ראשי | חרקים | עכבישנים | ספרות אנטומולוגית | אתרי טבע מומלצים | מפות | אודות | יצירת קשר      About
האתר עוסק בפרוקי הרגליים של ישראל, חרקים, עכבשנים ועוד. מאות מאמרים, קטלוג עכבישים בישראל וקטלוג עקרבים בישראל
 
לחיפוש בתכני האתר גלול ובחר 'חפשו בארכיון המאמרים'
03.10.2014 (10:56)
insectour
אם הגעתם ישרות לרשומה זו ועדיין לא קראתם את חלק א' מומלץ מאוד להתחיל שם.

הצורך האנושי למיין כל דבר ולהעמיד אותו בהשוואה מול משהו אחר, לא פוסח גם על התחום הזה. הספרות ומאות אתרים ברשת מלאים דיונים העוסקים בשאלה הגדולה: מי הארסי מכולם? ומי הכי מסוכן?
אבל רגע... פה זה לא ספר גינס ואין כוונה לעשות תחרות, מה גם שהשוואות מעין אלו מאוד בעייתיות. ולמרות, מפה לא נצא בידיים ריקות. אך תחילה נבין למה העניין מסובך מאוד.

כשבודקים מי הכי ארסי צריך קודם לבדוק: ארסי כלפי מי? סביר שהקורא שהגיע עד לפה מתכוון אלינו, לבני
־אדם. אבל...לא בטוח שאנחנו באמת רוצים לדעת כיצד בודקים. שיטות הבדיקה הן לא ממש ידידותיות למשתמש.

כאשר באים למדוד או לכמת רעילות של ארס או רעל נתקלים בבעיות רבות. אחת מהן היא שבעלי חיים שונים מגיבים באופן שונה לאותו ארס / רעל. יש הרגישים מאוד לארס מסוים ואחרים לא יגלו כל סימן פגיעה או יראו תסמיני פגיעה רק לאחר חשיפה לרמת חומר פעיל בלתי אפשרית בטבע. מאחר וארסים / רעלנים מגלים שונות רחבה מאוד בכל הנוגע להרכבם הכימי, הרי מספיק הבדל קטן במבנה הכימי כדי להשפיע על עוצמת הפגיעה ואופייה. בעיה נוספת היא היחס בין כמות הארס / רעל למסת הגוף. מה שיכול להרוג עכבר, עשוי לא להשפיע על חיה גדולה פי־כמה.

 
מושית השלוש־עשרה Adonis variegata. מושיות מכילות רעל אלקלואידי המומס בנוזל ההמולימפה.
בעת סכנה מופרש הנוזל עם ריח דוחה דרך מפרקי הרגליים. הרעלים מסוכנים לציפורים ולטאות. 
לבני אדם אין סכנה מטעימת חיפושית אחת או אפילו כמה עשרות.

אחד המדדים הקלאסיים (והשנויים במחלוקת משהו) המודדים רעילות הוא מדד ה־LD50. מדד זה מודד את אחוז התמותה בקרב בעלי־חיים שנחשפו לרעל. הנתון מבטא כמות חומר במיליגרם הנדרשת כדי לקבל 50% תמותה. כדי למנוע הרג מיותר של בע"ח ולכמת נכון יותר יעילות חומר פעיל, קיימים כיום מדדים אחרים לבדיקת רעילות כימיקלים. בכל מקרה המדדים חייבים להיות יחסית למשקל החיה. יחידת המידה היא מיליגרם לקילו mg/kg. כאשר בודקים LD50 של ארס חרקים עושים זאת ביחס לעכברים. ככל שערך ה־LD50 נמוך יותר כך עוצמת הארס גבוהה יותר. ובנקודה זו עולה גם הסתייגות; ערך LD50 המתייחס למסה של עכבר, אינו אומר דבר על ההשפעה האפשרית על בני אדם. כל שכן, רגישות של עכבר לארסים ורעלים שונה מזאת של אנשים. ובכל זאת יש בנתון זה כדי לתת מושג לגבי עוצמה יחסית (בלבד) של הארס / רעל.

