ראשי | חרקים | עכבישנים | ספרות אנטומולוגית | אתרי טבע מומלצים | מפות | אודות | יצירת קשר    About
האתר עוסק בפרוקי הרגליים של ישראל, חרקים, עכבשנים ועוד. מאות מאמרים, קטלוג עכבישים בישראל וקטלוג עקרבים בישראל
לחיפוש בתכני האתר בחר 'חפשו בארכיון המאמרים'
   
ראשי >אינדקס מאמרים>תיקנים וגמלי שלמה>הסוג גמל־שלמה מדברי Eremiaphila
insectour
 
בישראל מזוהים כ־30 מינים של גמלי־שלמה הנמנים על 7 משפחות (נכון לשנת 2018). מרביתם עושים את כל זמנם על צמחים, בין ואלו עשבוניים, שיחים או עצים ומוצאים בהם: מחסה, מזון ואתרי רבייה. רק ספורים מהם נחשבים לפעילי קרקע.

אחד מפעילי הקרקע המובהקים הוא הסוג Eremiaphila (גמל־שלמה מדברי), סוג קטן ומוכר יחסית אבל מסתורי משהו באורחות חייו. בני הסוג נפוצים בבתי גידול צחיחים וחשופים או דלילים מאוד בצמחיה. יש מהם המעדיפים קרקע אבנית או קרומית נוקשה ויש מינים המותאמים לקרקעות חוליות, אם כי בישראל אין מינים אובליגטורים לבית הגידול החולי.

שמו המדעי של הסוג; Eremiaphila נגזר מיוונית; eremia = מדבר ו phila = אוהב. ולא בכדי, הוא תואר לראשונה על פי פרט מדברי. אולם השם המדעי והשם העברי עשויים לתעתע, בסוג נכללים גם מינים השוכנים בבתי גידול הרריים. אם בהרי האטלס בצפון אפריקה או ברמות הגבוהות והקרות של מערב אסיה. באזורנו לפחות מין אחד השוכן בבית גידול אלפיני ובישראל ניתן למצוא אותו פעיל בקיץ במרומי החרמון.

אם משווים את מאפייני בית הגידול האלפיני לזה המדברי ניתן למצוא קוי דמיון משותפים. בשניהם מתקיימים בחלק מהשנה תנאי יובש וקרינה קיצוניים, משרעת הטמפ' בין יום ולילה גדולה והצמחייה דלילה מאוד. למינים אלפיניים מחזור חיים קצר יחסית, המותאם לתנאים קיצוניים בהם שורר קור עז או קיפאון במהלך החורף.

גמל־שלמה מדברי משתייך למשפחה Eremiaphilidae (בסדרה גמלי־שלמה Mantodea) המונה 2 סוגים בלבד: Eremiaphila ו־Heteronutarsus. פרט של Eremiaphila נאסף לראשונה במצרים, בשנת 1798 על ידי החוקר הצרפתי M. Savigny שהיה מדען במשלחת המדעית שצורפה לגייסות נפוליאון שיצאו לכבוש את מצרים וארץ ישראל. הוא תואר למדע כסוג חדש רק מאוחר יותר; על ידי Lefebvre בשנת 1835, שתיאר גם חלק מהמינים המוכרים מאזורינו.

בסוג Eremiaphila מוכרים כיום כ־70 מינים ותת-מינים. רובם מצפון ומזרח אפריקה, כ־12 מהמזרח התיכון ועוד כמה ממערב אסיה (קווקז, טורקיה, אירן, אפגניסטן והודו). במצרים מוצאים את מספר המינים הגדול ביותר; כ־30, מחציתם מוכרים רק משם.
מספר מינים גדול יחסית, חלקם אנדמיים, המצוי בשטח גיאוגרפי נרחב, אבל לא ענק, הוא ככל הנראה עדות להתפתחות תחת בידוד סביבתי הנוצר עקב: [1] מגבלות ניידות של הגמ"ש (אינו יכול לעוף), [2] שפע בתי גידול דומים אך מנותקים (בידוד גיאוגרפי וטופוגרפי).

בישראל מוכר רק הסוג Eremiaphila, המונה מספר מינים הפזורים מאזור אילת דרך בקעת הערבה, רוב אזורי הנגב, בקעת ים־המלח, רמת מדבר יהודה, צפון הנגב עד להב, המורדות המזרחיים של הרי ירושלים והר חרמון. על פי בודנהיימר (1937) זוהו בישראל 5 מינים. באוסף האנטומולוגי של אוניברסיטת ת"א מזוהים 3 מינים ועוד 1-3 מינים שזהותם עדיין לא הובררה, בכל מקרה אין חפיפה מלאה בין רשימות המינים. הסיסטמטיקה העדכנית של הסוג באזורינו לא ברורה ויש טענה בקרב חוקרים אחדים לצורך ברביזיה משמעותית של הסוג באזור שלנו, מה שעשוי לעדכן את הסטטוס הטקסונומי של המינים המקומיים.
לפחות בחלק מהמינים מתקיימת חפיפת תפוצה ומאחר וכרגע קשה עד בלתי אפשרי לזהות חלק מהמינים מתמונות, לא ניתן להסתמך על תיעוד מצולם עבור מיפוי תפוצה. מסיבות אלו ונוספות לא רשומה מתייחסת למינים מקומיים והדגש ינתן לסוג בלבד.
 
