ראשי | חרקים | עכבישנים | ספרות אנטומולוגית | אתרי טבע מומלצים | מפות | אודות | יצירת קשר      About
האתר עוסק בפרוקי הרגליים של ישראל, חרקים, עכבשנים ועוד. מאות מאמרים, קטלוג עכבישים בישראל וקטלוג עקרבים בישראל
 
לחיפוש בתכני האתר גלול ובחר 'חפשו בארכיון המאמרים'
   
ראשי >אינדקס מאמרים>דבוראים>טַיַּחַת שחורת-חזה Sceliphron spirifex
insectour
המחקר הביולוגי החלוצי במאות 18-19 התאפיין בין השאר במפגשים של חוקרי הטבע עם אורגניזמים בסביבה הקרובה; בחצר הבית ואפילו בתוכו. מגע כזה איפשר להם לערוך תצפיות ומעקבים ראשוניים על אורחות חיים והתנהגויות של יצורים שהיו מוכרים מאות בשנים אך מעטים טרחו להשקיע בהם תשומת לב, אם בכלל.

אחד מהחוקרים הללו היה המורה והחוקר הצרפתי ז'אן-אנרי פאבר (1823-1915), שקנה את עולמו במחקר יסודי וסקרני של פרוקי רגליים ששכנו באזור מגוריו, בחצר ביתו ואפילו בחדרי המגורים. רבות מהתצפיות הללו רוכזו בספרים מרתקים ומאמרים אשר חלקם הפכו במהרה לאבן דרך - ככל שזה נוגע לאופן בו האדם חוקר את סביבתו, מעלה שאלות ועורך ניסויים פשוטים כדי לספק את סקרנותו. פרקים אחדים מהספרים הללו קובצו במספר תרגומים לעברית שיצאו לאור לפני עשרות שנים (ראו גם בסקירת ספרות עברית).

בין נשואי המעקב של פאבר הייתה צירעה, מוכרת לכל בן כפר ועיר בדרום אירופה, שנוהגת לבנות קיני בוץ גדולים ובולטים בנישות מקורות ומוגנות, חלקן מעשה ידי אדם. לא קשה היה לפאבר לעקוב אחר הצירעה, שלא פחדה מבני אדם והייתה ממשיכה בעיסוקיה גם כאשר היה הצופה מתמקם סמוך לה.
פאבר הפליא לתאר את הצירעה ואורח חייה. גם אם נקט בשפה ציורית רגשנית ופרשנות שלא תמיד קלעה למטרה, הרי תיאוריו המדוייקים מכניסים את הקורא לתוך אווירת התצפית, כאילו הוא עצמו נוכח באתר. הנה קטע מתוך "מעולם החרקים" של פאבר 1945 בעיבוד ותרגום לעברית (ציורי לא פחות) של פ. אוירבך.


צירעה זו, המוכרת לנו בשם טַיַּחַת שחורת-חזה Sceliphron spirifex, נפוצה גם בישראל וכמו באירופה גם כאן היא מוצאת את המרחב האורבני (העירוני והכפרי) מתאים מאוד לצרכיה וניתן לראות אותה או את קיני הבוץ שלה במקומות רבים, כולל במבני מגורים ובכל אתר המספק מחסה נאות לקן מפני הגשם.
הסובלנות הגדולה של הצירעה לנוכחות האדם והעובדה שאינה תוקפנית ואינה עוקצת1 (אלא אם תלכד ביד) מאפשרת לכל אחד ואחת (צעירים ומבוגרים) להפוך אותה למוקד תצפית טבע מרתק שאינו דורש השקעה, למעט זמן וסבלנות.

רשומה זו מספקת סקירה ביולוגית ואקולוגית ראשונית המתבססת על מחקרים ותצפיות שנעשו על הצירעה טייחת שחורת-חזה ומינים קרובים. בעזרתה תוכלו להכיר טוב יותר חרק שאחדים נוטים לראות בו מטרד אף שאין בו כל סכנה לאדם.

קן בוץ אופייני לטייחת. חלק מהתאים פתוחים ומעידים על הגחה של הבוגר. אחרים עדיין חתומים.