מאחר ואי אפשר לבדוק ולדרג את כל החרקים בעולם ואפילו לא את כל הארסיים המוכרים, בחרו החוקרים לבדוק מקצת מהחרקים הנפוצים, כאלה שהסיכוי לפגוש בהם גבוה יחסית ומוכרות פגיעות שלהם בבני אדם. ושוב אנו עומדים מול בעיה. מרבית הנבדקים לא בדיוק חיים כאן, בישראל וידוע שגם אצל מינים קרובים (מאותו הסוג) יש הבדלים ברמות הארסיות.
הדוגמאות הבאות לא מהוות דירוג אמיתי, כי חסר הרבה מאוד מידע ומה שטוב לאזור אחד לא יעיל באזור אחר. חשוב גם לזכור, לעוצמת הכאב ומשכו אין בהכרח קשר ישיר לעוצמת הארס ורמת הסכנה ממנו.

 
סרחן שחור־כנף - Canthophorus melanopterus
משפחת הסרחניים כמו גם משפחת התריסתיים מגינים על עצמם בטעם רע ובלוטות ריח מפותחות המפרישות כימיקלים דוחים.

נכון להיום, מקובל שהחרק הארסי מכולם הוא או בעצם היא ...נמלה מהמין Pogonomyrmex maricopa. וכמו שאתם שמים לב אין שם עברי כי היא לא מצויה בישראל או באזורינו. אזור המחייה שלה הוא אריזונה שבארה"ב. ערך ה־LD50 הוא 0.12 mg/kg. בטסמניה קיים מין נוסף של נמלה הנחשב למסוכן במידה דומה הנקרא Myrmecia pilosula.
 
בישראל אין מין מקומי של נמלים הנחשב מסוכן, למעט מין פולש הנקרא נמלת־האש הקטנה Wasmannia auropunctata. המין נצפה לראשונה לפני שנים בעמק הירדן וכיום מושבות נפוצות מאוד בחלקים שונים של הארץ. לא ברור כיצד הן הגיעו לאזורינו ונערך אחריהן מעקב מחקרי. עקיצתן נחשבת כואבת במיוחד, הן נחשבות למטרד רציני אם כי לא מסוכן, למעט מקרים נדירים של רגישות. הבעיה העיקרית עם המין הפולש הוא הנזק הסביבתי הרב הנגרם לבעלי־חיים וצומח באזור המחייה של הנמלה ובהמשך במארג האקולוגי כולו.

אחריה, די רחוק, מצויות מספר קטן של צרעות הנמנות על סוגים ומינים שונים. רובן צרעות חברתיות בהן נכללים: הסוג Polistes (פלכית - בישראל מספר מינים), הסוג Vespula (אצלנו מצוי המין צרעה גרמנית) והסוג Vespa (אצלנו הנציגה היא צרעה מזרחית). פה רמות ה־LD50 הן mg/kg 1.8-4.1 (עפ"י מה שמצאתי ברשת). צרעות חברתיות צדות חרקים עבור הזחלים והארס שלהן נועד להרוג או לשתק במהירות חרקים קטנים.

 
הסוג Vespa כולל כאמור את הצרעה המזרחית שלנו, הסוג הזה יותר אגרסיבי מהקודמים אבל גם הוא לא ממהר להתקיף. האמת שעקיצת צרעה מזרחית כואבת במיוחד (מנסיון) וזאת תודות לתכולה של כ־5% אצטילכולין Acetylcholine היוצר הפרעות בהעברת האות העצבי בשרירים ומעצים את הכאב אך הוא אינו הרכיב המסוכן. הארס עצמו שנועד להרוג חרקים חזק במידה דומה לצרעות אחרות. אם לא מדובר במתקפת עקיצות או רגישות יתר, הכאב והתסמינים המקומיים חולפים לאחר ימים אחדים.

