להגיח, הוא מפריש אנזים מפרק ומייצר חור בדופן הפקעת. חור זה פוגע בסיבים ובכדי למנוע זאת, נאלצים המגדלים להמית את הזחלים, בד"כ במים רותחים. חום המים הורג את הזחל ומרכך את הפקעת והופך אותה נוחה יותר לעיבוד.

הסינים הקדמונים למדו שהפקת משי איכותי דורשת שני תנאים עיקריים. אספקת מזון איכותי לזחלים ומניעת פגיעה בפקעת. הם דאגו להאכיל את הזחלים, עד תום גידולם (32-38 ימים), בעלים טריים ורכים במיוחד. קצב גידול הזחלים הוא עצום, עד פי 10,000 תוך חודש.
תנאי הגידול כללו שמירה על טמפ' קבועה, מניעת רעשי רקע חזקים וריחות סביבה חריפים. הזחלים נשמרו במגשים שטוחים עשויים נצרים קלועים שהוערמו במדפים אחד מעל השני.

זחלים שהגיעו לפרקם מתחילים לייצר סביבם פקעת ומסיימים אותה לאחר 3-4 ימים. לאחר המתנה של 8-9 ימים במקום חם ויבש, היו הפקעות מוכנות להפקת המשי. בשיטה הסינית המסורתית, הריגת הזחלים נעשתה באדים חמים ורק לאחר מכן הוטלו הפקעות למים חמים בכדי להמיס את החלבון המאחד את הסיבים. כל סיב שהופק מפקעת אחת גולגל על תוף. לייצור חוט המתאים לטוויה נשזרו 5-8 סיבים יחדיו. חוטי המשי שימשו לאריגת בדים או בעיטורי רקמה.
יוקרתו של המשי נבעה מכמה סיבות: אריגי המשי הקרינו יוקרה בשל מגעם הרך ומראם המבריק משהו. חוזק הסיבים איפשר ייצור בדים עמידים למדי. למשי מוליכות חום נמוכה ולכן הוא מבודד טוב יותר מכותנה. ספיגת לחות גבוהה יחסית הפכה את לבוש המשי לנוח גם באקלים חם. בהשוואה לאריגי הצמר והפשתן שהיו מקובלים בעת העתיקה, לבוש משי היה הרבה יותר נוח, נעים, קל ויוקרתי.

פקעות גולם של טוואי המשי. הפקעת עם החור מעידה על גיחת הבוגר.
טווית הפקעת נמשכת כ 48 שעות, בסיומה מתנשל הזחל בפעם האחרונה ומתגלם.

מקורות שונים מציינים שגלגול המשי וטוויית חוטים הייתה מלאכת נשים (אימהות, ילדות וסבתות) כחלק ממטלות הבית. אריגה ורקמה נעשו בבתי מלאכה ולעיתים בבית. תעשיית המשי היוותה חלק נכבד ממהלך היום של המשפחה הכפרית באזורים בהם הופק משי. תקופה זו נמשכה כחצי שנה וכללה גידול זחלים, הפקת הסיבים, ייצור חוטים, אריגה, צביעה ורקמה.
במאה החמישית לפני הספירה היו בסין לפחות 6 פרובינציות שעסקו בהפקת משי. סוד המשי נשמר בקפדנות בידי הפקידות הקיסרית. העונש על גילוי הסוד לזרים או הברחה של ביצים או פקעות החוצה מסין היה חד-משמעי - מוות!

השימוש הראשוני במוצרי משי, טרום "העידן התעשייתי", היה בעבור הקיסר והמקורבים שלו. לבוש משי (בעיקר צבעו) העיד על הסטאטוס המעמדי של הלובש. ברבות השנים, כאשר הפקת המשי התרחבה ותעשיית המשי הפכה משומנת ויעילה מאוד, הפך המשי נגיש ליותר אוכלוסיה, תחילה בקרב המעמדות הגבוהים ועם הזמן במעמדות נמוכים יותר. משי שימש לייצור מוצרי לבוש ונוי. במהלך השנים השימוש במשי גלש לתחומים נוספים כמו: ייצור כלי נגינה, חוטי דייג, מיתרי קשת ואפילו נייר ויריעות לציור.

במהלך שושלת האן (206-220 לפנה"ס) הפכה הפקת המשי לתעשייה חשובה מאוד בסין הקיסרית והמשי קיבל ערך משל עצמו ואף שימש כמטבע עובר לסוחר בתשלום מיסים לקיסר, תשלום לפקידות הציבורית וכתשלום הוקרה לשירות בעל ערך למדינה. ערך המשי נקבע על פי אורכו כפי שזהב נמדד במשקל. במרוצת השנים הפך המשי למטבע תשלום בעבור סחר חוץ.

פקעת שנחתכה חושפת את הגולם החנוט השוהה בתוכה. תקופת הגולם נמשכת 14-18 ימים.

משערים שהמסחר במשי התחיל בתקופה קדומה למדי (מאה 10 לפנה"ס), עוד לפני הפיכת דרך המשי לערוץ מסחר מוכר במחצית האלף האחרון לפנה"ס. שרידי משי על מומיה מצרית מתבאי שתוארכה ל-1070 לפנה"ס הם ככל הנראה העדות המוקדמת ביותר לסחר במשי.
מקורות קדומים מספרים על שגרירי הקיסר האן שנסעו, במהלך המאה השנייה לפנה"ס, מערבה עד לאזור פרס ומסופוטמיה ונשאו עימם תשורות משי. פרס שימשה בעת העתיקה כמרכז סחר בין מזרח למערב.

