ראשי | חרקים | עכבישנים | ספרות אנטומולוגית | אתרי טבע מומלצים | מפות | אודות | יצירת קשר      About
האתר עוסק בפרוקי הרגליים של ישראל, חרקים, עכבשנים ועוד. מאות מאמרים, קטלוג עכבישים בישראל וקטלוג עקרבים בישראל
לחיפוש בתכני האתר גלול ובחר 'חפשו בארכיון המאמרים'
   
ראשי >אינדקס מאמרים>אקולוגיה>מי עוקץ, מי נושך ולמה דווקא אותי?
insectour
"איי, איי, איי, משהו עקץ אותי, איייי איי זה כואב"....."תפסיק לבכות, זו בסך הכל חיפושית קטנה"...."דייי, זה בטח ארסי, אימל'ה".....

מוכר לכם?

יש פה מישהו שלא נעקץ / ננשך / נדקר / נצבט על ידי חרק או פרוק־רגליים אחר?

לא?... חכו חכו, גם תורכם יגיע.

הם עוקצים, נושכים, דוקרים, צובטים, צורבים...האם חשבתם פעם למה?

לא "למה זה מגיע לי?"

כן "למה חרקים Insecta / עכבישנים Arachnida עוקצים או נושכים? מה זה עוזר להם בחיים? למה אותנו?" האם הם באמת רודפים אותנו?

התשובות אולי לא ינחמו את העקוצים והננשכים, אך מקווה אני שלפחות נצא בהכרה שאין פה משהו אישי.
 
טבן שחור - Dasyrhamphis nigritus, טבנים ניזונים מדם של יונקים גדולים. 
מטיילים וחקלאים עשויים לפגוש אותם בשטח. פרט זה צולם על מכנסיים של מטייל שנח בצילו של עץ.

רשומה זו תתמקד בקושיות לעיל ותנסה בצניעות להכניס מעט סדר בתחום שמערב עובדות עם תחושות רגשיות, הנובעות בעיקר מחוסר ידע ופחדים הנובעים ממנו. כאן לא תמצאו תשובות לשאלות איך מזהים ואיך מטפלים. נכון, חשוב להכיר יצורים מסוכנים אך קצרה היריעה מלהזכיר את כולם, זו לא מטרת הרשומה ולכן אסתפק בהתייחסות רלוונטית מצומצמת לעניין. מידע נוסף והתייחסות גם למינים ספציפיים, אפשר למצוא ברשומות נוספות באתר (חלקן מופיע בקישורים בהמשך) המתייחסות לנושא מהיבטים נוספים, מומלץ לעיין גם בהן. עוד מידע בהרחבה אפשר למצוא בספרו החשוב של מיכאל קוסטא 'חרקים נגד אדם' (1978) שעדיין ניתן להשגה כחדש בחלק מחנויות הספרים וכיד שנייה.

רגע של עברית
הרבה מונחים 'כואבים' הולכים להיזרק פה באוויר, מונחים שיש לגביהם לא מעט אי הבנות בקרב הציבור, לפחות ככל שזה נוגע לחרקים וקרוביהם. אז כדי שיהיה ברור לכולם על מה מדברים ואיך זה מחבר את הכל ביחד, הנה מילון מונחים קצרצר המתייחס להקשר הביולוגי של המושגים.

עקיצה - החדרת איבר דקירה לתוך רקמה חיה לשם החדרת ארס ו/או מציצת נוזלים. איבר הדקירה יכול להיות חלק מגפי־פה1 דוקרות־מוצצות או עוקץ (stinger). עקיצה אמיתית נבדלת מפעולות דומות החודרות רקמות בזה שהיא מתבצעת בהפעלת כוח (של איבר הדקירה) בכיוון אחד וברצף אחד.

עוקץ - איבר דקירה דמוי מחט הקשור לבלוטת ארס ונועד להחדיר ארס במטרה להמית או לשתק (מזון) או להרתיע (אויב). עוקץ נמצא בחלק האחורי של הגוף - הבטן. חרקים המצויידים בעוקץ נמנים על הדבוראים: צרעות (לא כולן), דבורים (לא כולן) ונמלים (לא כולן).
גם עקרבים (מקבוצת העכבישנים) מצוידים בעוקץ המצוי בקצה הבטן, עוקץ זה אינו הומולוגי (בעל זיקה ביולוגית) לעוקץ הדבוראים, אך הוא מהווה עדות לאבולוציה פונקציונלית מתכנסת.

נשיכה - הפעלת לחץ על רקמה בעזרת גפי פה בעלי לסתות מנוגדות. לעיתים מלווה בהפרשת ארס. נשיכה אמיתית נעזרת בכוח מנוגד של לסת הפועלת כנגד לסת נגדית.

צריבה - הופעת גירוי או פגיעה דמוית כוויה ברקמה חיה (עור או אחר), בתגובה למגע עם חומר צורב / רעיל המופרש על ידי החרק החוצה דרך הקוטיקולה (השלד החיצוני) או באמצעות שערות צורבות או בהתזה.

דקירה - חדירת איבר דוקרני / קוצני לתוך רקמה. איברים כאלה נועדו במקור לשם הגנה פסיבית. דקירה אמיתית נעשית כאשר הכוח הגורם לדקירה מופעל מצד הנדקר.

צביטה - הפעלת לחץ פיסי בעזרת איבר מצבטי או רגלי טרף, לשם אחיזת טרף או הגנה.

הכשה - לא רלוונטי לפרוקי־רגליים. מונח המתייחס רק לנחשים ארסיים בעלי ניבים נשלפים (משפחת הצפעוניים), כל שאר הנחשים, בהם גם מינים ארסיים (וזוחלים אחרים) נושכים.

למה הם עוקצים או נושכים?
מוטב היה שהם החרקים, עכבישנים ופרוקי־רגליים אחרים, יענו על שאלה זו בעצמם. אך כיוון שהם אינם יכולים לעשות זאת, לפחות לא בשפת אנוש, אנסה לעשות זאת במקומם. עקיצה או נשיכה מהוות חלק מאופן התזונה של חלק מהחרקים ופרוקי־רגליים אחרים. פעולות הנגזרות לרוב ממבנה גפי הפה של החיה (ראו גם ברשומות 'מה חרקים אוכלים' וב'טורפים יבשתיים').

פשפשים ויתושים עוקצים; להם יש גפי פה דוקרות־מוצצות החודרים את הרקמה החיה (של בעל חיים או צמח) במטרה לשאוב נוזלים מזינים.
לחיפושיות, חגבאים ואחרים; גפי  פה נושכות־לועסות, האוחזים במזון ופועלים כמגרסה (בדומה ללסתות שלנו) במטרה לרסק מזון לחלקיקים קטנים המאפשרים בליעה. שימוש משני בלסתות מאפשר חפירה או נבירה, קיצוץ או גזירה או נשיאת עצמים.
 
תקריב על קצה הזנב והעוקץ של עקצן צהוב - Leiurus quinquestriatus
עוקץ העקרב משמש לציד המזון ובעת הצורך להגנה.
עקיצה או נשיכה יכולים להוות גם חלק מפעולת התקפה או הגנה. עקרבים עוקצים בעזרת עוקץ המצוי בקצה זנב מדומה (שהוא למעשה הבטן האחורית). עקרב עוקץ כדי להמית את המזון שלו או כדי להגן על עצמו מאוייבים (ראו הרחבה בקישור). גפי הפה של עקרבים הם מסוג נושכות־לועסות ואין להן בלוטות ארס.

צרעות (לא כולן) עוקצות בכדי לשתק מזון לצאצאים או לשם הגנה עצמית או להגנת הקן (במרבית הדבורים). דבורי דבש (הפועלות) עוקצות רק לשם הגנה. העוקץ בדבוראים מהווה חלק מצינור הטלה פעיל או מנוון, כמו במקרה של פועלות דבורי הדבש. העוקץ בדבורי הדבש מתייחד גם בכך שהוא משונן בקצהו ובעת עקיצת חולייתן הוא אינו משתחרר ונקרע מגוף הדבורה וגורם בכך למותה. עקיצת חסרי־חוליות אינה גורמת בהכרח נזק לפועלת של דבורת הדבש.