הסוג טַיַּחַת (Sceliphron (sel'-if-ron משתייך למשפחה צִּרְחוֹלִיתִיִּים Sphecidae, משפחה גדולה ומגוונת של דבוראי-עוקץ יחידאיות (כ-10,000 מינים) הכוללת סוגים בהם הנקבות מקננות בקרקע, בענפים חלולים ויש בהם גם הבונים קיני בוץ. צרחוליתיים בוגרים ניזונים בעיקר בצוף וטל דבש ולעיתים (הנקבות) גם מנוזלי ההמולימפה של המזון הניצוד עבור הזחלים.

זחלי צרחוליתיים מתפתחים על חרקים שהאם צדה, משתקת ומטמינה בקן לשימוש כמזון. רוב הצרחוליתיים מתמחים בטרף אופייני; ממשפחה אחת או סדרה אחת. למשל: זחלי פרפראים, חגבאים, תיקנים, גמלי שלמה ועוד. גם עכבישים נכנסים לרשימה.
ברוב המינים נקבה מקימה קן הכולל תא אחד או יותר. בסיום הקמת הקן עוברת הנקבה להקמת קן נוסף או מסיימת את חייה. בנות משפחת הצרחוליתיים אין צרעות חברתיות; אין טיפול ישיר בצאצאים ואין האחרונים זוכים לראות את האם.

הסוג טייחת מוצב בתת-משפחה Sceliphrinae וכולל כ-30 מינים; מהם מוכרים בישראל 3 מינים, כאשר טַיַּחַת שחורת-חזה (17-26 מ"מ) היא המין הנפוץ והמוכר. האחרים2 נדירים יותר. כל המינים הללו בונים קיני בוץ גבוה מעל הקרקע ומתמחים בציד עכבישים. לטייחת שחורת-חזה תפוצה רחבה הכוללת את מרבית אפריקה, הקנרים, דרום אירופה, ערב, המזרח התיכון ומערב אסיה.

טייחת שחורת-חזה תוארה על ידי קארל ליניאוס תחת השם Sphex spirifex ומאוזכרת לראשונה במהדורה העשירית של 1758 Systema Naturae, העבודה החשובה ביותר שלו בסיסטמטיקה של עולם הטבע. המין תואר מספר פעמים תחת שמות שונים וסוגים שונים. בשנת 1801 הוא הועבר על ידי החוגר הגרמני Klug לסוג הנוכחי.

בין הצרעות הבונות קיני בוץ ונמנות על סוגים שונים ממשפחות שונות, רק הסוג טייחת מתאפיין בגִּבְעוֹלוֹן (שנץ petiole) דקיק וארוך, שווה בעוביו וישר (הגבעול הוא הפרק השני של הבטן). בסוג Delta למשל, ממשפחת הכדיתיים, הגבעול קמור, אינו שווה בעוביו והוא גם קצר יותר.
הגבעולון מהווה צוואר בקבוק של ממש מאחר ואינו מאפשר מעבר מוצקים ולכן הצרעות ובכלל דבוראים יכולים להיזון רק מנוזלים.
נראה שהשם המדעי של הסוג נגזר מתכונה זו. מיוונית; skeliphron = רזה lean. השם המדעי של המין spirifex קצת יותר קשה לפיענוח. spir מלטינית spira = עגול ומלטינית fex = לעשות. יתכן והכוונה פה היא לתיאור מבנה תא הקן העשוי גליל בוץ.

טייחת עם קן עשוי תא אחד. הצבעים השונים של הבוץ מעידים על מקורות איסוף שונים של חומר הגלם.

מיקום הקן מושפע מפקטורים שונים בהם: קירבה לחומר גלם לבניית הקן ומידת ההגנה שמספק אתר הקמה. בני הסוג טייחת דורשים קרקע בוצית ממנה גורפת הצירעה כדור בוץ המובא לקן. זאת לעומת בני הסוג Chalybion (מאותה תת-משפחה) האוספים מים ויוצרים את הבוץ בעצמם סמוך לאתר בניית הקן. זו הסיבה שקיני טייחת נפוצים ליד מקורות מים; טבעיים או מלאכותיים. לעיתים די בקרקע בוצית בגינה אורבנית כדי לספק לצירעה את החומר גלם הדרוש.