החל מהמאה הרבעית לפנה"ס החלו היוונים והרומאים להזכיר את ממלכת המשי והבד המופלא. עדות לבורות הגדולה בנוגע למקורו של הבד המסתורי מוצאים בכתביו של ההיסטוריון הרומי פליניוס המספר ב"תולדות הטבע" (70 לפנה"ס) שהמשי גדל על העצים. בסוף המאה האחרונה לפנה"ס לבשו אצילי ועשירי רומי בגדי משי. מספרים על הקיסר הרומי הליוגאבלוס (222-218) שהיה לובש אך ורק בגדי משי. בשנת 380 לספירה מדווח היסטוריון רומאי ביזנטי שהשימוש במשי הפך מנחלת האצילים לנחלת העם. עם זאת משי איכותי היה יקר ביותר ועלותו שלוש מאות דינר, סכום המשתווה למשכורת שנתית של חייל רומאי. מקורות רומאים מציינים שלמרות המחיר הגבוה הביקוש למשי עבור אזרחי רומי היה כה רב, עד כדי השפעה לרעה על הכלכלה הרומאית.

הכמיהה למוצרי משי בתקופה הרומית השפיעה גם על השכנים, השבטים הברברים. בשנת 410 לספירה כאשר אלאריק הראשון, מלך הוויזיגותים כבש ובזז את רומא הביזנטית הוא דרש כופר עצום של כסף, זהב, פלפל וגם 4000 טוניקות של משי.
למרות הניסיון המוצלח, של כ-2000 שנים לשמר את סוד המשי בתוך סין, זלג הידע מעבר לגבול. תחילה לקוריאה השכנה (200 לפנה"ס) בעקבות הגירה סינית לקוריאה. אל המערב הגיע המשי במספר ערוצים. ב-300 לספירה החל גידול המשי להתבסס בהודו ויפן.

מוצרי משי הגיעו מסין בנתיבי המסחר (12,000 ק"מ) דרך מרכז אסיה ופרס לאירופה כבר בתקופה הרומאית. הם נחשבו יקרים כזהב. כאשר דרכי המסחר בין המזרח למערב הפכו משמעותיות הן נקראו "דרך המשי". על פי האגדה, בסביבות 550 לספירה הגיעו נזירים ששהו בפרס לקונסטנטינופול (איסטנבול של היום) ובאמתחתם ביצי טוואי המשי וזרעי תות שהוסתרו בקני במבוק חלולים. תחת השגחת הנזירים למדו הביזנטים את סוד גידול והפקת המשי ותוך זמן קצר הפכו את העניין למונופול של הקיסרות השולט על הייצור והמסחר. מכאן התפשט הגידול לכל האזור הים-תיכוני.

הפקת משי בידי הביזנטים גדעה את המסחר של מוצרי משי רגילים וזולים שהגיעו מהמזרח, אבל השאירה את השוק פתוח עבור מוצרי משי איכותיים שיוצרו בסין במיוחד עבור המערב. במאה השישית החלו הפרסים בהפקת משי בעצמם ופיתחו טכניקות ודוגמאות אריגה ייחודים. במאות 8-12 לספירה נטלו מורי דרך וסוחרים יהודים (ראדאנים), שפעלו בחסות האימפריה העבאסית המוסלמית, שמרכזה היה בבגדד, חלק משמעותי במסחר במשי מאסיה לצפון-אפריקה וספרד. המורים בספרד וצפון-אפריקה (המאה ה 8) פיתחו גם הם את תרבות המשי בדרכם מיוחדת. סוד המשי הגיע לאיטליה (צפון איטליה, ונציה, פירנצה) רק במאה השלוש-עשרה (לאחר מסע הצלב השני) בעקבות הגעה של אלפי פליטים פועלי משי מיומנים מקונסטנטינופול לאיטליה. בסופו של דבר הפכה תעשיית המשי לנפוצה באירופה עם התבססות מרכזי ייצור וסחר גם בצרפת באנגליה במהלך המאה ה-16 ואילך.

נקבה (מימין) וזכר קטן יותר בעת ההזדווגות. היא עשוייה להימשך 12-18 שעות.

המסחר במשי מתקשר לאזורנו כבר מזמנים קדומים, נתיבי מסחר שהסתעפו מדרך המשי לעבר צפון אפריקה וערב עברו בארץ ישראל ובין הסחורות שהובלו בהן נכללו משי ומוצריו. דרכים אלו הגיעו לערים צור ועכו שלחוף הים התיכון. הפניקים ששלטו (אלף אחרון לפנה"ס) בצפון א"י עסקו באריגת משי וצביעת אריגי משי (גם צמר ופשתה) אשר נשלחו באוניות לכל רחבי האימפריה הרומאית. הקהילה היהודית באזור נטלה חלק נכבד בתעשייה זו. במאה ה 5 היו רומי הביזנטית, מצרים, סוריה וארץ ישראל מרכזים בינלאומיים לתעשיית אריגי משי. צביעת האריגים נעשתה גם בקיסריה, ניאפוליס (שכם) ולוד.

ברבות השנים החלו הרומאים והביזנטים בגידול עצי תות עבור הפרי המתוק ובעבור מזון לגידול זחלי טוואי המשי. תעשיית המשי התרכזה אז בטריפולי (צפון לבנון). בסוף המאה 13 פעלו בטריפולי המוסלמית 4000 נולים לאריגת משי ומשם התפשט הענף לרוב חלקי לבנון, ובמיוחד להר הלבנון. בראשית המאה ה-17, האמיר הדרוזי פאחר א-דין, מחזק את ענף גידול טוואי המשי וסחר במשי. נרכש ידע בצרפת ומוצרי המשי הגולמיים מיוצאים לאירופה בעיקר עבור צרפת.
מסמכים עותומאניים מירושלים מהמאות 17-18 מעידים על מסחר ענף במשי ומוצריו שנעשה באזורינו בחסות גילדות סוחרי משי מקומיות שכללו מספר לא מועט של סוחרים יהודים. גידול הזחלים והפקת המשי התמקד בהר הלבנון (ע"י הנוצרים המארונים), רוב מוצרי המשי הגולמיים יוצאו לאירופה. חלק שימש למסחר בשווקים המקומיים.