פרטים שצולמו באזורים שונים בארץ, ללא זיהוי מינים. 1: חולות סמר, 2: חולות סמר 3: רכס חצירה.

גמל־שלמה מדברי (גמ"ש מדברי) הינו חרק פעיל יום, המותאם להפליא לבית גידולו (מורפולוגית ופיזיולוגית). האנטומיה ובמיוחד הגוף הקצר והרחב (אורך הגוף לא עולה על 35 מ"מ במינים הגדולים ויש שאורכם לא עולה על 13 מ"מ), משקפת התאמה לחיי קרקע מובהקים. רגלי ההליכה דקות וארוכות במיוחד (ביחס לאורך הגוף), ומותאמות לריצה מהירה אך לא לטיפוס על צמחים (אף שקיימות תצפיות על פרטים שנראה על שיחים נמוכים). בשל ריצתו המהירה, כונה בעבר בספרות העברית בשם 'גמל-שלמה הרץ' (עד שנות ה-60).

בהתאמה להתקצרות הגוף ואיבריו, התקצרו הכנפיים (אצל הנקבות הכנפיים מגיעות עד לפרקים 2-3 של הבטן) ואבד (בשני הזוויגים) כושר התעופה. עם זאת, מערכת שרירי הכנפיים נותרה פעילה, בעזרתה פורש גמל־השלמה כנפיים צבעוניות שהן קצרות מכדי לאפשר תעופה, אך משמשות למצג הרתעה. התקצרות הגוף גררה גם אובדן שמיעה, הרווחת בגמלי־שלמה מעופפים. גם נעלמה כמעט לגמרי יכולת צידוד הראש, המוכרת בגמלי־שלמה החיים על צמחים.
אובדן כושר תעופה בחרקים שעברו לפעילות קרקע מוחלטת היא תופעה מוכרת והסיבות לכך מגוונות. במקרה שלנו נראה שהמכנה המשותף לבתי הגידול, בין והם מדבריים או אלפיניים, הוא החשיפה לרוחות חזקות, העשויות להוות אתגר לא קטן לחרקים מעופפים והן מהוות לחץ אבולוציוני לאובדן משני של יכולת התעופה במינים המתקיימים באזורים כאלו.

בניגוד לגמלי־שלמה הצדים ממארב, גמל־שלמה מדברי הוא צייד התר אחר טרפו וניזון בדרך כלל מחרקים קטנים כגון: טרמיטים, חגבים ועוד. יש מינים הניזונים גם מנמלים, שאינם מהוות מזון מועדף על חלק מהחרקים הטורפים. למרות מימדיו הקומפקטיים, גמל־שלמה מדברי מצוייד בזוג רגלי טרף חזקות המסוגלות להתגבר על טרף בגודל שלו עצמו.

מינים מדבריים לא נרתעים מהשעות החמות ביותר של שיא הקיץ, 1923 Buxton מדווח על גמל־שלמה מדברי שנמצא פעיל בחודש יוני בצהרי יום ליד יריחו, כאשר הטמפרטורה הייתה 32.3 מעלות בצל ונמדדה טמפרטורת הקרקע של 50.8 מעלות. דיווח זה מתאים גם לתצפיות מחבר הרשומה. ייתכן והרגליים הארוכות מסייעות לגוף להתרחק מהקרקע הלוהטת. על פי דיווחים אחרים, מינים אלפיניים מגלים סיבולת לקור ונמצאו פרטים פעילים בטמפרטורות אוויר הנמוכות מ־10 מעלות.
 
איור סכמתי המראה חלקי גוף שונים של גמל־שלמה מדברי (מין לא מקומי).
משערים שהדורבנים בפיסת הרגל מסייעים לתנועה יעילה על מצע חולי.

התנהגות ההגנה של גמל־שלמה מדברי, בכל הדרגות, מסתמכת על זריזות רגליים והסוואה מושלמת. כל כך טובה שגם אם הצליח המתבונן להבחין בו לשבריר שנייה, הרי שבשנייה הבאה הוא כבר נעלם על רקע הקרקע, צמוד אליה וקפוא במקומו. התאמה מעולה זו באה לידי ביטוי לא רק במבנה גוף שטוח בעל היטל צל מזערי וטקסטורה מחוספסת של הגוף המזכירה אבן קטנה, אלא גם ברב־צורתיות צבעונית, התואמת למרקם ועושר צבעי הקרקע כפי שמוצאים בבתי גידול מדבריים רבים. על פי לב פישלזון (תצפיות מעבדה) דרגות הזחל מסוגלות לשנות צבע במהלך ההתנשלות וכך להתאים עצמן לסביבה משתנה לאורך תהליך הגדילה, עד דרגת הבוגר, שאינו יכול עוד לשנות צבע.