קבוצת המחקר של 2012 Chatenoud מאיטליה שחקרה את התנהגות יצירת כדור הבוץ במספר מינים מהסוג טייחת, הגדירה 4 שלבים בתהליך העבודה: [1] חיפוש בתעופה של אתר בוץ מתאים ובחירת מיקום הכריה בעזרת גישוש של המחושים והחדרת הלסתות (מנדיבולות) לקרקע [2] סילוק פסולת כמו עלים, ענפים ואבנים - לעיתים שלב זה חסר [3] יצירת כדור בוץ בעזרת הפעלה מסונכרנת של הלסתות וזוג הרגליים הקדמיות כאשר ציר הגוף מצוי בניצב לקרקע. [4] תעופה אל הקן עם הכדור האחוז בין הלסתות לחזה, לעיתים גם בעזרת הרגליים הקדמיות.

נראה שהרכב הקרקע וגודל הגרגר (המשפיעים על איכות הבוץ - אחידותו וחוזקו) אינו קריטי לצירעה. אם כי נראית העדפה לגודל גרגר דק המקנה לטיט חוזק מבני גדול יותר. ניתן לראות לא פעם בקינים ואפילו בתאים שנבנו מבוץ שהגיע ממקורות שונים וניכרים בצבעים שונים וגודל גרגר אחר.

קיני הבוץ עשויים תאים גליליים מאורכים הצמודים זה לזה (אורכם כ-3 ס"מ). התאים נבנים ישירות על קיר או פני סלע. על הרוב על מצע אנכי ובמקום מוצל, מוגן היטב מגשם וקרינה ישירה של שמש. בטבע מוצאים קינים בצנירי מצוקים, מערות, בתוך גלי אבנים או בעצים חלולים. כך מוצאת הצירעה נישות מתאימות גם בתוך מבני מגורים, מחסנים או פתחי איוורור. לעיתים מספר צרעות בונות את הקינים בצמידות האחת לשניה ומתקבל מבנה גדול יחסית.

על פי White 1962 בנייה של כל תא אורכת 20-30 דקות בעבודה אינטנסיבית ומצריכה 13-18 סבבים של הבאת כדורי בוץ (טייחת שחורת-חזה). בניית דופן התא נעשית בעזרת הלסתות. כשתא מגיע למחצית מאורכו נכנסת לתוכה הצירעה ומחליקה את הדופן הפנימית. לאחר סיום בניית התא העבודה מושהית לכשעה ועד ליומיים. לפי White הפסקה זו נחוצה לייבוש מוחלט של התא.
בסיום בניית כל התאים, מטייחת הצירעה את גוש התאים בשכבה נוספת של בוץ, להגנה נוספת, ככל הנראה מטורפים וטפילים. מכאן נגזר השם העברי; טַיַּחַת.

טייחת בשלבים אחרונים של ייצירת כדור בוץ בקרקע חולית.

על פי מחקרים ותצפיות המוזכרים בספרות, הטייחת מגלה העדפה לעכבישים בוני רשתות ציד כמו גלגלניים (באחוז ניכר), רעדניים וכדורניים. אבל גם ציידים אקטיביים כמו: קופצניים, צָיַדיים וזאבניים מצויים ברשימת הציד וגם ציידים ממארב כמו סרטבישיים ופטמתניים. המגוון הרחב של משפחות המיוצגות ברשימת המינים שנספרו במחקרים השונים; כ-13 משפחות, מצביע שבחירת הטרף מושפעת מהזמינות העונתית והגיאוגרפית, המינים המאפיינים את בית הגידול של הצירעה והגיל שלהם. בדיקות תכולה בקינים שונים במקומות שונים מראות שרבים מהעכבישים הם צעירים.
White צפה רק פעם אחת בציד של עכביש, בו טייחת שחורת-חזה לכדה אותו ומייד התעופפה. פאבר מתאר מקרה דומה ומשער שהצירעה עוקצת את העכביש בזמן התעופה.