ענף גידול טוואי המשי הגיע, בעידן המודרני, לארץ ישראל מהר הלבנון, במהלך המאה ה-19, במסגרת ניסיונות לפתח את הפקת המשי כענף חקלאי. תחילה (1853-1860) ע"י פלאחים מתיישבים ממצרים באזור ירושלים ויפו אבל מסיבות לא ברורות לא צלחה דרכם. ניסיון שני לפיתוח הענף נעשה לאחר 30 שנה במושבות הברון רוטשילד, תחילה בראשל"צ (1891) ולאחר מכן במקומות נוספים כמו מאיר-שפיה, זיכרון יעקב, ג'ילין, יסוד המעלה, ראש פינה ועוד. פקעות המשי נשלחו ברובם למטוויות בסוריה ולבנון.
במסגרת מדיניות הברון להקים תשתיות כלכליות המסוגלות לשפר את תנאי המחייה של התושבים היהודים במושבות ובערים דאז, הוחלט גם על הקמת מטוויה (1894) בראש פינה, כאשר את הידע הביאו מלבנון וצרפת. המטוויה קנתה פקעות משי מהמושבות היהודיות והכפרים הערביים שבאזור הצפון ודרום לבנון.
לאחר כ-10 שנות פעילות נסגר המפעל (1905) מצירוף נסיבות של ניהול כושל, תחרות שוק גדולה מידי ומחסור בחומרי גלם. הפקת פקעות משי במושבות הברון נמשכה עוד זמן מה לאחר סגירת המפעל בראש פינה והן נשלחו לבירות.
 
בין השנים 1918-1930 נעשה ניסיון נוסף לפתח את ענף גידול המשי על ידי הסוכנות היהודית בשיתוף המח' החקלאית של ממשלת המנדט. גם ניסיון זה כשל, בחלקו משום שיהודים סירבו לעבודה הקשה הכרוכה בענף ובחלקו מסיבות הדומות למקרים הקודמים.
פיתוח ענף המשי בארץ ישראל היה אפיזודה קצרה ולא מוצלחת במיוחד. אנחנו נשארנו עם עצי תות רבים, שניטעו לטובת הענף, ופריים המתוק. כיום גידול טוואי המשי בישראל נעשה בעיקר למטרות לימודיות.

עיניים גדולות הן מאפיינים של פרפראים פעילי לילה. המחושים המנוצים מופיעים בשני הזווגים ואצל הזכר הם גדולים יותר.

עד מלחמת עולם העולם השנייה היו סין ויפן הספקיות העיקריות של משי לשוק העולמי. מלחמת עולם השנייה הפסיקה את הסחר בנתיב הזה וזירזה פיתוח תחליפים שונים בהם את הסיב Lyocell המיוצר מתאית.
העידן התעשייתי המודרני שהביא לפיתוח מגוון תחליפי משי סינתטיים הוריד את קרנו של המשי לזמן מה. אבל לאחר זמן החל המשי לחזור לשוק האופנה העממי והיוקרתי. כיום מספקות סין (54%) והודו (14%) למעלה ממחצית מהתצרוכת העולמית. משי מיוצר מסחרית בלמעלה מ-30 מדינות בהן אוזבקיסטן, ברזיל, אירן, תאילנד, וייטנאם, צפון קוריאה, רומניה ויפן.

מלבד השימוש הקלאסי עבור ביגוד ומוצרי נוי וקישוט משמש המשי בעוד תחומים. בתחום הרפואי למשל משמשים סיבי משי מעובדים לביצוע תפרים בניתוחים רפואיים וייצור לבוש ומצעים אל-אלרגניים לבעלי עור רגיש והסובלים מקצרת.

משי שימש כבר בתקופות קדומות כפריט לבוש של לוחמים. לוחמים מונגולים בצבאו של ג'ינג'ס חאן (תחילת המאה ה-13) לבשו מתחת לשריון עור קל חולצות רפויות מאריג משי צפוף מאוד. היה וחץ חדר דרך השריון, אריג המשי האט את מהירותו, מנע מראש החץ להשיג נזק פנימי ודימום גדול יותר ואיפשר לחלץ חץ חודר באופן קל יותר ובפחות נזק שניוני שהיה לעיתים גרוע יותר מנזק החדירה עצמה. שיטה זו איפשרה ללוחם להשיג הגנה יעילה במשקל נמוך עם חופש תנועה גדול.
 
בעידן המודרני, אריגי משי שימשו גם לייצור אפוד המיגון. ממציא אמריקאי הבחין שפגיעת חזה בנפגע ירי שאכסן בכיס החזה מטפחת משי מקופלת הייתה פחות חמורה מהצפוי ושהבד, תודות לתכונות הסיבים וצפיפות האריגה הגבוהה (ביחס לאריגים אחרים) בלם במידה מסויימת את הקליע. בעקבות המימצא ומימצאים אחרים בנסיבות דומות הוא ייצר (1881) חליפת מיגון עשייה 18-30 שכבות בד משי צפוף שהיה מסוגל להגן על הלובש מחדירת חץ. בסוף המאה ה-19 ייצר יזם אחר, על בסיס הרעיון הקודם, אפוד מגן קל נגד קלעים איטיים של אקדחים. מוצר לא זול שעלה 800$ ב 1914. וסט כזה לבש ב-28 ביוני 1914 פרנץ פרדיננד הארכידוקס של אוסטריה בעת הסיור המפורסם בסרייבו בירת בוסנייה. וסט זה לא סייע לארכידוקס מול המתנקש שירה למזלו הרע דווקא בצוואר. הרצחו של האציל האוסטרי שימש כזרז בתהליך שגרר את פתיחת מלחמת העולם הראשונה.