חיפושיות נוברות בעץ, כדוגמת היקרוניות Cerambycidae או חיפושיות טורפות כדוגמת הרצות Carabidae הצדות טרף חי; מצוידות בלסתות חזקות העשויות (במינים גדולים במיוחד) להסב נשיכה מכאיבה, אם מנסים לתפוס אותן ביד. לגמלי־שלמה שהינם טורפים מיומנים, גפי פה נושכות־לועסות היכולות (במינים גדולים ממש) לנשוך אותנו קלות (עשוי לכאוב במקצת), כאשר מנסים לתפוס אותם בארגסיביות.

בחרקים כדוגמת הארינמלים התפתחו אצל הזחלים, בחלק מהמינים, גפי־פה אוחזות־מוצצות חלולות האוחזים בטרף ומחדירות בפעולת נשיכה / הזרקה ארס מפרק, ומאפשרות מציצת נוזלי הגוף דרכן כקשית. לבוגרים לעומת זו גפי־פה מטיפוס נושכות־לועסות. במינים רבים הם אינם ניזונים כלל או מעט מאוד. ארינמלים; זחלים ובוגרים, אינם מסוכנים ואינם מסוגלים לגרום לנו כל נזק.

חרקים צובטים נימנים על קבוצה אחת בלבד והיא סדרת הצבתנאים Dermaptera. מצבטי הצבתן משמשים לאחיזת המזון, להגנה ובפרישת וקיפול כנפי התעופה. אצל הזכר הצבת גדולה יותר והיא משמשת לעזר באקט ההזדווגות. הצבתן, הנקרא בפי רבים 'חיית מספרים', אינו ארסי ואינו מסוכן. אין בכוח המועט של הצבתות לגרום כל נזק לאדם. מצבטי אחיזה דומים המשמשים לאחיזת הטרף מוצאים גם אצל המלקחן, דמוי חרק מסדרת הדוזנבאים Diplura. גם אלה אינם מסוכנים וכיצורים תת־קרקעיים נדיר לראותם.
 
צבתן Forficulidae זוקר את הצבתות בעמדת איום. למרות המראה, אין בכוח הצבתות להסב כל נזק לאדם.

חרקים מסויימים עשויים גם לדקור, כי יש להם קוצים גדולים יחסית, בדרך כלל על גפיים או חלקים נוקשים אחרים של הגוף. כאלה אפשר למצוא אצל החגבאים (חרגולים וחגבים) וגם אצל גמלי־שלמה. גמל־שלמה עשוי לצבוט או לדקור, בעזרת רגלי טרף קוצניות, כפעולת הרתעה או הגנה. מעבר לדקירה קלה, אין בכך שום סכנה.

בשולי הדיון אזכיר גם חרקים המפרישים נוזלים רעילים, צורבים או מסריחים דרך בלוטות בעלות פתחים חיצוניים בגופם (חיפושיות, פשפשים, חגבים ועוד), או מפרישים חומרים מגרים המצויים בשערות צורבות (זחלי פרפראים כמו דובון הקורים או תהלוכן האורן וגם בעכבישים מסוימים ורבי־רגל). מגע של רעלנים כאלה עם רקמות הגוף ובמיוחד רקמות עדינות כמו ריריות העיניים והפה, עשוי להסתיים באי נעימות גדולה במקרה הטוב ופגיעה הדורשת טיפול רפואי במקרה הרע.

הפרשות כאלו הן אמצעי הגנה כנגד טורפים או... נודניקים המתעקשים לתפוס פרוקי־רגליים כאלה בידיים. הדרך היעילה להימנע מהם היא לא ליזום מגע ישיר עימם, בכוונה תחילה או במקרה; כאשר שולחים ידיים מבלי להסתכל לאן, או מתיישבים על הקרקע מבלי לבדוק קודם מה מתרוצץ עליה.

למה דווקא אותנו?
פרוקי־רגליים עוקצים ונושכים הרבה בעלי־חיים; חסרי־חוליות וחולייתנים. לחלקם אנו קוראים 'טפילים אמיתיים' מכיוון שהם ניזונים מהמארח, לרוב מבלי להסב לו נזק משמעותי, לפחות באופן ישיר. בני־אדם, ככל בעל חיים אחר, מהווים עבור חלק מהטפילים מטרה ליגיטמית; מקור מזון מזדמן או בית גידול אידאלי שאין לו תחליף (עבור כינים למשל).
 
יתוש (נקבה) מסוג כולכית - Culex. מרגע העקיצה לוקח לנקבה כדקה וחצי למלא את הבטן בדם.

מעטים החרקים הרואים בנו מקור מזון ישיר או עיקרי (יתושנים וזבובים מסוימים, כינים, פרעושים, פשפשי מיטה). הללו על רוב ניזונים מדם, המהווה מקור חלבונים משובח וכדי להשיג אותו הם מצויידים בגפי פה דוקרות־מוצצות החודרים דרך הרקמה לכלי דם זעירים. עקיצה למטרת תזונה אינה מסוכנת לכשעצמה, אך עשוייה להסב אי נוחות זמנית (תגובה אלרגנית) ובעקיפין גם לפגיעה משמעותית יותר (העברת מחלות).

בקרב העכבישנים רק קרציות (ומקצת מהקרציונים) ניזונות מדם והן מצויידות בגפי פה (נקראות 'כליצרות') הקודחות ופוצעות את העור. קרציות נטפלות אל האדם כתופעת לוואי לגידול בעלי־חיים או הימצאות בקרבתם. אנו מהווים עבורן רק פונדקאי מזדמן וזמני.
טפילי עור אחרים מקרב האקריות, כדוגמת גַרְדִית הַגָרָב (סקבייס) ניזונים מחומר קרני בשכבת העור העליונה ולא מדם, נזקם של האחרונים לאדם עשוי להיות לא מבוטל.

מעבר לזה, עקיצה או נשיכה שלא לשם תזונה נועדו למטרת הרתעה והגנה. פרוקי־רגליים תמיד יעדיפו להתחמק ולנתק מגע מאיתנו. באין ברירה (מנקודת מבטם) יש והם נוקטים בפעולות הגנה שנועדו להרתיע או לחסל את היריב.
 
נמלת־קציר החולית - Messor arenarius. פועלת נושכת את האצבע של הצלם.

פרוקי־רגליים מתגוננים מאיתנו ועשויים לפגוע בנו בשלושה מקרים עיקריים: [א] כאשר מנסים באופן יזום לתפוס אותם, בדרך כלל בידיים חשופות. [ב] כאשר הם סוברים שאנו, בהתנהגותנו, מהווים להם סכנה מיידית, למשל: קירבה גדולה מידי לקן בחרקים חברתיים. [ג] במפגש אקראי, כאשר אנו לא מודעים לקיומם ולהבנתם אופציית המילוט לא קיימת ונשארה רק דרך אחת והיא להתריע ולהרתיע בעקיצה כואבת, נשיכה או צריבה. למשל: חרק / עכבישני שמצא מחסה בנעליים או מתחת לאבן שאנו מרימים בחוסר זהירות.

עכבישים מתגוננים בדרך כלל בנשיכה. גם להם כליצרות ואלה משמשות כרגיל לנשוך את הטרף ולהמית אותו בעזרת ארס משתק / מפרק (ראו ברשומה על גפי פה בעכבישים). ארס זה עשוי לשמש גם למטרות הגנה ובמקרים קיצוניים, במינים אחדים, הוא עשוי להיות גם מסוכן (ראו ברשומה 'איך יודעים האם עכביש ארסי').

יש עכבישים המתגוננים בהשרת זיפים, העשויים לגרום במגע עם רריות הגוף או מערכת הנשימה, לתגובה אלרגנית חריפה. על אלה נמנים עכבישים ממשפחת הפרווניתיים (טרנטולה) שאינם נמנים על הפאונה המקומית (אבל מוחזקים כחיות מחמד). בישראל סוג מקומי של פרוונית, המגיע לעיתים למגורי אדם ואינו נחשב מסוכן לאדם, אם כי נשיכתו כואבת כעקיצת צירעה מזרחית. עכבישים לא מוצאים בנו עניין רב. הם לא אוכלים אותנו או מוצאים את גופנו כמתאים למגורים. עכבישים (כולם, כולל הארסיים ביותר) תמיד יעדיפו לנתק מגע ולהתרחק מאיתנו, וינשכו (מיעוטם) רק אם ירגישו בסכנה מיידית.
 