לדבורת הדבש Apis mellifera מדד LD50 של 2.8 mg/kg. כל מי שנעקץ מדבורה יעיד שלרוב השד אינו נורא כל כך ואם לא מדובר בעקיצה באיבר רגיש או תגובה אלרגית חריפה, הרי התסמינים עוברים לאחר מספר שעות. הבעיה עם דבורת הדבש נעוצה בשני מישורים: התפוצה והחברתיות. דבורים מצויות בסמיכות גבוהה מאוד לאדם ולכן הסיכוי לפגוש אותן גדול מאוד. שנית, דבורים הופכות מסוכנות כאשר הן תוקפות בקבוצה. עקיצה אחת ואפילו כמה, עשויות לא להזיק, מאות עקיצות מהוות סכנת חיים של ממש. ואכן סטטיסטית, דבורת הדבש היא מהחרקים המסוכנים ביותר ביחס לכמות הפגיעות בבני־אדם (לפי מחקרים בארה"ב) ועם כל זאת, מספר המקרים של פגיעות קטלניות או חמורות, נמוך יחסית עד זניח, בהשוואה לגורמי מוות אחרים כמו תאונות או מחלות.

דבורים ניזונות מצוף ואבקה ולכן הארס שלהן נועד להגנה בלבד. האויבים העיקריים שלהן הם יונקים וצרעות. ארס דבורים התפתח לפגוע בחיות גדולות יחסית, החומסות דבש. כאשר דבורה עוקצת יונק היא מאבדת את העוקץ (והחיים) הנשאר תקוע בגוף הקורבן עם בלוטת הארס הממשיכה לדחוס את הארס לגוף (דבורים לרוב לא נפגעות כאשר הן עוקצות פרוקי־רגליים כמו צרעות התוקפות את הקן). מנגנון העקיצה אצל דבורת הדבש התפתח כדי למקסם את אפקט ההרתעה ביונקים. בקהילות ענק לאובדן הפרט אין משמעות ולכן התפתח מנגנון שחרור ארס המאפשר למצות את כמות הארס החודר לנפגע במחיר מות הדבורה. זו הסיבה שכמות הארס בעקיצת דבורה גדולה יותר מאשר בעקיצה של רוב הצרעות הצדות חרקים, לחיסכון אין משמעות לאחר מות הדבורה.

 
צרעה גרמנית - Vespula germanica

במידה ופוגשים בקן דבוראים חברתיות, הפעולה הנכונה הוא לסגת בשלווה. תנועות חדות, צעקות, נשיפה על הקן או על פרט או הרג פרט מהקן, כל אלה מגדילים את הסיכוי לתקיפה הגנתית. למעט מספר קטן של מינים שאינם מצויים בישראל, דבוראים לא נוטים לתקוף בקלות אלא אם יתגרו בהן בכוונה ובצורה מתמשכת. כאחד שפוגש את המינים המקומיים בשטח ומצלם אותם מקרוב, אני יכול להעיד שמרבית המינים מגלים סבלנות לנוכחות אדם, כל עוד לא עולים ישירות בטעות על הקן או מתגרים בהן.

צרעות ודבורים יחידאיות נחשבות להרבה פחות תוקפניות ופחות ארסיות מאחיותיהן החברתיות, ועקיצה מהן (נדיר) מסתיימת ברוב המקרים בכאב קל החולף לאחר דקות או שעה קלה. לגבי צרעות יחידאיות הסיבה היא ככל הנראה שזה מתנגש עם הצורך לשמר טרף חי ומשותק. ארס חזק יהרוג במקום לשתק ולא יאפשר יצירת מאגר מזון עבור הזחלים. לגבי דבורים יחידאיות משערים שלגביהן כאב הוא אפקט הרתעה יעיל דיו ומספק את הזמן לברוח. נמצא שקיים מתאם בין עוצמת הארס והמורכבות החברתית של המין. ככל שמדובר בחברה מורכבת יותר עוצמת הארס עולה.