חשיבותו הכלכלית של טוואי המשי שימשה גם תמריץ למחקרים שונים, שהתבססו על זן זה המשמש עד היום כמודל ביולוגי להכרת חרקים ומחזור חייהם בכלל ובמחקרים אקדמאים בנושאים שונים. מחקרים חדשניים עוסקים בצד הגנטי במטרה לגלות את סוד איכות קורי המשי במטרה להפיקם באופן מלאכותי.

זחלים של טוואי המשי משמשים גם למאכל (ערך תזונתי גבוה) והם מוכּרים במטבח הסיני, הקוריאני והתאילנדי. זחלים מיובשים משמשים ברפואה העממית הסינית לטיפול בנפיחות (גזים), מדללת ליחה ומקילה התכווצויות שרירים. לשמן המופק מפקעות הגולם מיחסים תכונות המורידות את רמת הסוכר בדם, משפרות את המערכת החיסונית, מעכבי זקנה ועוד. על פי מקור סיני גללי הזחלים משמשים לאחר עיבוד לתה "רפואי".

סיפורו של המשי הוא סיפור על קשר הדוק בין אדם וחרק, ואולי אחת הדוגמאות היחידות לביות טוטאלי של חרק. המשי כמשאב כללי היווה טריגר משמעותי בהתפתחות הסחר העולמי בעולם הקדום ועודד כתופעת משנה חילופי ידע תרבותי ומדעי בין תרבויות הרחוקות אלפי מילין האחת מהשנייה. התאווה למשי תרמה לא מעט למאבקי כוח בין אימפריות שונות, מאבקים על שליטה בדרכי המסחר ומונופולים בהפקת משי ומוצריו.
השימוש במשי יכול להוות גם דוגמא טובה לאופן בו האדם יכול להשתמש במשאבי הטבע מתחדשים וגם לשמר אותם.
 
*זן זו הגדרה המתייחסת לגירסה של בעל חיים או צמח שפוצלו בתהליך של ביות או הכלאה ממין בר. המונח משמש לרוב בבוטניקה ופחות בזואולוגיה, שם המונח "גזע" נפוץ יותר. מקביל ל"תת-מין" המשמש בטקסונומיה.

מקורות נבחרים:

קדמוניות נופי ארץ-ישראל : הביוגרפיה של העם על פי הגיאוגרפיה של הארץ, 2005
תעשיית המשי של ראש פינה, קתדרה לתולדות א"י וישובה 59, מרץ 1991
insectour
יש לא מעט חרקים שכולם מכירים, אבל יש מעט מאוד חרקים שהרבה מאוד - ילדים בעיקר - מגדלים כחיית מחמד. המפורסם מכולם הוא טוואי המשי המכונה בטעות "תולעת משי". הקשר בין זחלי פרפראים לתולעים קלוש ביותר ועל ההבדל בינם אפשר לקרוא ברשומה בין תולעת לזחל. רשומה זו תתמקד בטוואי המשי וחלקו בהיסטוריה האנושית. הרבה סופר ונכתב על תולדות המשי ופה אגיש רק טעימה קטנה. לרוצים להרחיב, מומלץ לפנות לקישורים בגוף הרשומה, למקורות הנבחרים שבסופה ולמקורות נוספים דרך גוגל.

טַוַּאי הַמֶּשִׁי Bombyx mori משתייך למשפחת טַוָאֵי הַמֶּשִׁי Bombycidae הכוללת כ-300 מינים ונפוצה בדרום אסיה ומזרחה. בישראל אין למשפחה אף נציג בבר. טוואי המשי הוא הנציג המוכר של המשפחה. הזן* התרבותי פותח ממין בר שמקורו במזרח אסיה וזהותו המלאה לא ברורה לחלוטין, מין הבר הקרוב ביותר כיום הוא Bombyx mandarina. בניגוד למין הבר, הזן התרבותי אינו יכול לשרוד ללא עזרת האדם מאחר והבוגרים (שני הזוויגים) אינם מעופפים. במין הבר רק הנקבה אינה מעופפת והזכר כן. הזכרים נמשכים ועפים לנקבות בעקבות פרומון מין שהנקבה משחררת לאוויר.
 
מקור טוואי המשי התרבותי מזוהה מאוד עם סין. ברם גם כאן נמצא אי-בהירות. B. mandarina מצוי בעיקר בסין, קוריאה ויפן. מבחני DNA מצביעים על קירבה גנטית גבוהה של הזן התרבותי לאוכלוסיית בר המצויה בסין. נמצא גם שמין זה מסוגל גם להתרבות עם הזן התרבותי ובעקבות כך יש חוקרים הרואים בשני המינים תתי-מינים של מין אחד. יצוין כי בטבע הסיכוי של שני המינים להיפגש ולהתרבות שואף לאפס.

ביצים טריות של טוואי המשי, קוטר הביצה כ-1 מ"מ.בתחילה צבעה צהוב ועם התפתחות העובר צבעה הופך אפור.
נקבה אחת מטילה 500-600 ביצים במשך 2-4 ימים בהפסקות. בד"כ הביצים נשארות בדיאפאוזה עד האביב הבא.

הזן המתורבת נבדל ממין הבר במספר מאפיינים: הפקעת בזן התרבותי גדולה יותר וקצב גדילת הזחלים ויעילות עיכול המזון גדולים יותר. הזן התרבותי אינו מוטרד מנוכחות אדם ושהייה בתנאי צפיפות, האופייניים לגידול המוני. כאמור הזן התרבותי אינו מעופף והוא חסר פחד מטורפים. כל התכונות הללו התפתחו בתהליך של ברירת גידול והפכו את הזן התרבותי נוח לגידול מסחרי, השואף לתפוקה גבוהה בשטח מינימאלי.