נשל של עכביש ממשפחת המברישניים. בחזית רואים יפה זוג כליצרות המשמשות לאחיזת הטרף והחדרת הארס.

עקיצה לשם הגנה, כמעט תמיד, מעורבת בהחדרת ארס כלשהו, במטרה לעורר כאב ורתיעה. נשיכה לא ארסית לשם הגנה, יעילה רק אם פרוק־הרגליים מצוייד בגפי פה חזקים מספיק וכאלו אין להרבה חרקים (בעיקר לחיפושיות גדולות מאוד) ואלה כלל לא ארסיים. נשיכה כזו מהווה לרוב מטרד פיסי קטן ולעיתים מטרד פסיכולוגי גדול.

האם זה תמיד כואב ולמה?
אף אחד לא אוהב שמפריעים לו בזמן בארוחה, ובמיוחד בארוחת גורמה טובה, גם חרקים אוהבים לאכול בשקט. כאשר אתה ניזון על גבי מארח שעלול, במקרה הטוב, לסלק אותך כל רגע או למחוץ אותך בהינף, רצוי שתפתח שיטות תזונה חמקניות.

בחרקים ובקרציות הניזונים מדם חולייתנים במטרה לאכול, התפתחו במהלך האבולוציה, במרכיבי הרוק, חומרים מאלחשים המאפשרים לחדור רקמות מבלי שנחוש כאב או אי־נוחות. לפיכך במקרים רבים אנו כלל לא שמים לב שעקצו אותנו, אלא רק לאחר זמן.

השפעת חומרי האלחוש הינה זמנית ורק כעבור זמן (לעיתים שעות), אנו עשויים לחוש באי־נוחות, גירוד ואפילו כאב כתופעות לוואי או כתגובה אלרגנית של הגוף לחומרים זרים שחדרו לדם (למשל נוגדני קרישה). לעיתים מופיעים כתופעות לוואי שטפי דם מקומיים הנראים מאוד לא סימפטיים ביחס למידת הסכנה השולית מהתופעה (מוכר אישית מקרציות מסויימות).

חומרי האלחוש וחומרים נוספים המופרשים בזמן עקיצה / נשיכה מעניינים מאוד את המדע, משום שהם מהווים בסיס לפיתוח חומרים יעילים למטרות רפואיות. אופן פעולת החומרים הפעילים ברוק או בארס עשוי ללמד אותנו רבות על האופן בו פועל הגוף שלנו ברמה הביוכימית והעצבית.
 
קרצייה לא מזוהה. קרציות מהסוג הזה ניזונות מדם של יונקים גדולים. לעיתים הן עשויות להיטפל לבני אדם.

לעומת זאת, כאשר יש צורך בהרתעה ובעיקר מיידית, הרי הכאב הוא אחד הכלים הטובים שהתפתחו בטבע כדי לסייע לזכור שיש דברים שכדי להימנע מהם. כאב כתגובה לעקיצה או נשיכה נוצר משתי סיבות או שילוב שלהן: [א] חומרים מעצימי כאב המצויים בארס או ברוק ושאינם מהווים סכנה אבל תורמים לתגובת כאב מהירה ותחושת כאב גבוהה במיוחד. [ב] כאב כתגובה עצבית לחדירה מכנית של רקמת הגוף כמו בפעולת נשיכה רגילה. בדרך כלל פחות כואב מהסיבה הראשונה.
חומרים מעצימי כאב משפיעים על מערכת העצבים ופועלים במהירות הבזק במטרה להשיג הרתעה מיידית והסרת איום, בטרם יהפוך החרק לקורבן בעצמו (מה שלא תמיד עובד לגביו אבל משיג הרתעה עתידית עבור פרטים אחרים מאותו המין או חקיינים). על חרקים ארסיים אפשר לקרוא ברשומות 'חרקים ארסיים' חלק א' וחלק ב'.
כאב עשוי להתעצם מתוך תגובה רגשית לאירוע עצמו ולעיתים ללא תלות בתגובה הפסיולוגית עצמה, העשוייה להיות שולית מאוד. תחושת אי־הוודאות, במיוחד בקרב ילדים ואנשים חסרי נסיון, מעצימה את ההתרגשות והכאב. עוצמת הכאב אינה מעידה על מידת הסכנה. ואל האחרונה צריך להתייחס ברצינות הראוייה בהתאם למקרה ולנסיבות.

האם זה מסוכן?
עקיצה או נשיכה לכשעצמן אינן מסוכנות לנו מאחר ונזקן הפיסי לרקמת הגוף שולי ביותר ובמקרה הגרוע מדובר באי־נוחות זמנית. ברם, פעולות אלה עשויות לערב החדרת ארס או גורמי מחלה, והללו עשויים להיות מסוכנים ביותר. בעיקר בקרב אנשים המגלים רגישות לרכיבי הארס או במקרה של פגיעה בילדים קטנים מאוד (המערכת החיסונית עדיין לא מפותחת במלואה).
המונח ארס מעלה לרוב אסוציאציה של משהו מסוכן. האמת שמרבית חומרי הארס בטבע חלשים מכדי לפגוע בנו משמעותית, אם בכלל וחלקם ספציפיים מאוד ולא משפיעים עלינו כלל. כל עוד החרק / העכבישני אינו ארסי מאוד או אינו משמש מתווך לגורמי מחלה, עקיצה או נשיכה אינם מהווים אלא מטרד קטן ובעיקר מנטלי.
 
שנצית אהרוני - Scarites aharoni. חיפושית רצה בעלת לסתות גדולות המשמשות לפיצוח כיסוי הגוף הקשה של חיפושיות אחרות.

העובדה שפרוק־רגליים מסוים ארסי, עדיין אינה עושה אותו בהכרח מסוכן. מידת הסכנה מארס וההשפעה שלו מורכבים מתמהיל משתנה של כמות הארס החודרת לגוף, עוצמת הארס, קרבת הפגיעה לכלי דם גדולים, משקל הגוף, גיל, רגישות אישית לרכיבי הארס וחוסן בריאותי ונפשי. רבים מבעלי החיים הארסיים אינם תוקפנים במיוחד וממילא הסיכוי לפגוש אותם במקרה קטן מאוד. ברוב המקרים אפילו לא תדעו שהם היו בקרבתכם.

החדרה של ארס מוצאים בין השאר בעקרבים, עכבישים (רק מקצתם מסוכנים), נדלים ובדבוראים: דבורים, צרעות ונמלים. דבורים כאמור עוקצות ומשתמשות בארס רק להגנה (למעט דבורים חסרי־עוקץ). צרעות עוקצות ומשתמשות בארס לשיתוק המזון ולהגנה בעת הצורך. צרעות העשויות להיות מסוכנות לאדם או להעניק עקיצה כואבת במיוחד נמנות בעיקר (אבל לא רק) על המינים החברתיים.
לא כל הנמלים מסוגלות לעקוץ, יש ואצלן העוקץ מנוון והן בעיקר נושכות. לחלק מהנמלים עוקץ מפותח והן עוקצות. אחרות מחדירות ארס בדרך עקיפה, אצלן בלוטת הארס מפותחת אבל אין עוקץ והחדרת הארס, כתגובה התקפית או הגנתית, נעשית על ידי נשיכת רקמת הגוף והתזת הארס (חומצה פורמית) לתוך הפצע (למשל בסוג קמפונית). פגיעתן של רוב הנמלים שולית למדי אבל חלקן הקטן עשוי להיות מטרד גדול ולעיתים מסוכן (עקב תגובה אלרגנית). נמלת האש הקטנה שהיא מין לא מקומי - פולש המתפשט בעולם וגם בישראל במהירות רבה - מהווה סכנה אמיתית. היא קטנה מידי מכדי לנשוך אבל מסוגלת לעקוץ ואפילו מספר פעמים ברצף.