למרות שארסים לא נועדו להרוג בעלי־חיים גדולים, כל שכן בני־אדם, חלק מהארסים עשוי לגרום לנזקים חמורים ואף מוות. לרוב מדובר במקרים קיצוניים, מנת חלקם של מי שפיתחו רגישות יתר לחומרים הללו (רגישות מולדת או נרכשת, עקב חשיפה קודמת) או ילדים קטנים. ארס חרקים התפתח כדי לפעול במהירות רבה (שניות בודדות), מספיק מהר לפני שהנטרף (פרוק־רגליים אחר) ימלט או יפגע בתוקף עצמו. אצל חוליתניים גדולים כבני אדם פעולת הארס (במיוחד ארס ציטוטוקסי) איטית יחסית ואפילו מאוד והפגיעה לרוב מקומית. הגעה מהירה לטיפול רפואי יכולה להתמודד עם התסמינים הישירים ביעילות רבה ולכן מרבית מקרי המוות מחשיפה לעקיצת חרקים ארסיים נובעים מחוסר טיפול או תגובה אלרגית קשה (תסמינים עקיפים עקב תגובת הגוף לאלרגן ולא אפקט הארס / רעל).

 
צרעה מזרחית - Vespa orientalis

וכדי להכניס את העניין לפרופורציה, החרק הארסי ביותר הוא לא בהכרח המסוכן ביותר. המסוכנים ביותר הם אלה שגורמים בפועל למקרי המוות הרבים ביותר. ומספר מיני החרקים המצויים בראש רשימת גורמי המוות בקרב בני־אדם קטנה מאוד. דבורת הדבש היא אחד המינים הללו, אבל בראש הרשימה עומד חרק שאינו ארסי כלל אבל מיליונים מתים בשנה כתוצאה מהמפגש עימו. וזה כמובן היתוש. כמובן שלא מדובר במין אחד, בעולם קיימים עשרות מיני יתושים מעבירי מחלות כמו מלריה ומחלות טרופיות אחרות. גורמי המוות אינם היתושים או העקיצה אלא טפילים שונים או נגיפים המשתמשים ביתוש כנשא (וקטור) דרכו הם מגיעים למארח. ללא היתושים אין האדם יכול להידבק מהם ולכן המלחמה העיקרית היא בשליטה על רמת אוכלוסיית היתושים המסוכנים כי חיסולם המוחלט אינו אפשרי.

דובר עד כה על הסכנות. אבל לרעלים וארסים משמעות רפואית ולא רק בהקשר של פגיעה. אותם חומרים המסוגלים לגרום לפגיעות קלות או חמורות, יכולים במינון מתאים לשמש לטיפול או ריפוי באופן שאף תרופה מעשה ידי אדם לא תצליח. מאחר והשימוש בחרקים באופן ישיר לצרכים רפואיים מוגבל בשל היבטים טכניים או פרקטיים (גידול והפקה), מנסה הרפואה המודרנית לבודד את הרכיבים הפעילים וליצרם באופן מלאכותי או באופן עקיף על ידי שימוש בהנדסה גנטית. האבולוציה 'הקדישה' מיליוני שנים לפיתוח חומרים פעילים לייעוד מדויק. חומרים כאלה משמשים כיום בטיפול בבעיות עצביות וכאבים כרוניים, בעיות במערכת הדם (קרישה או המסה), מחלות לב ועוד. היבט נוסף של חקר חרקים רעילים הוא הספציפיות של רעלים רבים. הבנת המנגנונים המאפשרים ספציפיות יכולה לתרום להבנת מנגנונים לחיסול תאים מסרטנים או ריפוי ממוקד של מחלות שונות.

גילוי עצמי או פיתוח עצמי של חומרים כאלה על ידי האנושות לא רק מצריך משאבים אדירים אלא גם לוקח עשרות שנים. חרקים ארסיים מהווים מאגר אדיר של חומרים בעלי פוטנציאל רפואי לשימושים מרפאים. הרפואה המודרנית רק בתחילת הדרך. לצערנו הפגיעה האנושה בבתי גידול בעולם כולו מביאה מינים רבים על סף הכחדה. רבים מהם עדיין לא נבדקו או אפילו מוכרים. רק בהיבט הצר הזה, שמירת טבע היא משאב כלכלי השווה טריליוני דולרים שקורס הרבה לפני שאנו מבינים מה יש לנו בידיים.
 