סממנים אלו הפכו את טוואי המשי לתלוי אדם באופן מוחלט וחסר יכולת להתקיים באופן עצמאי בטבע. הצעות לשחרור זחלים בטבע, כפי שאני שומע לעיתים, אין להם משמעות מאחר וגם אם נניח שהזחלים הטעימים ישרדו טורפים רבים, הרי סיכוי הבוגרים להיפגש ולהתרבות אפסי, וסיכוי הביצים, אם יהיו, לשרוד אפסי גם הוא.

זחלים צעירים (דרגה 3) בהגיחם מהביצה אורכם כ-2 מ"מ ובשיא גודלם 7-8 ס"מ.

לפי מקורות היסטוריים סוד הפקת סיבי משי מגלמי טוואי המשי היה ידוע כבר לפני כ-5000 שנים. עדויות ארכיאולוגיות חדשות יחסית, מצביעות אפילו על זמנים קדומים יותר 6000-7000 שנים. בחפירות ארכיאולוגיות בסין של אתר מהתקופה נאוליטית נמצאה כוס שנהב ועליה מגולף זחל של טוואי המשי. באתר אחר על גדות הנהר הצהוב נמצאו שרידי כלי לטווית חוטים ושרדי אריגי משי.

המסורת הסינית מספרת שתגלית המשי שמורה לנסיכה הסינית Léi Zǔ (המאה 27 לפנה"ס) רעייתו של הקיסר הצהוב האגדי (חואנג די) הנחשב כאב מייסד של התרבות הסינית. אחת האגדות (סיפור המופיע בעשרות גרסאות) מספרת שהנסיכה אספה בגן פקעות משי והתיישבה לשתיית כוס התה המסורתי. תוך כדי משחק היא הטילה פקעת למים החמים והבחינה בסיבי המשי שהחלו להיפרד מהפקעת. היא מצאה שסיבי המשי נעימים וחמימים למגע וגלגלה אותם על האצבע.

הנסיכה שכנעה את הקיסר לתת לה חלקת עצי תות שם היא בייתה לראשונה את הזחלים ואספה את הפקעות. היא למדה לסלול את הסיבים לחוטים שהתאימו לטווית בד משי. מיחסים לה גם את המצאת נול הטוויה לאריגי משי. Léi Zǔ חלקה את התגליות עם בני עמה והידע פשט עם הזמן לכל רחבי סין. כמה אמת באגדות כנראה לעולם לא נדע, אבל ההיסטוריה מעידה שסין הייתה התרבות הראשונה שהשתמשה במשי לייצור מוצרי טקסטיל.

זחל גדול (דרגה 5), תקופת הזחל כ-25 ימים. בהגיע לשיא גודלו מפסיק הזחל לאכול, מרוקן את מעיו ומתחיל לחפש אתר נוח להתגלם בו.

כאמור משי מופק מסיבי הפקעת של גולם טוואי המשי. למעשה מדובר בסיב יחיד ארוך מאוד (300-900 מטרים) ובעובי 10 מיקרומטר. חוזקו מקביל כמעט לחוזק סיב פלדה באותו העובי. אורכו של סיב המשי מתאים אותו במיוחד לטווית אריגים. הסיב מיוצר על ידי הזחל בעזרת בלוטות רוק מיוחדות המפרישות תרכובת חלבונים דרך איבר יעודי בגפי הפה. תפקיד הפקעת להגן על הזחל באחד השלבים הקריטיים של הגלגול, במעבר בין דרגת הזחל לבוגר.
כאשר מגיע זמן הבוגר להגיח, הוא מפריש אנזים מפרק ומייצר חור בדופן הפקעת. חור זה פוגע בסיבים ובכדי למנוע זאת, נאלצים המגדלים להמית את הזחלים, בד"כ במים רותחים. חום המים הורג את הזחל ומרכך את הפקעת והופך אותה נוחה יותר לעיבוד.

הסינים הקדמונים למדו שהפקת משי איכותי דורשת שני תנאים עיקריים. אספקת מזון איכותי לזחלים ומניעת פגיעה בפקעת. הם דאגו להאכיל את הזחלים, עד תום גידולם (32-38 ימים), בעלים טריים ורכים במיוחד. קצב גידול הזחלים הוא עצום, עד פי 10,000 תוך חודש.
תנאי הגידול כללו שמירה על טמפ' קבועה, מניעת רעשי רקע חזקים וריחות סביבה חריפים. הזחלים נשמרו במגשים שטוחים עשויים נצרים קלועים שהוערמו במדפים אחד מעל השני.

זחלים שהגיעו לפרקם מתחילים לייצר סביבם פקעת ומסיימים אותה לאחר 3-4 ימים. לאחר המתנה של 8-9 ימים במקום חם ויבש, היו הפקעות מוכנות להפקת המשי. בשיטה הסינית המסורתית, הריגת הזחלים נעשתה באדים חמים ורק לאחר מכן הוטלו הפקעות למים חמים בכדי להמיס את החלבון המאחד את הסיבים. כל סיב שהופק מפקעת אחת גולגל על תוף. לייצור חוט המתאים לטוויה נשזרו 5-8 סיבים יחדיו. חוטי המשי שימשו לאריגת בדים או בעיטורי רקמה.
יוקרתו של המשי נבעה מכמה סיבות: אריגי המשי הקרינו יוקרה בשל מגעם הרך ומראם המבריק משהו. חוזק הסיבים איפשר ייצור בדים עמידים למדי. למשי מוליכות חום נמוכה ולכן הוא מבודד טוב יותר מכותנה. ספיגת לחות גבוהה יחסית הפכה את לבוש המשי לנוח גם באקלים חם. בהשוואה לאריגי הצמר והפשתן שהיו מקובלים בעת העתיקה, לבוש משי היה הרבה יותר נוח, נעים, קל ויוקרתי.

פקעות גולם של טוואי המשי. הפקעת עם החור מעידה על גיחת הבוגר.
טווית הפקעת נמשכת כ 48 שעות, בסיומה מתנשל הזחל בפעם האחרונה ומתגלם.