זבובאים עוקצים (יתושים, זבובי חול, זבובי בקר וכו'), פשפשים הניזונים מדם, פרעושים וקרציות מהווים מתווכים פוטנציאלים (וקטורים) לגורמי מחלה שונים, חלקם מעוררי מחלות קשות כמו מלריה ועוד. קבוצה זו יותר מסוכנת מרוב בעלי החיים הארסיים, משום שחלק נכבד המינים בה מצויים בשכנות קרובה למגורי אדם או שוהים כשיגרה בתוכם.
 
זבוב השוקיים - Stomoxys calcitran.  דומה לזבוב הבית אבל בניגוד לאחרון הוא עוקץ וזה כואב.
זבוב השוקים ניזון מדם של בקר וסוסים ולעיתים מבקר גם בני-אדם. נפוץ באזורים חקלאיים ומשקים.

מי עוקץ ומי נושך?
עכביש עוקץ או נושך? גמל־שלמה ארסי? האם חיפושית עוקצת? חלק מהשאלות שאני נתקל בהן תכופות. בכדי לעשות קצת סדר בעניין הכנותי טבלה הכוללת קבוצות חשובות או מייצגות של פרוקי־רגליים ומטרתה לענות בדיוק על השאלה הזו.

הטבלה מתייחסת לקבוצות טקסונומיות מייצגות ולא למינים ספציפיים או מקרים חריגים, לפיכך ההתייחסות להשפעה על האדם היא כללית ולא מייצגת חריגים מאוד שממילא לא רלוונטיים למקומותינו.
 
 קבוצה  גפי פה  פעולת גפי הפה  תגובת הגנה  הערות
 שפיראים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  אינם מסוכנים לאדם.
 תיקנאים  נושכות־לועסות  נשיכה    אינם מסוגלים לנשוך אותנו.
 טרמיטים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  חיילים גדולים עשויים לנשוך.
 גמלי־שלמה  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  פרטים גדולים עשויים לנשוך או לדקור ולצבוט בעזרת רגלי הטרף. לא לתפוש בידיים.
 חגבאים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  פרטים גדולים עשויים לנשוך או לדקור בעזרת רגלי הניתור. לא לתפוש בידיים.
 צבתנאים  נושכות־לועסות  נשיכה  צביתה  עשויים לצבוט בעזרת גפי הבטן, לא מסוכנים כלל.
 פשפשים  דוקרות־מוצצות  עקיצה  עקיצה  יש בהם מיעוט ארסי שעקיצתם כואבת או מינים נושאי מחלות.
 ציקדות  דוקרות־מוצצות  עקיצה  עקיצה  אינן מסוכנות כלל.
 פרעושים (בוגרים)  דוקרות־מוצצות  עקיצה    יש בהם מינים נושאי מחלות.
 ארינמלאים  נושכות־לועסות  נשיכה    הזחלים נושכים / צובתים. לא מסוכנים כלל.
 חיפושיות  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  מינים גדולים מאוד עשויים להעניק נשיכה הגונה. לא מסוכנים.
 כינים  דוקרות־מוצצות  עקיצה    מטרד אמיתי.
 זבובאים (בוגרים)  דוקרות־מוצצות  עקיצה  עקיצה  יש בהם מינים נושאי מחלות העוברות בעקיצה.
 זבובאים (בוגרים)  מוצצות־לוקקות  ליקוק    יש בהם מינים נושאי מחלות העוברות במגע עם מזון חשוף.
 פרפראים (זחלים)  נושכות-לועסות  נשיכה    לא מסוכנים לאדם.
 פרפראים (בוגרים)  מוצצות  מציצה    לא מסוכנים לאדם. למעט מינים עם שערות צורבות.
 דבורים (בוגרים)  מוצצות־לוקקות  נשיכה  עקיצה  העוקץ מצוי בקצה הבטן. רק מינים חברתיים עשויים להיות מסוכנים לאדם. בעיקר דבורת הדבש.
 צרעות (בוגרים)  נושכות־לועסות  נשיכה   עקיצה
 העוקץ מצוי בקצה הבטן. רק מינים חברתיים עשויים להיות מסוכנים לאדם. 
 נמלים (בוגרים)  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה / עקיצה  מפרישות חומצת נמלים, רק מיעוט עשוי להיות מסוכן, כדוגמת נמלת האש הקטנה.
 עקרבים  נושכות־לועסות  נשיכה  עקיצה  ארסיים. העוקץ מצוי בקצה הבטן. חלקם מסוכנים.
 עכבישים  נושכות־מוצצות  נשיכה  נשיכה  רוב המינים ארסיים. מיעוטם מסוכן. בישראל רק שני מינים מסוכנים לאדם.
 עכשובים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  נשיכה כואבת. אינם ארסיים. לא מסוכנים לאדם.
 קרציות  נושכות־מוצצות  מציצה    לא ארסיות. יש בהן מינים נושאי מחלות העוברות ברוק החודר לפצע המציצה.
 נדלים  נושכות־מוצצות  נשיכה  נשיכה  נשיכה כואבת. הארס מוחדר דרך הרגלסות.
אבחון וטיפול בעקיצות הוא עניין מורכב, השמור למומחי רפואה (אני לא כזה) ולכן לא אכנס לנושא. בכל מקרה של חשש לעקיצה / נשיכה מסכנת חיים יש לפנות לשרותי רפואת חרום באופן מיידי.

אז האם הם באמת רודפים אותנו?
מרבית החרקים, העכבישניים ופרוקי־רגליים אחרים לא מסתכלים עלינו ממטר, אנחנו לא מעניינים אותם והם נוטים להתעלם מאיתנו, כל עוד אנחנו נותנים להם לחיות בשקט ולא מכניסים את האף והאצבעות לתוך החיים שלהם. כאשר הם נאלצים התגונן ולתקוף, זה לא באמת אישי.
 
דבורת הדבש - Apis mellifera.  דבורי דבש עשויות לעקוץ כתגובת לחץ לאיום אמיתי או מדומה.
אם מתעלמים מהן ומתרחקים מהכוורת, על רוב המקרים הן מתעלמות מאיתנו.

מיעוטם (בקרב החרקים והאקריות) מוצאים בנו גורם משיכה אמיתי, בין אם כמקור מזון קבוע או מזדמן. במאבק התמידי על מקורות מזון ובתי גידול, משמש האדם עוד אופצייה ששווה לנסות. חלק קטן אף הפכו אותנו לבית גידול בלעדי והם מתקיימים ומתרבים רק על גופנו ואלה יכולים להוות מטרד של ממש.
המהווים סכנה של ממש, בהיותם נושאי מחלות, אלה הם מבקרים / סועדים זמניים העוברים מפונדקאי אחד לשני וכך הם עשויים להעביר מחלות קשות (יתושים, זבובים עוקצים, פרעושים, קרציות).
יש שלכאורה נמשכים אלינו אבל בעצם הם מתעניינים באוכל שלנו, בריח הגוף או הזיעה (עשירה במינרלים) ואפילו בצבע החולצה (כדאי להימנע מצהוב ואדום בשטח).
גם אם חלקם עשוי לעקוץ (כתגובת לחץ) כמו דבורים או צרעות, הרי התעלמות מהם מלכתחילה, שמירה על שלווה וסילוק מקור המשיכה (הקפדה על השלכת אשפה במקום מאושר או אכסון שאריות מזון בתיק בשקית אטימה ולא להשליכה בשטח) פותר את הבעייה מהר למדי.

גפי־פה של פרוקי־הרגליים הם איברים מתמחים שהתפתחו במהלך אבולוציה ממושכת. חלקם נותרו פשוטים למדי כמו בחרקים הקדומים וחלקם הפכו למנגנונים משוכללים המסוגלים להפיק משאבי מזון באופנים שגם המדע המודרני מנסה לחקות עבור יישומים שונים.

החרקים פה כדי להישאר (מה שלא בטוח עלינו) וכל עוד נגזר עלינו לחיות יחד, כדי שניקח את היחסים בינינו בפרופורציה הראויה. בזוגיות כפוייה שכזו רצוי שנמצא את המכנה המשותף ולא סיבות להיפרד, כי בפרידה כזו רק אנחנו נצא בהפסד מוחלט.
 
1. גפי פה - שם כולל לקבוצת פרקים (שלושה זוגות במספר) בראש החרק הנושאים עליהם איברים זוגיים, הומולוגים לגפיים, שעברו התאמות מיוחדות והפכו לאיברים המסייעים באכילה.