03.10.2014 (10:56)
insectour
אם הגעתם ישרות לרשומה זו ועדיין לא קראתם את חלק א' מומלץ מאוד להתחיל שם.

הצורך האנושי למיין כל דבר ולהעמיד אותו בהשוואה מול משהו אחר, לא פוסח גם על התחום הזה. הספרות ומאות אתרים ברשת מלאים דיונים העוסקים בשאלה הגדולה: מי הארסי מכולם? ומי הכי מסוכן?
אבל רגע... פה זה לא ספר גינס ואין כוונה לעשות תחרות, מה גם שהשוואות מעין אלו מאוד בעייתיות. ולמרות, מפה לא נצא בידיים ריקות. אך תחילה נבין למה העניין מסובך מאוד.

כשבודקים מי הכי ארסי צריך קודם לבדוק: ארסי כלפי מי? סביר שהקורא שהגיע עד לפה מתכוון אלינו, לבני
־אדם. אבל...לא בטוח שאנחנו באמת רוצים לדעת כיצד בודקים. שיטות הבדיקה הן לא ממש ידידותיות למשתמש.

כאשר באים למדוד או לכמת רעילות של ארס או רעל נתקלים בבעיות רבות. אחת מהן היא שבעלי חיים שונים מגיבים באופן שונה לאותו ארס / רעל. יש הרגישים מאוד לארס מסוים ואחרים לא יגלו כל סימן פגיעה או יראו תסמיני פגיעה רק לאחר חשיפה לרמת חומר פעיל בלתי אפשרית בטבע. מאחר וארסים / רעלנים מגלים שונות רחבה מאוד בכל הנוגע להרכבם הכימי, הרי מספיק הבדל קטן במבנה הכימי כדי להשפיע על עוצמת הפגיעה ואופייה. בעיה נוספת היא היחס בין כמות הארס / רעל למסת הגוף. מה שיכול להרוג עכבר, עשוי לא להשפיע על חיה גדולה פי־כמה.

 
מושית השלוש־עשרה Adonis variegata. מושיות מכילות רעל אלקלואידי המומס בנוזל ההמולימפה.
בעת סכנה מופרש הנוזל עם ריח דוחה דרך מפרקי הרגליים. הרעלים מסוכנים לציפורים ולטאות. 
לבני אדם אין סכנה מטעימת חיפושית אחת או אפילו כמה עשרות.

אחד המדדים הקלאסיים (והשנויים במחלוקת משהו) המודדים רעילות הוא מדד ה־LD50. מדד זה מודד את אחוז התמותה בקרב בעלי־חיים שנחשפו לרעל. הנתון מבטא כמות חומר במיליגרם הנדרשת כדי לקבל 50% תמותה. כדי למנוע הרג מיותר של בע"ח ולכמת נכון יותר יעילות חומר פעיל, קיימים כיום מדדים אחרים לבדיקת רעילות כימיקלים. בכל מקרה המדדים חייבים להיות יחסית למשקל החיה. יחידת המידה היא מיליגרם לקילו mg/kg. כאשר בודקים LD50 של ארס חרקים עושים זאת ביחס לעכברים. ככל שערך ה־LD50 נמוך יותר כך עוצמת הארס גבוהה יותר. ובנקודה זו עולה גם הסתייגות; ערך LD50 המתייחס למסה של עכבר, אינו אומר דבר על ההשפעה האפשרית על בני אדם. כל שכן, רגישות של עכבר לארסים ורעלים שונה מזאת של אנשים. ובכל זאת יש בנתון זה כדי לתת מושג לגבי עוצמה יחסית (בלבד) של הארס / רעל.