רב־צורתיות צבעונית color polymorphism נחשבת לתגובה אבולוציונית כנגד לחצי טריפה הפועלים על מינים הנסמכים על אסטרטגיית הסוואה. היא מקשה על הטורף ללמוד תבניות חיפוש search image המאפיינות את הטרף ומצריכה אותו להכיר יותר ממופע אחד העשוי להשתנות לאורך העונה או אזורית.

תחת איום ממשי ומיידי מדגים גמל־שלמה מדברי בוגר התנהגות נוספת האופיינית לגמלי־שלמה והיא מעבר לעמידת הרתעה deimatic behavior, בה נחשפות זוג כנפיים אחוריות צבעוניות (אדמדמות במקרה שלנו) הנחבאות מתחת לכנפי החפייה ונוצר מצג איום של אלמנטים ניגודיים בולטים. מעבר זה נעשה במהירות גדולה ובאופן מפתיע וסבורים שהוא יוצר אצל האוייב (ציפור או זוחל) מודל צבע הנתפס כאיום אפשרי או יוצר בילבול והיסוס המאפשר לטרף לברוח.

גמל־שלמה מדברי הפורש כנפיים מזדקף ונעמד על רגלי הריצה וכנגד האיום. במידה והאויב חג סביב, חג הגמל־שלמה באותו כיוון ומקפיד לשמור עימו על קו ראייה ישר. כמו למרבית הגמלי־שלמה, גם לגמל־שלמה מדברי עיניים גדולות המטיבות לזהות תנועה. Roonwal 1938 מציין שתגובה לאיום מתרחשת רק במרחק הקצר מ־4.5 מטרים. נראה שמעל מרחק זה איכות הראייה אינה מספקת להגדיר תנועה ברקע כאיום.
 
נקבה בוגרת במצג הרתעה, פורשת כנפיים צבעוניות (סמר).

בוגרים נראים החל מהאביב המאוחר עד לסתיו המוקדם. באזורי תפוצה חמים נראה שבני הסוג פעילים מרבית השנה ולפחות בחלק מהמינים מתקיימת חפיפת דורות בה מוצאים בשטח, בזמן נתון, פרטים בגילאים שונים. באזורי תפוצה קרים עונת הפעילות קצרה והחריפה (דיאפאוזה) נעשית בדרגת הביצה המוגנת בתיק הביצים. ההטלה ב-Eremiaphilidae, כבכל גמלי־השלמה, נעשית בתיק ביצים ספוגי וקשיח ootheca. תיק הביצים שטוח וקטן למדי ומוצמד בדרך כלל לתחתית אבן (על תיקי ביצים של גמלי־שלמה, ראוה בקישור).

בגמלי־שלמה מוכרים מינים אשר מטילים (כרגיל) מעל הקרקע אולם בתנאי אקלים קיצוניים הם עוברים להטיל בתוך הקרקע. בחלק ממינים אלו מוצאים במבנה הבטן התאמות ייחודיות המסייעות לחפירה בקרקע. התאמות דומות התפתחו באופן דומה ועצמאי בארבע קבוצות של גמלי־שלמה (אבולוציה מתכנסת). קבוצות אלו מראות חפיפת תפוצה חלקית. חלקן במערב אפריקה וחלקן במזרח אפריקה. מכך מניחים שהתאמות אלו התפתחו שם לראשונה, כדי להתמודד עם תנאי אקלים קיצוני המאפיין אזורים גיאוגרפיים אלה.

כל המינים, בשני הסוגים, ב־Eremiaphilidae מפגינים התאמה מורפולוגית ייחודית להטלה בקרקע, כאשר לוחית הגחון השישית, החופה על לוחית מספר שבע, מצויידת אצל הנקבות (בלבד) בזוג דורבני גחון. זהוי תכונה סינפומורפית (תכונה המשותפת לשתיים או יותר קבוצות טקסונומיות שונות אשר נגזרו מאותו אב קדמון) ותומכת בהשערה ששני הסוגים קרובים מאוד אבולוציונית. דורבנים אלו מסייעים לנקבה לחפור גומה בקרקע (בדרך כלל חולית) אשר בתוכה היא יוצרת את תיק הביצים. לאחר סיום ההטלה, היא מכסה את הגומה והתיק בחול בעזרת הרגליים האחוריות.
דיווחים על הטלה בקרקע מוכרים ממספר מועט של מינים ורק מהשבי. לא ברור מהספרות האם היא מתקיימת גם בתנאים טבעיים ובאילו מינים. לא מהנמנע שהיא נפוצה במינים המתקיימים בבתי גידול חוליים.
 
פרט מתבגר (נימפה) צמוד לקרקע בתנוחת הסוואה (יוטבתה).