תודה למיכל בלנק על ההערות וההארות ותרומת התמונה לרשומה.
insectour
"איי, איי, איי, משהו עקץ אותי, איייי איי זה כואב"....."תפסיק לבכות, זו בסך הכל חיפושית קטנה"...."דייי, זה בטח ארסי, אימל'ה".....

מוכר לכם?

יש פה מישהו שלא נעקץ / ננשך / נדקר / נצבט על ידי חרק או פרוק־רגליים אחר?

לא?... חכו חכו, גם תורכם יגיע.

הם עוקצים, נושכים, דוקרים, צובטים, צורבים...האם חשבתם פעם למה?

לא "למה זה מגיע לי?"

כן "למה חרקים Insecta / עכבישנים Arachnida עוקצים או נושכים? מה זה עוזר להם בחיים? למה אותנו?" האם הם באמת רודפים אותנו?

התשובות אולי לא ינחמו את העקוצים והננשכים, אך מקווה אני שלפחות נצא בהכרה שאין פה משהו אישי.
 
טבן שחור - Dasyrhamphis nigritus, טבנים ניזונים מדם של יונקים גדולים. 
מטיילים וחקלאים עשויים לפגוש אותם בשטח. פרט זה צולם על מכנסיים של מטייל שנח בצילו של עץ.

רשומה זו תתמקד בקושיות לעיל ותנסה בצניעות להכניס מעט סדר בתחום שמערב עובדות עם תחושות רגשיות, הנובעות בעיקר מחוסר ידע ופחדים הנובעים ממנו. כאן לא תמצאו תשובות לשאלות איך מזהים ואיך מטפלים. נכון, חשוב להכיר יצורים מסוכנים אך קצרה היריעה מלהזכיר את כולם, זו לא מטרת הרשומה ולכן אסתפק בהתייחסות רלוונטית מצומצמת לעניין. מידע נוסף והתייחסות גם למינים ספציפיים, אפשר למצוא ברשומות נוספות באתר (חלקן מופיע בקישורים בהמשך) המתייחסות לנושא מהיבטים נוספים, מומלץ לעיין גם בהן. עוד מידע בהרחבה אפשר למצוא בספרו החשוב של מיכאל קוסטא 'חרקים נגד אדם' (1978) שעדיין ניתן להשגה כחדש בחלק מחנויות הספרים וכיד שנייה.

רגע של עברית
הרבה מונחים 'כואבים' הולכים להיזרק פה באוויר, מונחים שיש לגביהם לא מעט אי הבנות בקרב הציבור, לפחות ככל שזה נוגע לחרקים וקרוביהם. אז כדי שיהיה ברור לכולם על מה מדברים ואיך זה מחבר את הכל ביחד, הנה מילון מונחים קצרצר המתייחס להקשר הביולוגי של המושגים.

עקיצה - החדרת איבר דקירה לתוך רקמה חיה לשם החדרת ארס ו/או מציצת נוזלים. איבר הדקירה יכול להיות חלק מגפי־פה1 דוקרות־מוצצות או עוקץ (stinger). עקיצה אמיתית נבדלת מפעולות דומות החודרות רקמות בזה שהיא מתבצעת בהפעלת כוח (של איבר הדקירה) בכיוון אחד וברצף אחד.

עוקץ - איבר דקירה דמוי מחט הקשור לבלוטת ארס ונועד להחדיר ארס במטרה להמית או לשתק (מזון) או להרתיע (אויב). עוקץ נמצא בחלק האחורי של הגוף - הבטן. חרקים המצויידים בעוקץ נמנים על הדבוראים: צרעות (לא כולן), דבורים (לא כולן) ונמלים (לא כולן).
גם עקרבים (מקבוצת העכבישנים) מצוידים בעוקץ המצוי בקצה הבטן, עוקץ זה אינו הומולוגי (בעל זיקה ביולוגית) לעוקץ הדבוראים, אך הוא מהווה עדות לאבולוציה פונקציונלית מתכנסת.

נשיכה - הפעלת לחץ על רקמה בעזרת גפי פה בעלי לסתות מנוגדות. לעיתים מלווה בהפרשת ארס. נשיכה אמיתית נעזרת בכוח מנוגד של לסת הפועלת כנגד לסת נגדית.

צריבה - הופעת גירוי או פגיעה דמוית כוויה ברקמה חיה (עור או אחר), בתגובה למגע עם חומר צורב / רעיל המופרש על ידי החרק החוצה דרך הקוטיקולה (השלד החיצוני) או באמצעות שערות צורבות או בהתזה.

דקירה - חדירת איבר דוקרני / קוצני לתוך רקמה. איברים כאלה נועדו במקור לשם הגנה פסיבית. דקירה אמיתית נעשית כאשר הכוח הגורם לדקירה מופעל מצד הנדקר.

צביטה - הפעלת לחץ פיסי בעזרת איבר מצבטי או רגלי טרף, לשם אחיזת טרף או הגנה.

הכשה - לא רלוונטי לפרוקי־רגליים. מונח המתייחס רק לנחשים ארסיים בעלי ניבים נשלפים (משפחת הצפעוניים), כל שאר הנחשים, בהם גם מינים ארסיים (וזוחלים אחרים) נושכים.

למה הם עוקצים או נושכים?
מוטב היה שהם החרקים, עכבישנים ופרוקי־רגליים אחרים, יענו על שאלה זו בעצמם. אך כיוון שהם אינם יכולים לעשות זאת, לפחות לא בשפת אנוש, אנסה לעשות זאת במקומם. עקיצה או נשיכה מהוות חלק מאופן התזונה של חלק מהחרקים ופרוקי־רגליים אחרים. פעולות הנגזרות לרוב ממבנה גפי הפה של החיה (ראו גם ברשומות 'מה חרקים אוכלים' וב'טורפים יבשתיים').

פשפשים ויתושים עוקצים; להם יש גפי פה דוקרות־מוצצות החודרים את הרקמה החיה (של בעל חיים או צמח) במטרה לשאוב נוזלים מזינים.
לחיפושיות, חגבאים ואחרים; גפי  פה נושכות־לועסות, האוחזים במזון ופועלים כמגרסה (בדומה ללסתות שלנו) במטרה לרסק מזון לחלקיקים קטנים המאפשרים בליעה. שימוש משני בלסתות מאפשר חפירה או נבירה, קיצוץ או גזירה או נשיאת עצמים.
 
תקריב על קצה הזנב והעוקץ של עקצן צהוב - Leiurus quinquestriatus
עוקץ העקרב משמש לציד המזון ובעת הצורך להגנה.
עקיצה או נשיכה יכולים להוות גם חלק מפעולת התקפה או הגנה. עקרבים עוקצים בעזרת עוקץ המצוי בקצה זנב מדומה (שהוא למעשה הבטן האחורית). עקרב עוקץ כדי להמית את המזון שלו או כדי להגן על עצמו מאוייבים (ראו הרחבה בקישור). גפי הפה של עקרבים הם מסוג נושכות־לועסות ואין להן בלוטות ארס.

צרעות (לא כולן) עוקצות בכדי לשתק מזון לצאצאים או לשם הגנה עצמית או להגנת הקן (במרבית הדבורים). דבורי דבש (הפועלות) עוקצות רק לשם הגנה. העוקץ בדבוראים מהווה חלק מצינור הטלה פעיל או מנוון, כמו במקרה של פועלות דבורי הדבש. העוקץ בדבורי הדבש מתייחד גם בכך שהוא משונן בקצהו ובעת עקיצת חולייתן הוא אינו משתחרר ונקרע מגוף הדבורה וגורם בכך למותה. עקיצת חסרי־חוליות אינה גורמת בהכרח נזק לפועלת של דבורת הדבש.

חיפושיות נוברות בעץ, כדוגמת היקרוניות Cerambycidae או חיפושיות טורפות כדוגמת הרצות Carabidae הצדות טרף חי; מצוידות בלסתות חזקות העשויות (במינים גדולים במיוחד) להסב נשיכה מכאיבה, אם מנסים לתפוס אותן ביד. לגמלי־שלמה שהינם טורפים מיומנים, גפי פה נושכות־לועסות היכולות (במינים גדולים ממש) לנשוך אותנו קלות (עשוי לכאוב במקצת), כאשר מנסים לתפוס אותם בארגסיביות.