מאחר ואי אפשר לבדוק ולדרג את כל החרקים בעולם ואפילו לא את כל הארסיים המוכרים, בחרו החוקרים לבדוק מקצת מהחרקים הנפוצים, כאלה שהסיכוי לפגוש בהם גבוה יחסית ומוכרות פגיעות שלהם בבני אדם. ושוב אנו עומדים מול בעיה. מרבית הנבדקים לא בדיוק חיים כאן, בישראל וידוע שגם אצל מינים קרובים (מאותו הסוג) יש הבדלים ברמות הארסיות.
הדוגמאות הבאות לא מהוות דירוג אמיתי, כי חסר הרבה מאוד מידע ומה שטוב לאזור אחד לא יעיל באזור אחר. חשוב גם לזכור, לעוצמת הכאב ומשכו אין בהכרח קשר ישיר לעוצמת הארס ורמת הסכנה ממנו.

 
סרחן שחור־כנף - Canthophorus melanopterus
משפחת הסרחניים כמו גם משפחת התריסתיים מגינים על עצמם בטעם רע ובלוטות ריח מפותחות המפרישות כימיקלים דוחים.

נכון להיום, מקובל שהחרק הארסי מכולם הוא או בעצם היא ...נמלה מהמין Pogonomyrmex maricopa. וכמו שאתם שמים לב אין שם עברי כי היא לא מצויה בישראל או באזורינו. אזור המחייה שלה הוא אריזונה שבארה"ב. ערך ה־LD50 הוא 0.12 mg/kg. בטסמניה קיים מין נוסף של נמלה הנחשב למסוכן במידה דומה הנקרא Myrmecia pilosula.
 
בישראל אין מין מקומי של נמלים הנחשב מסוכן, למעט מין פולש הנקרא נמלת־האש הקטנה Wasmannia auropunctata. המין נצפה לראשונה לפני שנים בעמק הירדן וכיום מושבות נפוצות מאוד בחלקים שונים של הארץ. לא ברור כיצד הן הגיעו לאזורינו ונערך אחריהן מעקב מחקרי. עקיצתן נחשבת כואבת במיוחד, הן נחשבות למטרד רציני אם כי לא מסוכן, למעט מקרים נדירים של רגישות. הבעיה העיקרית עם המין הפולש הוא הנזק הסביבתי הרב הנגרם לבעלי־חיים וצומח באזור המחייה של הנמלה ובהמשך במארג האקולוגי כולו.

אחריה, די רחוק, מצויות מספר קטן של צרעות הנמנות על סוגים ומינים שונים. רובן צרעות חברתיות בהן נכללים: הסוג Polistes (פלכית - בישראל מספר מינים), הסוג Vespula (אצלנו מצוי המין צרעה גרמנית) והסוג Vespa (אצלנו הנציגה היא צרעה מזרחית). פה רמות ה־LD50 הן mg/kg 1.8-4.1 (עפ"י מה שמצאתי ברשת). צרעות חברתיות צדות חרקים עבור הזחלים והארס שלהן נועד להרוג או לשתק במהירות חרקים קטנים.

 
הסוג Vespa כולל כאמור את הצרעה המזרחית שלנו, הסוג הזה יותר אגרסיבי מהקודמים אבל גם הוא לא ממהר להתקיף. האמת שעקיצת צרעה מזרחית כואבת במיוחד (מנסיון) וזאת תודות לתכולה של כ־5% אצטילכולין Acetylcholine היוצר הפרעות בהעברת האות העצבי בשרירים ומעצים את הכאב אך הוא אינו הרכיב המסוכן. הארס עצמו שנועד להרוג חרקים חזק במידה דומה לצרעות אחרות. אם לא מדובר במתקפת עקיצות או רגישות יתר, הכאב והתסמינים המקומיים חולפים לאחר ימים אחדים.