מידע על הביולוגיה והאקולוגיה של המינים בטבע מצוי במשורה וזה הקיים מגיע לרוב מהשבי ודיווחי מגדלים. בשבי נקבה (המטילה בחול) מייצרת עד 20 תיקי ביצים במרווחים של 10 ימים ויותר. נראה שבטבע מספר התיקים מצומצם יותר, כתלות באיכות התזונה. מספר הנימפות המגיחות מכל תיק כזה הוא 10-15 פרטים. יחס הזווגים בשבי נוטה להרבה יותר זכרים מאשר נקבות. ייתכן ולתנאי ההדגרה בשבי יש השפעה על כך, אולם אין בנמצא מחקר שבדק את הנושא. אופן גיחת האבקועים (אורכם 2-4 מ"מ) משתנה ממין למין. בשבי יש המגיחים ביחד באותו הזמן ויש כבודדים, במהלך מספר שבועות עד מספר חודשים, כפי הנראה לשם הימנעות מקניבליזם. מסתמן שלחות יחסית מהווה גורם המשפיע על תזמון ההגחה, כאשר הזחלים מעדיפים להגיח עם שחר, בשעה שהלחות בשיאה.

על פי דיווחים מהשבי, ללא ציון ברור של מינים, מחזור ההתפתחות מהיר למדי ופרטים עשויים להגיע לבגרות לאחר כחודשיים, במידה והם ניזונים היטב. הזכרים מתפתחים מהר מהנקבות, עם דרגת התפתחות אחת פחות מהן. הזכרים מעט קטנים מהנקבות וצנומים יותר, הכנפיים שלהם יותר ארוכות במעט (ביחס לאורך הגוף) והמחושים ארוכים יותר. בשבי זכרים חיים מספר שבועות והנקבות מספר חודשים.

בגמל־שלמה מדברי מוצאים דפוס התנשלות מיוחד, שהוא חריג למדי בקרב חרקים ובגמלי־שלמה בפרט. חרקים רבים מתנשלים כאשר גופם תלוי כלפי מטה וכך הם מנצלים את כוח הכבידה כדי להיחלץ מהנשל. גמל־שלמה מדברי מתנשל בעמידה על הקרקע, כנגד כוח הכבידה. הסתגלות זו היא ככל הנראה תוצאה של מגבלות בית הגידול, שהוא שטוח וחסר אלמנטים גבוהים דיים.
 
פרטים שצולמו באזורים שונים בארץ, ללא זיהוי מינים: 4: שדה בוקר, 5: חולות רביבים 6: רכס החרמון.

גמל־שלמה מדברי מהווה חריג בקרב רוב גמלי־השלמה החיים בעיקר באזורים טרופיים וטרופיים יובשניים, בבתי גידול עשירים בצמחים. הוא דוגמא אקולוגית נפלאה ליכולות הסתגלות בתנאי מחייה קיצוניים, כפי שרק מדבריות יכולים להציב בפני הדרים בהם.

הידע על גמל־שלמה מדברי, כפי שהוא משתקף מהספרות, לוקה בחסר. נראה שנעשו מחקרים אקולוגיים בודדים ומוגבלים על הסוג והידע על האקולוגיה והביולוגיה של המינים דל. המידע המגיע ממגדלים באירופה מוגבל ולא תמיד ברור על איזה מינים מדובר ועד כמה ההתנהגות בשבי משקפת את אורח החיים הטבעי.

לנוכח הידע המוגבל על המינים המקומיים ותפוצתם במרחב המקומי, ולנוכח הלחץ המתמשך על בתי גידול טבעיים מצד פיתוח חקלאי, ייעור, תיעוש ופיתוח מחצבים, עיור ועוד, לא מהנמנע שהסוג בישראל עומד בפני זמנים קשים ויתכן אפילו מצוי בסכנת היעלמות מאזורים מסויימים. זהו סוג אובליגטורי לקרקעות חשופות, ברוב המקרים מקרקע מכוסה בצמחים. בתי גידול כאלו הם בין הראשונים להיפגע עקב מדיניות שרואה בשטחים צחיחים טבעיים פגע רע.
 
מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ-ישראל, החרקים, כרך 3, 1989
זואולוגיה, י. מרגולין מהדורה שלישית, 1975
A New Species of the Genus Eremiaphila Lefebvre, 1835 (Mantodea:Eremiaphilidae) from Turkey, Miktat Doganlar, 2007
The Praying Mantids, edited by Frederick R. Prete, 1999
Mantodea Species File Online
Desert Pebble Mantis (Eremiaphila Zetterstedti)
The phylogenetic system of Mantodea (Insecta: Dictyoptera), Frank Wieland, 2010
Digging for the offspring, or how to bury an ootheca underground (Insecta: Dictyoptera: Mantodea), Frank Wieland, 2008
True Tales Of The Insects, L. N. Badenoch, 1899
Animal life in deserts, a study of the fauna in relation to the environment, Buxton, Patrick Alfred, 1923
The Praying Mantids, Frederick R. Prete, 1999
Rodzina Eremiaphilidae, www.modliszki.pl, 2011
Aspects of Mantid Behaviour and Ecology, Murray Lee Eiland, TRIBULUS Vol. 8.1 Spring 1998
The Origins, Evolution, and Phylogeny of the Praying Mantises (Dictyoptera: Mantodea), Svenson, Gavin John, 2007
Problems of Animal Ecology and Physiology in Deserts, F.S, Bodenheimer, Desert Research 1953
The Frightening Attitude of A Desert Mantid, Eremiaphila Braueri Kr. (Orthoptera, Mantodea), Mithan Lal Roonwal, 1938
insectour
 
בישראל מזוהים כ־30 מינים של גמלי־שלמה הנמנים על 7 משפחות (נכון לשנת 2018). מרביתם עושים את כל זמנם על צמחים, בין ואלו עשבוניים, שיחים או עצים ומוצאים בהם: מחסה, מזון ואתרי רבייה. רק ספורים מהם נחשבים לפעילי קרקע.