בחרקים כדוגמת הארינמלים התפתחו אצל הזחלים, בחלק מהמינים, גפי־פה אוחזות־מוצצות חלולות האוחזים בטרף ומחדירות בפעולת נשיכה / הזרקה ארס מפרק, ומאפשרות מציצת נוזלי הגוף דרכן כקשית. לבוגרים לעומת זו גפי־פה מטיפוס נושכות־לועסות. במינים רבים הם אינם ניזונים כלל או מעט מאוד. ארינמלים; זחלים ובוגרים, אינם מסוכנים ואינם מסוגלים לגרום לנו כל נזק.

חרקים צובטים נימנים על קבוצה אחת בלבד והיא סדרת הצבתנאים Dermaptera. מצבטי הצבתן משמשים לאחיזת המזון, להגנה ובפרישת וקיפול כנפי התעופה. אצל הזכר הצבת גדולה יותר והיא משמשת לעזר באקט ההזדווגות. הצבתן, הנקרא בפי רבים 'חיית מספרים', אינו ארסי ואינו מסוכן. אין בכוח המועט של הצבתות לגרום כל נזק לאדם. מצבטי אחיזה דומים המשמשים לאחיזת הטרף מוצאים גם אצל המלקחן, דמוי חרק מסדרת הדוזנבאים Diplura. גם אלה אינם מסוכנים וכיצורים תת־קרקעיים נדיר לראותם.
 
צבתן Forficulidae זוקר את הצבתות בעמדת איום. למרות המראה, אין בכוח הצבתות להסב כל נזק לאדם.

חרקים מסויימים עשויים גם לדקור, כי יש להם קוצים גדולים יחסית, בדרך כלל על גפיים או חלקים נוקשים אחרים של הגוף. כאלה אפשר למצוא אצל החגבאים (חרגולים וחגבים) וגם אצל גמלי־שלמה. גמל־שלמה עשוי לצבוט או לדקור, בעזרת רגלי טרף קוצניות, כפעולת הרתעה או הגנה. מעבר לדקירה קלה, אין בכך שום סכנה.

בשולי הדיון אזכיר גם חרקים המפרישים נוזלים רעילים, צורבים או מסריחים דרך בלוטות בעלות פתחים חיצוניים בגופם (חיפושיות, פשפשים, חגבים ועוד), או מפרישים חומרים מגרים המצויים בשערות צורבות (זחלי פרפראים כמו דובון הקורים או תהלוכן האורן וגם בעכבישים מסוימים ורבי־רגל). מגע של רעלנים כאלה עם רקמות הגוף ובמיוחד רקמות עדינות כמו ריריות העיניים והפה, עשוי להסתיים באי נעימות גדולה במקרה הטוב ופגיעה הדורשת טיפול רפואי במקרה הרע.

הפרשות כאלו הן אמצעי הגנה כנגד טורפים או... נודניקים המתעקשים לתפוס פרוקי־רגליים כאלה בידיים. הדרך היעילה להימנע מהם היא לא ליזום מגע ישיר עימם, בכוונה תחילה או במקרה; כאשר שולחים ידיים מבלי להסתכל לאן, או מתיישבים על הקרקע מבלי לבדוק קודם מה מתרוצץ עליה.

למה דווקא אותנו?
פרוקי־רגליים עוקצים ונושכים הרבה בעלי־חיים; חסרי־חוליות וחולייתנים. לחלקם אנו קוראים 'טפילים אמיתיים' מכיוון שהם ניזונים מהמארח, לרוב מבלי להסב לו נזק משמעותי, לפחות באופן ישיר. בני־אדם, ככל בעל חיים אחר, מהווים עבור חלק מהטפילים מטרה ליגיטמית; מקור מזון מזדמן או בית גידול אידאלי שאין לו תחליף (עבור כינים למשל).
 
יתוש (נקבה) מסוג כולכית - Culex. מרגע העקיצה לוקח לנקבה כדקה וחצי למלא את הבטן בדם.

מעטים החרקים הרואים בנו מקור מזון ישיר או עיקרי (יתושנים וזבובים מסוימים, כינים, פרעושים, פשפשי מיטה). הללו על רוב ניזונים מדם, המהווה מקור חלבונים משובח וכדי להשיג אותו הם מצויידים בגפי פה דוקרות־מוצצות החודרים דרך הרקמה לכלי דם זעירים. עקיצה למטרת תזונה אינה מסוכנת לכשעצמה, אך עשוייה להסב אי נוחות זמנית (תגובה אלרגנית) ובעקיפין גם לפגיעה משמעותית יותר (העברת מחלות).

בקרב העכבישנים רק קרציות (ומקצת מהקרציונים) ניזונות מדם והן מצויידות בגפי פה (נקראות 'כליצרות') הקודחות ופוצעות את העור. קרציות נטפלות אל האדם כתופעת לוואי לגידול בעלי־חיים או הימצאות בקרבתם. אנו מהווים עבורן רק פונדקאי מזדמן וזמני.
טפילי עור אחרים מקרב האקריות, כדוגמת גַרְדִית הַגָרָב (סקבייס) ניזונים מחומר קרני בשכבת העור העליונה ולא מדם, נזקם של האחרונים לאדם עשוי להיות לא מבוטל.

מעבר לזה, עקיצה או נשיכה שלא לשם תזונה נועדו למטרת הרתעה והגנה. פרוקי־רגליים תמיד יעדיפו להתחמק ולנתק מגע מאיתנו. באין ברירה (מנקודת מבטם) יש והם נוקטים בפעולות הגנה שנועדו להרתיע או לחסל את היריב.
 
נמלת־קציר החולית - Messor arenarius. פועלת נושכת את האצבע של הצלם.

פרוקי־רגליים מתגוננים מאיתנו ועשויים לפגוע בנו בשלושה מקרים עיקריים: [א] כאשר מנסים באופן יזום לתפוס אותם, בדרך כלל בידיים חשופות. [ב] כאשר הם סוברים שאנו, בהתנהגותנו, מהווים להם סכנה מיידית, למשל: קירבה גדולה מידי לקן בחרקים חברתיים. [ג] במפגש אקראי, כאשר אנו לא מודעים לקיומם ולהבנתם אופציית המילוט לא קיימת ונשארה רק דרך אחת והיא להתריע ולהרתיע בעקיצה כואבת, נשיכה או צריבה. למשל: חרק / עכבישני שמצא מחסה בנעליים או מתחת לאבן שאנו מרימים בחוסר זהירות.

עכבישים מתגוננים בדרך כלל בנשיכה. גם להם כליצרות ואלה משמשות כרגיל לנשוך את הטרף ולהמית אותו בעזרת ארס משתק / מפרק (ראו ברשומה על גפי פה בעכבישים). ארס זה עשוי לשמש גם למטרות הגנה ובמקרים קיצוניים, במינים אחדים, הוא עשוי להיות גם מסוכן (ראו ברשומה 'איך יודעים האם עכביש ארסי').

יש עכבישים המתגוננים בהשרת זיפים, העשויים לגרום במגע עם רריות הגוף או מערכת הנשימה, לתגובה אלרגנית חריפה. על אלה נמנים עכבישים ממשפחת הפרווניתיים (טרנטולה) שאינם נמנים על הפאונה המקומית (אבל מוחזקים כחיות מחמד). בישראל סוג מקומי של פרוונית, המגיע לעיתים למגורי אדם ואינו נחשב מסוכן לאדם, אם כי נשיכתו כואבת כעקיצת צירעה מזרחית. עכבישים לא מוצאים בנו עניין רב. הם לא אוכלים אותנו או מוצאים את גופנו כמתאים למגורים. עכבישים (כולם, כולל הארסיים ביותר) תמיד יעדיפו לנתק מגע ולהתרחק מאיתנו, וינשכו (מיעוטם) רק אם ירגישו בסכנה מיידית.
 
נשל של עכביש ממשפחת המברישניים. בחזית רואים יפה זוג כליצרות המשמשות לאחיזת הטרף והחדרת הארס.