לדבורת הדבש Apis mellifera מדד LD50 של 2.8 mg/kg. כל מי שנעקץ מדבורה יעיד שלרוב השד אינו נורא כל כך ואם לא מדובר בעקיצה באיבר רגיש או תגובה אלרגית חריפה, הרי התסמינים עוברים לאחר מספר שעות. הבעיה עם דבורת הדבש נעוצה בשני מישורים: התפוצה והחברתיות. דבורים מצויות בסמיכות גבוהה מאוד לאדם ולכן הסיכוי לפגוש אותן גדול מאוד. שנית, דבורים הופכות מסוכנות כאשר הן תוקפות בקבוצה. עקיצה אחת ואפילו כמה, עשויות לא להזיק, מאות עקיצות מהוות סכנת חיים של ממש. ואכן סטטיסטית, דבורת הדבש היא מהחרקים המסוכנים ביותר ביחס לכמות הפגיעות בבני־אדם (לפי מחקרים בארה"ב) ועם כל זאת, מספר המקרים של פגיעות קטלניות או חמורות, נמוך יחסית עד זניח, בהשוואה לגורמי מוות אחרים כמו תאונות או מחלות.

דבורים ניזונות מצוף ואבקה ולכן הארס שלהן נועד להגנה בלבד. האויבים העיקריים שלהן הם יונקים וצרעות. ארס דבורים התפתח לפגוע בחיות גדולות יחסית, החומסות דבש. כאשר דבורה עוקצת יונק היא מאבדת את העוקץ (והחיים) הנשאר תקוע בגוף הקורבן עם בלוטת הארס הממשיכה לדחוס את הארס לגוף (דבורים לרוב לא נפגעות כאשר הן עוקצות פרוקי־רגליים כמו צרעות התוקפות את הקן). מנגנון העקיצה אצל דבורת הדבש התפתח כדי למקסם את אפקט ההרתעה ביונקים. בקהילות ענק לאובדן הפרט אין משמעות ולכן התפתח מנגנון שחרור ארס המאפשר למצות את כמות הארס החודר לנפגע במחיר מות הדבורה. זו הסיבה שכמות הארס בעקיצת דבורה גדולה יותר מאשר בעקיצה של רוב הצרעות הצדות חרקים, לחיסכון אין משמעות לאחר מות הדבורה.

 
צרעה גרמנית - Vespula germanica

במידה ופוגשים בקן דבוראים חברתיות, הפעולה הנכונה הוא לסגת בשלווה. תנועות חדות, צעקות, נשיפה על הקן או על פרט או הרג פרט מהקן, כל אלה מגדילים את הסיכוי לתקיפה הגנתית. למעט מספר קטן של מינים שאינם מצויים בישראל, דבוראים לא נוטים לתקוף בקלות אלא אם יתגרו בהן בכוונה ובצורה מתמשכת. כאחד שפוגש את המינים המקומיים בשטח ומצלם אותם מקרוב, אני יכול להעיד שמרבית המינים מגלים סבלנות לנוכחות אדם, כל עוד לא עולים ישירות בטעות על הקן או מתגרים בהן.

צרעות ודבורים יחידאיות נחשבות להרבה פחות תוקפניות ופחות ארסיות מאחיותיהן החברתיות, ועקיצה מהן (נדיר) מסתיימת ברוב המקרים בכאב קל החולף לאחר דקות או שעה קלה. לגבי צרעות יחידאיות הסיבה היא ככל הנראה שזה מתנגש עם הצורך לשמר טרף חי ומשותק. ארס חזק יהרוג במקום לשתק ולא יאפשר יצירת מאגר מזון עבור הזחלים. לגבי דבורים יחידאיות משערים שלגביהן כאב הוא אפקט הרתעה יעיל דיו ומספק את הזמן לברוח. נמצא שקיים מתאם בין עוצמת הארס והמורכבות החברתית של המין. ככל שמדובר בחברה מורכבת יותר עוצמת הארס עולה.