אחד מפעילי הקרקע המובהקים הוא הסוג Eremiaphila (גמל־שלמה מדברי), סוג קטן ומוכר יחסית אבל מסתורי משהו באורחות חייו. בני הסוג נפוצים בבתי גידול צחיחים וחשופים או דלילים מאוד בצמחיה. יש מהם המעדיפים קרקע אבנית או קרומית נוקשה ויש מינים המותאמים לקרקעות חוליות, אם כי בישראל אין מינים אובליגטורים לבית הגידול החולי.

שמו המדעי של הסוג; Eremiaphila נגזר מיוונית; eremia = מדבר ו phila = אוהב. ולא בכדי, הוא תואר לראשונה על פי פרט מדברי. אולם השם המדעי והשם העברי עשויים לתעתע, בסוג נכללים גם מינים השוכנים בבתי גידול הרריים. אם בהרי האטלס בצפון אפריקה או ברמות הגבוהות והקרות של מערב אסיה. באזורנו לפחות מין אחד השוכן בבית גידול אלפיני ובישראל ניתן למצוא אותו פעיל בקיץ במרומי החרמון.

אם משווים את מאפייני בית הגידול האלפיני לזה המדברי ניתן למצוא קוי דמיון משותפים. בשניהם מתקיימים בחלק מהשנה תנאי יובש וקרינה קיצוניים, משרעת הטמפ' בין יום ולילה גדולה והצמחייה דלילה מאוד. למינים אלפיניים מחזור חיים קצר יחסית, המותאם לתנאים קיצוניים בהם שורר קור עז או קיפאון במהלך החורף.

גמל־שלמה מדברי משתייך למשפחה Eremiaphilidae (בסדרה גמלי־שלמה Mantodea) המונה 2 סוגים בלבד: Eremiaphila ו־Heteronutarsus. פרט של Eremiaphila נאסף לראשונה במצרים, בשנת 1798 על ידי החוקר הצרפתי M. Savigny שהיה מדען במשלחת המדעית שצורפה לגייסות נפוליאון שיצאו לכבוש את מצרים וארץ ישראל. הוא תואר למדע כסוג חדש רק מאוחר יותר; על ידי Lefebvre בשנת 1835, שתיאר גם חלק מהמינים המוכרים מאזורינו.

בסוג Eremiaphila מוכרים כיום כ־70 מינים ותת-מינים. רובם מצפון ומזרח אפריקה, כ־12 מהמזרח התיכון ועוד כמה ממערב אסיה (קווקז, טורקיה, אירן, אפגניסטן והודו). במצרים מוצאים את מספר המינים הגדול ביותר; כ־30, מחציתם מוכרים רק משם.
מספר מינים גדול יחסית, חלקם אנדמיים, המצוי בשטח גיאוגרפי נרחב, אבל לא ענק, הוא ככל הנראה עדות להתפתחות תחת בידוד סביבתי הנוצר עקב: [1] מגבלות ניידות של הגמ"ש (אינו יכול לעוף), [2] שפע בתי גידול דומים אך מנותקים (בידוד גיאוגרפי וטופוגרפי).

בישראל מוכר רק הסוג Eremiaphila, המונה מספר מינים הפזורים מאזור אילת דרך בקעת הערבה, רוב אזורי הנגב, בקעת ים־המלח, רמת מדבר יהודה, צפון הנגב עד להב, המורדות המזרחיים של הרי ירושלים והר חרמון. על פי בודנהיימר (1937) זוהו בישראל 5 מינים. באוסף האנטומולוגי של אוניברסיטת ת"א מזוהים 3 מינים ועוד 1-3 מינים שזהותם עדיין לא הובררה, בכל מקרה אין חפיפה מלאה בין רשימות המינים. הסיסטמטיקה העדכנית של הסוג באזורינו לא ברורה ויש טענה בקרב חוקרים אחדים לצורך ברביזיה משמעותית של הסוג באזור שלנו, מה שעשוי לעדכן את הסטטוס הטקסונומי של המינים המקומיים.
לפחות בחלק מהמינים מתקיימת חפיפת תפוצה ומאחר וכרגע קשה עד בלתי אפשרי לזהות חלק מהמינים מתמונות, לא ניתן להסתמך על תיעוד מצולם עבור מיפוי תפוצה. מסיבות אלו ונוספות לא רשומה מתייחסת למינים מקומיים והדגש ינתן לסוג בלבד.
 
פרטים שצולמו באזורים שונים בארץ, ללא זיהוי מינים. 1: חולות סמר, 2: חולות סמר 3: רכס חצירה.