מקורות שונים מציינים שגלגול המשי וטוויית חוטים הייתה מלאכת נשים (אימהות, ילדות וסבתות) כחלק ממטלות הבית. אריגה ורקמה נעשו בבתי מלאכה ולעיתים בבית. תעשיית המשי היוותה חלק נכבד ממהלך היום של המשפחה הכפרית באזורים בהם הופק משי. תקופה זו נמשכה כחצי שנה וכללה גידול זחלים, הפקת הסיבים, ייצור חוטים, אריגה, צביעה ורקמה.
במאה החמישית לפני הספירה היו בסין לפחות 6 פרובינציות שעסקו בהפקת משי. סוד המשי נשמר בקפדנות בידי הפקידות הקיסרית. העונש על גילוי הסוד לזרים או הברחה של ביצים או פקעות החוצה מסין היה חד-משמעי - מוות!

השימוש הראשוני במוצרי משי, טרום "העידן התעשייתי", היה בעבור הקיסר והמקורבים שלו. לבוש משי (בעיקר צבעו) העיד על הסטאטוס המעמדי של הלובש. ברבות השנים, כאשר הפקת המשי התרחבה ותעשיית המשי הפכה משומנת ויעילה מאוד, הפך המשי נגיש ליותר אוכלוסיה, תחילה בקרב המעמדות הגבוהים ועם הזמן במעמדות נמוכים יותר. משי שימש לייצור מוצרי לבוש ונוי. במהלך השנים השימוש במשי גלש לתחומים נוספים כמו: ייצור כלי נגינה, חוטי דייג, מיתרי קשת ואפילו נייר ויריעות לציור.

במהלך שושלת האן (206-220 לפנה"ס) הפכה הפקת המשי לתעשייה חשובה מאוד בסין הקיסרית והמשי קיבל ערך משל עצמו ואף שימש כמטבע עובר לסוחר בתשלום מיסים לקיסר, תשלום לפקידות הציבורית וכתשלום הוקרה לשירות בעל ערך למדינה. ערך המשי נקבע על פי אורכו כפי שזהב נמדד במשקל. במרוצת השנים הפך המשי למטבע תשלום בעבור סחר חוץ.

פקעת שנחתכה חושפת את הגולם החנוט השוהה בתוכה. תקופת הגולם נמשכת 14-18 ימים.

משערים שהמסחר במשי התחיל בתקופה קדומה למדי (מאה 10 לפנה"ס), עוד לפני הפיכת דרך המשי לערוץ מסחר מוכר במחצית האלף האחרון לפנה"ס. שרידי משי על מומיה מצרית מתבאי שתוארכה ל-1070 לפנה"ס הם ככל הנראה העדות המוקדמת ביותר לסחר במשי.
מקורות קדומים מספרים על שגרירי הקיסר האן שנסעו, במהלך המאה השנייה לפנה"ס, מערבה עד לאזור פרס ומסופוטמיה ונשאו עימם תשורות משי. פרס שימשה בעת העתיקה כמרכז סחר בין מזרח למערב.

החל מהמאה הרבעית לפנה"ס החלו היוונים והרומאים להזכיר את ממלכת המשי והבד המופלא. עדות לבורות הגדולה בנוגע למקורו של הבד המסתורי מוצאים בכתביו של ההיסטוריון הרומי פליניוס המספר ב"תולדות הטבע" (70 לפנה"ס) שהמשי גדל על העצים. בסוף המאה האחרונה לפנה"ס לבשו אצילי ועשירי רומי בגדי משי. מספרים על הקיסר הרומי הליוגאבלוס (222-218) שהיה לובש אך ורק בגדי משי. בשנת 380 לספירה מדווח היסטוריון רומאי ביזנטי שהשימוש במשי הפך מנחלת האצילים לנחלת העם. עם זאת משי איכותי היה יקר ביותר ועלותו שלוש מאות דינר, סכום המשתווה למשכורת שנתית של חייל רומאי. מקורות רומאים מציינים שלמרות המחיר הגבוה הביקוש למשי עבור אזרחי רומי היה כה רב, עד כדי השפעה לרעה על הכלכלה הרומאית.

הכמיהה למוצרי משי בתקופה הרומית השפיעה גם על השכנים, השבטים הברברים. בשנת 410 לספירה כאשר אלאריק הראשון, מלך הוויזיגותים כבש ובזז את רומא הביזנטית הוא דרש כופר עצום של כסף, זהב, פלפל וגם 4000 טוניקות של משי.
למרות הניסיון המוצלח, של כ-2000 שנים לשמר את סוד המשי בתוך סין, זלג הידע מעבר לגבול. תחילה לקוריאה השכנה (200 לפנה"ס) בעקבות הגירה סינית לקוריאה. אל המערב הגיע המשי במספר ערוצים. ב-300 לספירה החל גידול המשי להתבסס בהודו ויפן.

מוצרי משי הגיעו מסין בנתיבי המסחר (12,000 ק"מ) דרך מרכז אסיה ופרס לאירופה כבר בתקופה הרומאית. הם נחשבו יקרים כזהב. כאשר דרכי המסחר בין המזרח למערב הפכו משמעותיות הן נקראו "דרך המשי". על פי האגדה, בסביבות 550 לספירה הגיעו נזירים ששהו בפרס לקונסטנטינופול (איסטנבול של היום) ובאמתחתם ביצי טוואי המשי וזרעי תות שהוסתרו בקני במבוק חלולים. תחת השגחת הנזירים למדו הביזנטים את סוד גידול והפקת המשי ותוך זמן קצר הפכו את העניין למונופול של הקיסרות השולט על הייצור והמסחר. מכאן התפשט הגידול לכל האזור הים-תיכוני.