למרות שארסים לא נועדו להרוג בעלי־חיים גדולים, כל שכן בני־אדם, חלק מהארסים עשוי לגרום לנזקים חמורים ואף מוות. לרוב מדובר במקרים קיצוניים, מנת חלקם של מי שפיתחו רגישות יתר לחומרים הללו (רגישות מולדת או נרכשת, עקב חשיפה קודמת) או ילדים קטנים. ארס חרקים התפתח כדי לפעול במהירות רבה (שניות בודדות), מספיק מהר לפני שהנטרף (פרוק־רגליים אחר) ימלט או יפגע בתוקף עצמו. אצל חוליתניים גדולים כבני אדם פעולת הארס (במיוחד ארס ציטוטוקסי) איטית יחסית ואפילו מאוד והפגיעה לרוב מקומית. הגעה מהירה לטיפול רפואי יכולה להתמודד עם התסמינים הישירים ביעילות רבה ולכן מרבית מקרי המוות מחשיפה לעקיצת חרקים ארסיים נובעים מחוסר טיפול או תגובה אלרגית קשה (תסמינים עקיפים עקב תגובת הגוף לאלרגן ולא אפקט הארס / רעל).

 
צרעה מזרחית - Vespa orientalis

וכדי להכניס את העניין לפרופורציה, החרק הארסי ביותר הוא לא בהכרח המסוכן ביותר. המסוכנים ביותר הם אלה שגורמים בפועל למקרי המוות הרבים ביותר. ומספר מיני החרקים המצויים בראש רשימת גורמי המוות בקרב בני־אדם קטנה מאוד. דבורת הדבש היא אחד המינים הללו, אבל בראש הרשימה עומד חרק שאינו ארסי כלל אבל מיליונים מתים בשנה כתוצאה מהמפגש עימו. וזה כמובן היתוש. כמובן שלא מדובר במין אחד, בעולם קיימים עשרות מיני יתושים מעבירי מחלות כמו מלריה ומחלות טרופיות אחרות. גורמי המוות אינם היתושים או העקיצה אלא טפילים שונים או נגיפים המשתמשים ביתוש כנשא (וקטור) דרכו הם מגיעים למארח. ללא היתושים אין האדם יכול להידבק מהם ולכן המלחמה העיקרית היא בשליטה על רמת אוכלוסיית היתושים המסוכנים כי חיסולם המוחלט אינו אפשרי.

דובר עד כה על הסכנות. אבל לרעלים וארסים משמעות רפואית ולא רק בהקשר של פגיעה. אותם חומרים המסוגלים לגרום לפגיעות קלות או חמורות, יכולים במינון מתאים לשמש לטיפול או ריפוי באופן שאף תרופה מעשה ידי אדם לא תצליח. מאחר והשימוש בחרקים באופן ישיר לצרכים רפואיים מוגבל בשל היבטים טכניים או פרקטיים (גידול והפקה), מנסה הרפואה המודרנית לבודד את הרכיבים הפעילים וליצרם באופן מלאכותי או באופן עקיף על ידי שימוש בהנדסה גנטית. האבולוציה 'הקדישה' מיליוני שנים לפיתוח חומרים פעילים לייעוד מדויק. חומרים כאלה משמשים כיום בטיפול בבעיות עצביות וכאבים כרוניים, בעיות במערכת הדם (קרישה או המסה), מחלות לב ועוד. היבט נוסף של חקר חרקים רעילים הוא הספציפיות של רעלים רבים. הבנת המנגנונים המאפשרים ספציפיות יכולה לתרום להבנת מנגנונים לחיסול תאים מסרטנים או ריפוי ממוקד של מחלות שונות.

גילוי עצמי או פיתוח עצמי של חומרים כאלה על ידי האנושות לא רק מצריך משאבים אדירים אלא גם לוקח עשרות שנים. חרקים ארסיים מהווים מאגר אדיר של חומרים בעלי פוטנציאל רפואי לשימושים מרפאים. הרפואה המודרנית רק בתחילת הדרך. לצערנו הפגיעה האנושה בבתי גידול בעולם כולו מביאה מינים רבים על סף הכחדה. רבים מהם עדיין לא נבדקו או אפילו מוכרים. רק בהיבט הצר הזה, שמירת טבע היא משאב כלכלי השווה טריליוני דולרים שקורס הרבה לפני שאנו מבינים מה יש לנו בידיים.
 
X סגור חלון
  לחווית גלישה משופרת מומלץ לגלוש באמצעות מסך גדול
גם בפייסבוק