גמל־שלמה מדברי (גמ"ש מדברי) הינו חרק פעיל יום, המותאם להפליא לבית גידולו (מורפולוגית ופיזיולוגית). האנטומיה ובמיוחד הגוף הקצר והרחב (אורך הגוף לא עולה על 35 מ"מ במינים הגדולים ויש שאורכם לא עולה על 13 מ"מ), משקפת התאמה לחיי קרקע מובהקים. רגלי ההליכה דקות וארוכות במיוחד (ביחס לאורך הגוף), ומותאמות לריצה מהירה אך לא לטיפוס על צמחים (אף שקיימות תצפיות על פרטים שנראה על שיחים נמוכים). בשל ריצתו המהירה, כונה בעבר בספרות העברית בשם 'גמל-שלמה הרץ' (עד שנות ה-60).

בהתאמה להתקצרות הגוף ואיבריו, התקצרו הכנפיים (אצל הנקבות הכנפיים מגיעות עד לפרקים 2-3 של הבטן) ואבד (בשני הזוויגים) כושר התעופה. עם זאת, מערכת שרירי הכנפיים נותרה פעילה, בעזרתה פורש גמל־השלמה כנפיים צבעוניות שהן קצרות מכדי לאפשר תעופה, אך משמשות למצג הרתעה. התקצרות הגוף גררה גם אובדן שמיעה, הרווחת בגמלי־שלמה מעופפים. גם נעלמה כמעט לגמרי יכולת צידוד הראש, המוכרת בגמלי־שלמה החיים על צמחים.
אובדן כושר תעופה בחרקים שעברו לפעילות קרקע מוחלטת היא תופעה מוכרת והסיבות לכך מגוונות. במקרה שלנו נראה שהמכנה המשותף לבתי הגידול, בין והם מדבריים או אלפיניים, הוא החשיפה לרוחות חזקות, העשויות להוות אתגר לא קטן לחרקים מעופפים והן מהוות לחץ אבולוציוני לאובדן משני של יכולת התעופה במינים המתקיימים באזורים כאלו.

בניגוד לגמלי־שלמה הצדים ממארב, גמל־שלמה מדברי הוא צייד התר אחר טרפו וניזון בדרך כלל מחרקים קטנים כגון: טרמיטים, חגבים ועוד. יש מינים הניזונים גם מנמלים, שאינם מהוות מזון מועדף על חלק מהחרקים הטורפים. למרות מימדיו הקומפקטיים, גמל־שלמה מדברי מצוייד בזוג רגלי טרף חזקות המסוגלות להתגבר על טרף בגודל שלו עצמו.

מינים מדבריים לא נרתעים מהשעות החמות ביותר של שיא הקיץ, 1923 Buxton מדווח על גמל־שלמה מדברי שנמצא פעיל בחודש יוני בצהרי יום ליד יריחו, כאשר הטמפרטורה הייתה 32.3 מעלות בצל ונמדדה טמפרטורת הקרקע של 50.8 מעלות. דיווח זה מתאים גם לתצפיות מחבר הרשומה. ייתכן והרגליים הארוכות מסייעות לגוף להתרחק מהקרקע הלוהטת. על פי דיווחים אחרים, מינים אלפיניים מגלים סיבולת לקור ונמצאו פרטים פעילים בטמפרטורות אוויר הנמוכות מ־10 מעלות.
 
איור סכמתי המראה חלקי גוף שונים של גמל־שלמה מדברי (מין לא מקומי).
משערים שהדורבנים בפיסת הרגל מסייעים לתנועה יעילה על מצע חולי.

התנהגות ההגנה של גמל־שלמה מדברי, בכל הדרגות, מסתמכת על זריזות רגליים והסוואה מושלמת. כל כך טובה שגם אם הצליח המתבונן להבחין בו לשבריר שנייה, הרי שבשנייה הבאה הוא כבר נעלם על רקע הקרקע, צמוד אליה וקפוא במקומו. התאמה מעולה זו באה לידי ביטוי לא רק במבנה גוף שטוח בעל היטל צל מזערי וטקסטורה מחוספסת של הגוף המזכירה אבן קטנה, אלא גם ברב־צורתיות צבעונית, התואמת למרקם ועושר צבעי הקרקע כפי שמוצאים בבתי גידול מדבריים רבים. על פי לב פישלזון (תצפיות מעבדה) דרגות הזחל מסוגלות לשנות צבע במהלך ההתנשלות וכך להתאים עצמן לסביבה משתנה לאורך תהליך הגדילה, עד דרגת הבוגר, שאינו יכול עוד לשנות צבע.

רב־צורתיות צבעונית color polymorphism נחשבת לתגובה אבולוציונית כנגד לחצי טריפה הפועלים על מינים הנסמכים על אסטרטגיית הסוואה. היא מקשה על הטורף ללמוד תבניות חיפוש search image המאפיינות את הטרף ומצריכה אותו להכיר יותר ממופע אחד העשוי להשתנות לאורך העונה או אזורית.