הפקת משי בידי הביזנטים גדעה את המסחר של מוצרי משי רגילים וזולים שהגיעו מהמזרח, אבל השאירה את השוק פתוח עבור מוצרי משי איכותיים שיוצרו בסין במיוחד עבור המערב. במאה השישית החלו הפרסים בהפקת משי בעצמם ופיתחו טכניקות ודוגמאות אריגה ייחודים. במאות 8-12 לספירה נטלו מורי דרך וסוחרים יהודים (ראדאנים), שפעלו בחסות האימפריה העבאסית המוסלמית, שמרכזה היה בבגדד, חלק משמעותי במסחר במשי מאסיה לצפון-אפריקה וספרד. המורים בספרד וצפון-אפריקה (המאה ה 8) פיתחו גם הם את תרבות המשי בדרכם מיוחדת. סוד המשי הגיע לאיטליה (צפון איטליה, ונציה, פירנצה) רק במאה השלוש-עשרה (לאחר מסע הצלב השני) בעקבות הגעה של אלפי פליטים פועלי משי מיומנים מקונסטנטינופול לאיטליה. בסופו של דבר הפכה תעשיית המשי לנפוצה באירופה עם התבססות מרכזי ייצור וסחר גם בצרפת באנגליה במהלך המאה ה-16 ואילך.

נקבה (מימין) וזכר קטן יותר בעת ההזדווגות. היא עשוייה להימשך 12-18 שעות.

המסחר במשי מתקשר לאזורנו כבר מזמנים קדומים, נתיבי מסחר שהסתעפו מדרך המשי לעבר צפון אפריקה וערב עברו בארץ ישראל ובין הסחורות שהובלו בהן נכללו משי ומוצריו. דרכים אלו הגיעו לערים צור ועכו שלחוף הים התיכון. הפניקים ששלטו (אלף אחרון לפנה"ס) בצפון א"י עסקו באריגת משי וצביעת אריגי משי (גם צמר ופשתה) אשר נשלחו באוניות לכל רחבי האימפריה הרומאית. הקהילה היהודית באזור נטלה חלק נכבד בתעשייה זו. במאה ה 5 היו רומי הביזנטית, מצרים, סוריה וארץ ישראל מרכזים בינלאומיים לתעשיית אריגי משי. צביעת האריגים נעשתה גם בקיסריה, ניאפוליס (שכם) ולוד.

ברבות השנים החלו הרומאים והביזנטים בגידול עצי תות עבור הפרי המתוק ובעבור מזון לגידול זחלי טוואי המשי. תעשיית המשי התרכזה אז בטריפולי (צפון לבנון). בסוף המאה 13 פעלו בטריפולי המוסלמית 4000 נולים לאריגת משי ומשם התפשט הענף לרוב חלקי לבנון, ובמיוחד להר הלבנון. בראשית המאה ה-17, האמיר הדרוזי פאחר א-דין, מחזק את ענף גידול טוואי המשי וסחר במשי. נרכש ידע בצרפת ומוצרי המשי הגולמיים מיוצאים לאירופה בעיקר עבור צרפת.
מסמכים עותומאניים מירושלים מהמאות 17-18 מעידים על מסחר ענף במשי ומוצריו שנעשה באזורינו בחסות גילדות סוחרי משי מקומיות שכללו מספר לא מועט של סוחרים יהודים. גידול הזחלים והפקת המשי התמקד בהר הלבנון (ע"י הנוצרים המארונים), רוב מוצרי המשי הגולמיים יוצאו לאירופה. חלק שימש למסחר בשווקים המקומיים.

ענף גידול טוואי המשי הגיע, בעידן המודרני, לארץ ישראל מהר הלבנון, במהלך המאה ה-19, במסגרת ניסיונות לפתח את הפקת המשי כענף חקלאי. תחילה (1853-1860) ע"י פלאחים מתיישבים ממצרים באזור ירושלים ויפו אבל מסיבות לא ברורות לא צלחה דרכם. ניסיון שני לפיתוח הענף נעשה לאחר 30 שנה במושבות הברון רוטשילד, תחילה בראשל"צ (1891) ולאחר מכן במקומות נוספים כמו מאיר-שפיה, זיכרון יעקב, ג'ילין, יסוד המעלה, ראש פינה ועוד. פקעות המשי נשלחו ברובם למטוויות בסוריה ולבנון.
במסגרת מדיניות הברון להקים תשתיות כלכליות המסוגלות לשפר את תנאי המחייה של התושבים היהודים במושבות ובערים דאז, הוחלט גם על הקמת מטוויה (1894) בראש פינה, כאשר את הידע הביאו מלבנון וצרפת. המטוויה קנתה פקעות משי מהמושבות היהודיות והכפרים הערביים שבאזור הצפון ודרום לבנון.
לאחר כ-10 שנות פעילות נסגר המפעל (1905) מצירוף נסיבות של ניהול כושל, תחרות שוק גדולה מידי ומחסור בחומרי גלם. הפקת פקעות משי במושבות הברון נמשכה עוד זמן מה לאחר סגירת המפעל בראש פינה והן נשלחו לבירות.
 
בין השנים 1918-1930 נעשה ניסיון נוסף לפתח את ענף גידול המשי על ידי הסוכנות היהודית בשיתוף המח' החקלאית של ממשלת המנדט. גם ניסיון זה כשל, בחלקו משום שיהודים סירבו לעבודה הקשה הכרוכה בענף ובחלקו מסיבות הדומות למקרים הקודמים.
פיתוח ענף המשי בארץ ישראל היה אפיזודה קצרה ולא מוצלחת במיוחד. אנחנו נשארנו עם עצי תות רבים, שניטעו לטובת הענף, ופריים המתוק. כיום גידול טוואי המשי בישראל נעשה בעיקר למטרות לימודיות.

עיניים גדולות הן מאפיינים של פרפראים פעילי לילה. המחושים המנוצים מופיעים בשני הזווגים ואצל הזכר הם גדולים יותר.