עקיצה לשם הגנה, כמעט תמיד, מעורבת בהחדרת ארס כלשהו, במטרה לעורר כאב ורתיעה. נשיכה לא ארסית לשם הגנה, יעילה רק אם פרוק־הרגליים מצוייד בגפי פה חזקים מספיק וכאלו אין להרבה חרקים (בעיקר לחיפושיות גדולות מאוד) ואלה כלל לא ארסיים. נשיכה כזו מהווה לרוב מטרד פיסי קטן ולעיתים מטרד פסיכולוגי גדול.

האם זה תמיד כואב ולמה?
אף אחד לא אוהב שמפריעים לו בזמן בארוחה, ובמיוחד בארוחת גורמה טובה, גם חרקים אוהבים לאכול בשקט. כאשר אתה ניזון על גבי מארח שעלול, במקרה הטוב, לסלק אותך כל רגע או למחוץ אותך בהינף, רצוי שתפתח שיטות תזונה חמקניות.

בחרקים ובקרציות הניזונים מדם חולייתנים במטרה לאכול, התפתחו במהלך האבולוציה, במרכיבי הרוק, חומרים מאלחשים המאפשרים לחדור רקמות מבלי שנחוש כאב או אי־נוחות. לפיכך במקרים רבים אנו כלל לא שמים לב שעקצו אותנו, אלא רק לאחר זמן.

השפעת חומרי האלחוש הינה זמנית ורק כעבור זמן (לעיתים שעות), אנו עשויים לחוש באי־נוחות, גירוד ואפילו כאב כתופעות לוואי או כתגובה אלרגנית של הגוף לחומרים זרים שחדרו לדם (למשל נוגדני קרישה). לעיתים מופיעים כתופעות לוואי שטפי דם מקומיים הנראים מאוד לא סימפטיים ביחס למידת הסכנה השולית מהתופעה (מוכר אישית מקרציות מסויימות).

חומרי האלחוש וחומרים נוספים המופרשים בזמן עקיצה / נשיכה מעניינים מאוד את המדע, משום שהם מהווים בסיס לפיתוח חומרים יעילים למטרות רפואיות. אופן פעולת החומרים הפעילים ברוק או בארס עשוי ללמד אותנו רבות על האופן בו פועל הגוף שלנו ברמה הביוכימית והעצבית.
 
קרצייה לא מזוהה. קרציות מהסוג הזה ניזונות מדם של יונקים גדולים. לעיתים הן עשויות להיטפל לבני אדם.

לעומת זאת, כאשר יש צורך בהרתעה ובעיקר מיידית, הרי הכאב הוא אחד הכלים הטובים שהתפתחו בטבע כדי לסייע לזכור שיש דברים שכדי להימנע מהם. כאב כתגובה לעקיצה או נשיכה נוצר משתי סיבות או שילוב שלהן: [א] חומרים מעצימי כאב המצויים בארס או ברוק ושאינם מהווים סכנה אבל תורמים לתגובת כאב מהירה ותחושת כאב גבוהה במיוחד. [ב] כאב כתגובה עצבית לחדירה מכנית של רקמת הגוף כמו בפעולת נשיכה רגילה. בדרך כלל פחות כואב מהסיבה הראשונה.
חומרים מעצימי כאב משפיעים על מערכת העצבים ופועלים במהירות הבזק במטרה להשיג הרתעה מיידית והסרת איום, בטרם יהפוך החרק לקורבן בעצמו (מה שלא תמיד עובד לגביו אבל משיג הרתעה עתידית עבור פרטים אחרים מאותו המין או חקיינים). על חרקים ארסיים אפשר לקרוא ברשומות 'חרקים ארסיים' חלק א' וחלק ב'.
כאב עשוי להתעצם מתוך תגובה רגשית לאירוע עצמו ולעיתים ללא תלות בתגובה הפסיולוגית עצמה, העשוייה להיות שולית מאוד. תחושת אי־הוודאות, במיוחד בקרב ילדים ואנשים חסרי נסיון, מעצימה את ההתרגשות והכאב. עוצמת הכאב אינה מעידה על מידת הסכנה. ואל האחרונה צריך להתייחס ברצינות הראוייה בהתאם למקרה ולנסיבות.

האם זה מסוכן?
עקיצה או נשיכה לכשעצמן אינן מסוכנות לנו מאחר ונזקן הפיסי לרקמת הגוף שולי ביותר ובמקרה הגרוע מדובר באי־נוחות זמנית. ברם, פעולות אלה עשויות לערב החדרת ארס או גורמי מחלה, והללו עשויים להיות מסוכנים ביותר. בעיקר בקרב אנשים המגלים רגישות לרכיבי הארס או במקרה של פגיעה בילדים קטנים מאוד (המערכת החיסונית עדיין לא מפותחת במלואה).
המונח ארס מעלה לרוב אסוציאציה של משהו מסוכן. האמת שמרבית חומרי הארס בטבע חלשים מכדי לפגוע בנו משמעותית, אם בכלל וחלקם ספציפיים מאוד ולא משפיעים עלינו כלל. כל עוד החרק / העכבישני אינו ארסי מאוד או אינו משמש מתווך לגורמי מחלה, עקיצה או נשיכה אינם מהווים אלא מטרד קטן ובעיקר מנטלי.
 
שנצית אהרוני - Scarites aharoni. חיפושית רצה בעלת לסתות גדולות המשמשות לפיצוח כיסוי הגוף הקשה של חיפושיות אחרות.

העובדה שפרוק־רגליים מסוים ארסי, עדיין אינה עושה אותו בהכרח מסוכן. מידת הסכנה מארס וההשפעה שלו מורכבים מתמהיל משתנה של כמות הארס החודרת לגוף, עוצמת הארס, קרבת הפגיעה לכלי דם גדולים, משקל הגוף, גיל, רגישות אישית לרכיבי הארס וחוסן בריאותי ונפשי. רבים מבעלי החיים הארסיים אינם תוקפנים במיוחד וממילא הסיכוי לפגוש אותם במקרה קטן מאוד. ברוב המקרים אפילו לא תדעו שהם היו בקרבתכם.

החדרה של ארס מוצאים בין השאר בעקרבים, עכבישים (רק מקצתם מסוכנים), נדלים ובדבוראים: דבורים, צרעות ונמלים. דבורים כאמור עוקצות ומשתמשות בארס רק להגנה (למעט דבורים חסרי־עוקץ). צרעות עוקצות ומשתמשות בארס לשיתוק המזון ולהגנה בעת הצורך. צרעות העשויות להיות מסוכנות לאדם או להעניק עקיצה כואבת במיוחד נמנות בעיקר (אבל לא רק) על המינים החברתיים.
לא כל הנמלים מסוגלות לעקוץ, יש ואצלן העוקץ מנוון והן בעיקר נושכות. לחלק מהנמלים עוקץ מפותח והן עוקצות. אחרות מחדירות ארס בדרך עקיפה, אצלן בלוטת הארס מפותחת אבל אין עוקץ והחדרת הארס, כתגובה התקפית או הגנתית, נעשית על ידי נשיכת רקמת הגוף והתזת הארס (חומצה פורמית) לתוך הפצע (למשל בסוג קמפונית). פגיעתן של רוב הנמלים שולית למדי אבל חלקן הקטן עשוי להיות מטרד גדול ולעיתים מסוכן (עקב תגובה אלרגנית). נמלת האש הקטנה שהיא מין לא מקומי - פולש המתפשט בעולם וגם בישראל במהירות רבה - מהווה סכנה אמיתית. היא קטנה מידי מכדי לנשוך אבל מסוגלת לעקוץ ואפילו מספר פעמים ברצף.

זבובאים עוקצים (יתושים, זבובי חול, זבובי בקר וכו'), פשפשים הניזונים מדם, פרעושים וקרציות מהווים מתווכים פוטנציאלים (וקטורים) לגורמי מחלה שונים, חלקם מעוררי מחלות קשות כמו מלריה ועוד. קבוצה זו יותר מסוכנת מרוב בעלי החיים הארסיים, משום שחלק נכבד המינים בה מצויים בשכנות קרובה למגורי אדם או שוהים כשיגרה בתוכם.
 
זבוב השוקיים - Stomoxys calcitran.  דומה לזבוב הבית אבל בניגוד לאחרון הוא עוקץ וזה כואב.
זבוב השוקים ניזון מדם של בקר וסוסים ולעיתים מבקר גם בני-אדם. נפוץ באזורים חקלאיים ומשקים.