תחת איום ממשי ומיידי מדגים גמל־שלמה מדברי בוגר התנהגות נוספת האופיינית לגמלי־שלמה והיא מעבר לעמידת הרתעה deimatic behavior, בה נחשפות זוג כנפיים אחוריות צבעוניות (אדמדמות במקרה שלנו) הנחבאות מתחת לכנפי החפייה ונוצר מצג איום של אלמנטים ניגודיים בולטים. מעבר זה נעשה במהירות גדולה ובאופן מפתיע וסבורים שהוא יוצר אצל האוייב (ציפור או זוחל) מודל צבע הנתפס כאיום אפשרי או יוצר בילבול והיסוס המאפשר לטרף לברוח.

גמל־שלמה מדברי הפורש כנפיים מזדקף ונעמד על רגלי הריצה וכנגד האיום. במידה והאויב חג סביב, חג הגמל־שלמה באותו כיוון ומקפיד לשמור עימו על קו ראייה ישר. כמו למרבית הגמלי־שלמה, גם לגמל־שלמה מדברי עיניים גדולות המטיבות לזהות תנועה. Roonwal 1938 מציין שתגובה לאיום מתרחשת רק במרחק הקצר מ־4.5 מטרים. נראה שמעל מרחק זה איכות הראייה אינה מספקת להגדיר תנועה ברקע כאיום.
 
נקבה בוגרת במצג הרתעה, פורשת כנפיים צבעוניות (סמר).

בוגרים נראים החל מהאביב המאוחר עד לסתיו המוקדם. באזורי תפוצה חמים נראה שבני הסוג פעילים מרבית השנה ולפחות בחלק מהמינים מתקיימת חפיפת דורות בה מוצאים בשטח, בזמן נתון, פרטים בגילאים שונים. באזורי תפוצה קרים עונת הפעילות קצרה והחריפה (דיאפאוזה) נעשית בדרגת הביצה המוגנת בתיק הביצים. ההטלה ב-Eremiaphilidae, כבכל גמלי־השלמה, נעשית בתיק ביצים ספוגי וקשיח ootheca. תיק הביצים שטוח וקטן למדי ומוצמד בדרך כלל לתחתית אבן (על תיקי ביצים של גמלי־שלמה, ראוה בקישור).

בגמלי־שלמה מוכרים מינים אשר מטילים (כרגיל) מעל הקרקע אולם בתנאי אקלים קיצוניים הם עוברים להטיל בתוך הקרקע. בחלק ממינים אלו מוצאים במבנה הבטן התאמות ייחודיות המסייעות לחפירה בקרקע. התאמות דומות התפתחו באופן דומה ועצמאי בארבע קבוצות של גמלי־שלמה (אבולוציה מתכנסת). קבוצות אלו מראות חפיפת תפוצה חלקית. חלקן במערב אפריקה וחלקן במזרח אפריקה. מכך מניחים שהתאמות אלו התפתחו שם לראשונה, כדי להתמודד עם תנאי אקלים קיצוני המאפיין אזורים גיאוגרפיים אלה.

כל המינים, בשני הסוגים, ב־Eremiaphilidae מפגינים התאמה מורפולוגית ייחודית להטלה בקרקע, כאשר לוחית הגחון השישית, החופה על לוחית מספר שבע, מצויידת אצל הנקבות (בלבד) בזוג דורבני גחון. זהוי תכונה סינפומורפית (תכונה המשותפת לשתיים או יותר קבוצות טקסונומיות שונות אשר נגזרו מאותו אב קדמון) ותומכת בהשערה ששני הסוגים קרובים מאוד אבולוציונית. דורבנים אלו מסייעים לנקבה לחפור גומה בקרקע (בדרך כלל חולית) אשר בתוכה היא יוצרת את תיק הביצים. לאחר סיום ההטלה, היא מכסה את הגומה והתיק בחול בעזרת הרגליים האחוריות.
דיווחים על הטלה בקרקע מוכרים ממספר מועט של מינים ורק מהשבי. לא ברור מהספרות האם היא מתקיימת גם בתנאים טבעיים ובאילו מינים. לא מהנמנע שהיא נפוצה במינים המתקיימים בבתי גידול חוליים.
 
פרט מתבגר (נימפה) צמוד לקרקע בתנוחת הסוואה (יוטבתה).

מידע על הביולוגיה והאקולוגיה של המינים בטבע מצוי במשורה וזה הקיים מגיע לרוב מהשבי ודיווחי מגדלים. בשבי נקבה (המטילה בחול) מייצרת עד 20 תיקי ביצים במרווחים של 10 ימים ויותר. נראה שבטבע מספר התיקים מצומצם יותר, כתלות באיכות התזונה. מספר הנימפות המגיחות מכל תיק כזה הוא 10-15 פרטים. יחס הזווגים בשבי נוטה להרבה יותר זכרים מאשר נקבות. ייתכן ולתנאי ההדגרה בשבי יש השפעה על כך, אולם אין בנמצא מחקר שבדק את הנושא. אופן גיחת האבקועים (אורכם 2-4 מ"מ) משתנה ממין למין. בשבי יש המגיחים ביחד באותו הזמן ויש כבודדים, במהלך מספר שבועות עד מספר חודשים, כפי הנראה לשם הימנעות מקניבליזם. מסתמן שלחות יחסית מהווה גורם המשפיע על תזמון ההגחה, כאשר הזחלים מעדיפים להגיח עם שחר, בשעה שהלחות בשיאה.