עד מלחמת עולם העולם השנייה היו סין ויפן הספקיות העיקריות של משי לשוק העולמי. מלחמת עולם השנייה הפסיקה את הסחר בנתיב הזה וזירזה פיתוח תחליפים שונים בהם את הסיב Lyocell המיוצר מתאית.
העידן התעשייתי המודרני שהביא לפיתוח מגוון תחליפי משי סינתטיים הוריד את קרנו של המשי לזמן מה. אבל לאחר זמן החל המשי לחזור לשוק האופנה העממי והיוקרתי. כיום מספקות סין (54%) והודו (14%) למעלה ממחצית מהתצרוכת העולמית. משי מיוצר מסחרית בלמעלה מ-30 מדינות בהן אוזבקיסטן, ברזיל, אירן, תאילנד, וייטנאם, צפון קוריאה, רומניה ויפן.

מלבד השימוש הקלאסי עבור ביגוד ומוצרי נוי וקישוט משמש המשי בעוד תחומים. בתחום הרפואי למשל משמשים סיבי משי מעובדים לביצוע תפרים בניתוחים רפואיים וייצור לבוש ומצעים אל-אלרגניים לבעלי עור רגיש והסובלים מקצרת.

משי שימש כבר בתקופות קדומות כפריט לבוש של לוחמים. לוחמים מונגולים בצבאו של ג'ינג'ס חאן (תחילת המאה ה-13) לבשו מתחת לשריון עור קל חולצות רפויות מאריג משי צפוף מאוד. היה וחץ חדר דרך השריון, אריג המשי האט את מהירותו, מנע מראש החץ להשיג נזק פנימי ודימום גדול יותר ואיפשר לחלץ חץ חודר באופן קל יותר ובפחות נזק שניוני שהיה לעיתים גרוע יותר מנזק החדירה עצמה. שיטה זו איפשרה ללוחם להשיג הגנה יעילה במשקל נמוך עם חופש תנועה גדול.
 
בעידן המודרני, אריגי משי שימשו גם לייצור אפוד המיגון. ממציא אמריקאי הבחין שפגיעת חזה בנפגע ירי שאכסן בכיס החזה מטפחת משי מקופלת הייתה פחות חמורה מהצפוי ושהבד, תודות לתכונות הסיבים וצפיפות האריגה הגבוהה (ביחס לאריגים אחרים) בלם במידה מסויימת את הקליע. בעקבות המימצא ומימצאים אחרים בנסיבות דומות הוא ייצר (1881) חליפת מיגון עשייה 18-30 שכבות בד משי צפוף שהיה מסוגל להגן על הלובש מחדירת חץ. בסוף המאה ה-19 ייצר יזם אחר, על בסיס הרעיון הקודם, אפוד מגן קל נגד קלעים איטיים של אקדחים. מוצר לא זול שעלה 800$ ב 1914. וסט כזה לבש ב-28 ביוני 1914 פרנץ פרדיננד הארכידוקס של אוסטריה בעת הסיור המפורסם בסרייבו בירת בוסנייה. וסט זה לא סייע לארכידוקס מול המתנקש שירה למזלו הרע דווקא בצוואר. הרצחו של האציל האוסטרי שימש כזרז בתהליך שגרר את פתיחת מלחמת העולם הראשונה.

חשיבותו הכלכלית של טוואי המשי שימשה גם תמריץ למחקרים שונים, שהתבססו על זן זה המשמש עד היום כמודל ביולוגי להכרת חרקים ומחזור חייהם בכלל ובמחקרים אקדמאים בנושאים שונים. מחקרים חדשניים עוסקים בצד הגנטי במטרה לגלות את סוד איכות קורי המשי במטרה להפיקם באופן מלאכותי.

זחלים של טוואי המשי משמשים גם למאכל (ערך תזונתי גבוה) והם מוכּרים במטבח הסיני, הקוריאני והתאילנדי. זחלים מיובשים משמשים ברפואה העממית הסינית לטיפול בנפיחות (גזים), מדללת ליחה ומקילה התכווצויות שרירים. לשמן המופק מפקעות הגולם מיחסים תכונות המורידות את רמת הסוכר בדם, משפרות את המערכת החיסונית, מעכבי זקנה ועוד. על פי מקור סיני גללי הזחלים משמשים לאחר עיבוד לתה "רפואי".

סיפורו של המשי הוא סיפור על קשר הדוק בין אדם וחרק, ואולי אחת הדוגמאות היחידות לביות טוטאלי של חרק. המשי כמשאב כללי היווה טריגר משמעותי בהתפתחות הסחר העולמי בעולם הקדום ועודד כתופעת משנה חילופי ידע תרבותי ומדעי בין תרבויות הרחוקות אלפי מילין האחת מהשנייה. התאווה למשי תרמה לא מעט למאבקי כוח בין אימפריות שונות, מאבקים על שליטה בדרכי המסחר ומונופולים בהפקת משי ומוצריו.
השימוש במשי יכול להוות גם דוגמא טובה לאופן בו האדם יכול להשתמש במשאבי הטבע מתחדשים וגם לשמר אותם.
 
*זן זו הגדרה המתייחסת לגירסה של בעל חיים או צמח שפוצלו בתהליך של ביות או הכלאה ממין בר. המונח משמש לרוב בבוטניקה ופחות בזואולוגיה, שם המונח "גזע" נפוץ יותר. מקביל ל"תת-מין" המשמש בטקסונומיה.

מקורות נבחרים:

קדמוניות נופי ארץ-ישראל : הביוגרפיה של העם על פי הגיאוגרפיה של הארץ, 2005
תעשיית המשי של ראש פינה, קתדרה לתולדות א"י וישובה 59, מרץ 1991

X סגור חלון
  לחווית גלישה משופרת מומלץ לגלוש באמצעות מסך גדול
גם בפייסבוק