מי עוקץ ומי נושך?
עכביש עוקץ או נושך? גמל־שלמה ארסי? האם חיפושית עוקצת? חלק מהשאלות שאני נתקל בהן תכופות. בכדי לעשות קצת סדר בעניין הכנותי טבלה הכוללת קבוצות חשובות או מייצגות של פרוקי־רגליים ומטרתה לענות בדיוק על השאלה הזו.

הטבלה מתייחסת לקבוצות טקסונומיות מייצגות ולא למינים ספציפיים או מקרים חריגים, לפיכך ההתייחסות להשפעה על האדם היא כללית ולא מייצגת חריגים מאוד שממילא לא רלוונטיים למקומותינו.
 
 קבוצה  גפי פה  פעולת גפי הפה  תגובת הגנה  הערות
 שפיראים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  אינם מסוכנים לאדם.
 תיקנאים  נושכות־לועסות  נשיכה    אינם מסוגלים לנשוך אותנו.
 טרמיטים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  חיילים גדולים עשויים לנשוך.
 גמלי־שלמה  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  פרטים גדולים עשויים לנשוך או לדקור ולצבוט בעזרת רגלי הטרף. לא לתפוש בידיים.
 חגבאים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  פרטים גדולים עשויים לנשוך או לדקור בעזרת רגלי הניתור. לא לתפוש בידיים.
 צבתנאים  נושכות־לועסות  נשיכה  צביתה  עשויים לצבוט בעזרת גפי הבטן, לא מסוכנים כלל.
 פשפשים  דוקרות־מוצצות  עקיצה  עקיצה  יש בהם מיעוט ארסי שעקיצתם כואבת או מינים נושאי מחלות.
 ציקדות  דוקרות־מוצצות  עקיצה  עקיצה  אינן מסוכנות כלל.
 פרעושים (בוגרים)  דוקרות־מוצצות  עקיצה    יש בהם מינים נושאי מחלות.
 ארינמלאים  נושכות־לועסות  נשיכה    הזחלים נושכים / צובתים. לא מסוכנים כלל.
 חיפושיות  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  מינים גדולים מאוד עשויים להעניק נשיכה הגונה. לא מסוכנים.
 כינים  דוקרות־מוצצות  עקיצה    מטרד אמיתי.
 זבובאים (בוגרים)  דוקרות־מוצצות  עקיצה  עקיצה  יש בהם מינים נושאי מחלות העוברות בעקיצה.
 זבובאים (בוגרים)  מוצצות־לוקקות  ליקוק    יש בהם מינים נושאי מחלות העוברות במגע עם מזון חשוף.
 פרפראים (זחלים)  נושכות-לועסות  נשיכה    לא מסוכנים לאדם.
 פרפראים (בוגרים)  מוצצות  מציצה    לא מסוכנים לאדם. למעט מינים עם שערות צורבות.
 דבורים (בוגרים)  מוצצות־לוקקות  נשיכה  עקיצה  העוקץ מצוי בקצה הבטן. רק מינים חברתיים עשויים להיות מסוכנים לאדם. בעיקר דבורת הדבש.
 צרעות (בוגרים)  נושכות־לועסות  נשיכה   עקיצה
 העוקץ מצוי בקצה הבטן. רק מינים חברתיים עשויים להיות מסוכנים לאדם. 
 נמלים (בוגרים)  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה / עקיצה  מפרישות חומצת נמלים, רק מיעוט עשוי להיות מסוכן, כדוגמת נמלת האש הקטנה.
 עקרבים  נושכות־לועסות  נשיכה  עקיצה  ארסיים. העוקץ מצוי בקצה הבטן. חלקם מסוכנים.
 עכבישים  נושכות־מוצצות  נשיכה  נשיכה  רוב המינים ארסיים. מיעוטם מסוכן. בישראל רק שני מינים מסוכנים לאדם.
 עכשובים  נושכות־לועסות  נשיכה  נשיכה  נשיכה כואבת. אינם ארסיים. לא מסוכנים לאדם.
 קרציות  נושכות־מוצצות  מציצה    לא ארסיות. יש בהן מינים נושאי מחלות העוברות ברוק החודר לפצע המציצה.
 נדלים  נושכות־מוצצות  נשיכה  נשיכה  נשיכה כואבת. הארס מוחדר דרך הרגלסות.
אבחון וטיפול בעקיצות הוא עניין מורכב, השמור למומחי רפואה (אני לא כזה) ולכן לא אכנס לנושא. בכל מקרה של חשש לעקיצה / נשיכה מסכנת חיים יש לפנות לשרותי רפואת חרום באופן מיידי.

אז האם הם באמת רודפים אותנו?
מרבית החרקים, העכבישניים ופרוקי־רגליים אחרים לא מסתכלים עלינו ממטר, אנחנו לא מעניינים אותם והם נוטים להתעלם מאיתנו, כל עוד אנחנו נותנים להם לחיות בשקט ולא מכניסים את האף והאצבעות לתוך החיים שלהם. כאשר הם נאלצים התגונן ולתקוף, זה לא באמת אישי.
 
דבורת הדבש - Apis mellifera.  דבורי דבש עשויות לעקוץ כתגובת לחץ לאיום אמיתי או מדומה.
אם מתעלמים מהן ומתרחקים מהכוורת, על רוב המקרים הן מתעלמות מאיתנו.

מיעוטם (בקרב החרקים והאקריות) מוצאים בנו גורם משיכה אמיתי, בין אם כמקור מזון קבוע או מזדמן. במאבק התמידי על מקורות מזון ובתי גידול, משמש האדם עוד אופצייה ששווה לנסות. חלק קטן אף הפכו אותנו לבית גידול בלעדי והם מתקיימים ומתרבים רק על גופנו ואלה יכולים להוות מטרד של ממש.
המהווים סכנה של ממש, בהיותם נושאי מחלות, אלה הם מבקרים / סועדים זמניים העוברים מפונדקאי אחד לשני וכך הם עשויים להעביר מחלות קשות (יתושים, זבובים עוקצים, פרעושים, קרציות).
יש שלכאורה נמשכים אלינו אבל בעצם הם מתעניינים באוכל שלנו, בריח הגוף או הזיעה (עשירה במינרלים) ואפילו בצבע החולצה (כדאי להימנע מצהוב ואדום בשטח).
גם אם חלקם עשוי לעקוץ (כתגובת לחץ) כמו דבורים או צרעות, הרי התעלמות מהם מלכתחילה, שמירה על שלווה וסילוק מקור המשיכה (הקפדה על השלכת אשפה במקום מאושר או אכסון שאריות מזון בתיק בשקית אטימה ולא להשליכה בשטח) פותר את הבעייה מהר למדי.

גפי־פה של פרוקי־הרגליים הם איברים מתמחים שהתפתחו במהלך אבולוציה ממושכת. חלקם נותרו פשוטים למדי כמו בחרקים הקדומים וחלקם הפכו למנגנונים משוכללים המסוגלים להפיק משאבי מזון באופנים שגם המדע המודרני מנסה לחקות עבור יישומים שונים.

החרקים פה כדי להישאר (מה שלא בטוח עלינו) וכל עוד נגזר עלינו לחיות יחד, כדי שניקח את היחסים בינינו בפרופורציה הראויה. בזוגיות כפוייה שכזו רצוי שנמצא את המכנה המשותף ולא סיבות להיפרד, כי בפרידה כזו רק אנחנו נצא בהפסד מוחלט.
 
1. גפי פה - שם כולל לקבוצת פרקים (שלושה זוגות במספר) בראש החרק הנושאים עליהם איברים זוגיים, הומולוגים לגפיים, שעברו התאמות מיוחדות והפכו לאיברים המסייעים באכילה.

תודה למיכל בלנק על ההערות וההארות ותרומת התמונה לרשומה.

1 תגובות לכתבה
1. מה בדבר טפילים שמטילים את ביציהם תחת העור???? ל"ת אוריאל (משתמש/ת אנונימי/ת) 2014/10/27 22:01
X סגור חלון
  לחווית גלישה משופרת מומלץ לגלוש באמצעות מסך גדול
גם בפייסבוק