על פי דיווחים מהשבי, ללא ציון ברור של מינים, מחזור ההתפתחות מהיר למדי ופרטים עשויים להגיע לבגרות לאחר כחודשיים, במידה והם ניזונים היטב. הזכרים מתפתחים מהר מהנקבות, עם דרגת התפתחות אחת פחות מהן. הזכרים מעט קטנים מהנקבות וצנומים יותר, הכנפיים שלהם יותר ארוכות במעט (ביחס לאורך הגוף) והמחושים ארוכים יותר. בשבי זכרים חיים מספר שבועות והנקבות מספר חודשים.

בגמל־שלמה מדברי מוצאים דפוס התנשלות מיוחד, שהוא חריג למדי בקרב חרקים ובגמלי־שלמה בפרט. חרקים רבים מתנשלים כאשר גופם תלוי כלפי מטה וכך הם מנצלים את כוח הכבידה כדי להיחלץ מהנשל. גמל־שלמה מדברי מתנשל בעמידה על הקרקע, כנגד כוח הכבידה. הסתגלות זו היא ככל הנראה תוצאה של מגבלות בית הגידול, שהוא שטוח וחסר אלמנטים גבוהים דיים.
 
פרטים שצולמו באזורים שונים בארץ, ללא זיהוי מינים: 4: שדה בוקר, 5: חולות רביבים 6: רכס החרמון.

גמל־שלמה מדברי מהווה חריג בקרב רוב גמלי־השלמה החיים בעיקר באזורים טרופיים וטרופיים יובשניים, בבתי גידול עשירים בצמחים. הוא דוגמא אקולוגית נפלאה ליכולות הסתגלות בתנאי מחייה קיצוניים, כפי שרק מדבריות יכולים להציב בפני הדרים בהם.

הידע על גמל־שלמה מדברי, כפי שהוא משתקף מהספרות, לוקה בחסר. נראה שנעשו מחקרים אקולוגיים בודדים ומוגבלים על הסוג והידע על האקולוגיה והביולוגיה של המינים דל. המידע המגיע ממגדלים באירופה מוגבל ולא תמיד ברור על איזה מינים מדובר ועד כמה ההתנהגות בשבי משקפת את אורח החיים הטבעי.

לנוכח הידע המוגבל על המינים המקומיים ותפוצתם במרחב המקומי, ולנוכח הלחץ המתמשך על בתי גידול טבעיים מצד פיתוח חקלאי, ייעור, תיעוש ופיתוח מחצבים, עיור ועוד, לא מהנמנע שהסוג בישראל עומד בפני זמנים קשים ויתכן אפילו מצוי בסכנת היעלמות מאזורים מסויימים. זהו סוג אובליגטורי לקרקעות חשופות, ברוב המקרים מקרקע מכוסה בצמחים. בתי גידול כאלו הם בין הראשונים להיפגע עקב מדיניות שרואה בשטחים צחיחים טבעיים פגע רע.
 
מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ-ישראל, החרקים, כרך 3, 1989
זואולוגיה, י. מרגולין מהדורה שלישית, 1975
A New Species of the Genus Eremiaphila Lefebvre, 1835 (Mantodea:Eremiaphilidae) from Turkey, Miktat Doganlar, 2007
The Praying Mantids, edited by Frederick R. Prete, 1999
Mantodea Species File Online
Desert Pebble Mantis (Eremiaphila Zetterstedti)
The phylogenetic system of Mantodea (Insecta: Dictyoptera), Frank Wieland, 2010
Digging for the offspring, or how to bury an ootheca underground (Insecta: Dictyoptera: Mantodea), Frank Wieland, 2008
True Tales Of The Insects, L. N. Badenoch, 1899
Animal life in deserts, a study of the fauna in relation to the environment, Buxton, Patrick Alfred, 1923
The Praying Mantids, Frederick R. Prete, 1999
Rodzina Eremiaphilidae, www.modliszki.pl, 2011
Aspects of Mantid Behaviour and Ecology, Murray Lee Eiland, TRIBULUS Vol. 8.1 Spring 1998
The Origins, Evolution, and Phylogeny of the Praying Mantises (Dictyoptera: Mantodea), Svenson, Gavin John, 2007
Problems of Animal Ecology and Physiology in Deserts, F.S, Bodenheimer, Desert Research 1953
The Frightening Attitude of A Desert Mantid, Eremiaphila Braueri Kr. (Orthoptera, Mantodea), Mithan Lal Roonwal, 1938

X סגור חלון
  לחווית גלישה משופרת מומלץ לגלוש באמצעות מסך גדול
 ברוכים הבאים.
מוזמנים להצטרף לעמוד הפייסבוק של האתר
עדכונים, חדשות מהשטח והפתעות