כאשר התא ראשון מוכן להטמנה, הנקבה מכניסה אליו, בעזרת גפי הפה, עכביש ראשון ששותק קודם לכן בעקיצה ועליו גופו מוטלת ביצה אחת. לאחר מכן ממלאת האם את התא בעוד מספר עכבישים (4-29 פרטים, White) עד לפתחו ואז אוטמת את הפתח בבוץ. רק לאחר מכן היא עוברת לבניית התא הבא. בדרך זו בונה הנקבה קן עשוי מתא אחד עד כמה עשרות (בדרך כלל 10-20).
הזחל ניזון מהעכבישים לפי סדר הטמנתם. כך העכביש האחרון הממתין לו משותק הוא הטרי ביותר. הנקבה בוחרת עכבישים שאינם גדולים מידי ונכנסים בקלות לתא אך לא קטנים מידי. כך שכל עכביש משותק מהווה מנת מזון טרייה שאינה גדולה מידי והזחל יכול לצרוך לפני שתרקב.
זמן איסוף העכבישים עבור תא אחד עשוי לקחת מספר שעות ואפילו יום שלם. אם הצירעה לא מספיקה למלא את התא בעכבישים לפני רדת החשיכה, יש והיא חותמת את הפתח בשכבה דקה של בוץ.

זוויג הצירעה נקבע על פי סוג הביצה. מביצה מופרית מגיחה נקבה ומביצה לא מופרית מגיח זכר. הזחל מגיח מהביצה לאחר 1.5-2.5 ימים. אורכו בעת הבקיעה 2-3 מ"מ. זמן קצר לאחר ההגחה חודר הזחל את הקוטיקולה הרכה של העכביש באזור הבטן ומתחיל להיזון מהריקמה הרכה. בתום האכילה נותר מהעכביש שלד יבש, שגם הוא עשוי להיאכל כאשר הזחל מתפתח והלסתות שלו חזקות מספיק. זמן התזונה של הזחל אורך כשבוע ימים (בטמפ' 24-29 מעלות).

חתך בקן שהורד מקיר בניין.
שרידי עכבישים שנמצאו בתאי הקן.
זחל מוכן להתגלמות.

בתום תקופת האכילה והגדילה מתחיל הזחל לייצר פקעת קורים. זו בתוספת חומרי הפרשה הופכת לקפסולה סגורה שקופה למחצה בצבע הענבר. בסיום שלב זה מרוקן הזחל את מערכת העיכול וההפרשות מצטברות בתחתית הפקעת, בצד המנוגד לפתח היציאה. בשלב הבא מתחיל הזחל להתגלם.
זמן הגולם משתנה כפונקציה של האקלים. באזורים של חורף קר, טייחת שחורת-חזה מקיימת רק מחזור אחד וזמן הגולם אורך מספר חודשים. באזורים חמים יותר הצירעה מקימה 2-3 דורות וזמן הגולם בעונות החמות עשוי לארוך כשבועיים עד חודש ובחורף הוא מתארך יותר.

מחקרים על מספר מינים במשפחה, כולל בסוג, Sceliphron מצביעים על לחץ רבייתי לטובת נקבות גדולות מימדים. כאשר עומדים לרשות האם משאבים נאותים היא תשקיע יותר בצאצאים נקבות, עבורן היא תבנה תאים גדולים יותר (White לא מצא במחקר שלו הבדלים מהותיים), הביצה תהיה גדולה יותר ומזווה המזון עבור הזחל יהיה עמוס יותר. עם זאת נמצא שאין להתנהגות זו השפעה על גודל הזכרים. White בדק את כמות המזון שנמצאה בתאים של זכרים ונקבות. 190-400 מ"ג עכבישים בתאים של זכרים ו-370-570 מ"ג בתאים של נקבות. מכך ניתן להסיק שהנקבה נוקטת באסטרטגיה חסכונית, ככל שזה מדובר במידת ההשקעה המיטבית הנדרשת לאספקת מזון עבור זכרים או נקבות.
נקבה גדולה יותר זוכה ליתרון ביכולת לייצר יותר ביצים וביצים גדולות וכן לשאת יותר חומר בנייה לקן ומזון גדול יותר. זכרים נצרכים רק להעביר זרע שאין עבורו צורך במימדי גוף גדולים. מה גם שהם אינם משתתפים בבנית הקן ולכן אין להם יתרון בגודל. אף שלכאורה ניכרת השקעה גדולה יותר בצאצאים נקבות, White מצא שהיחס בין זכרים לנקבות בקינים הוא כחצי חצי.

קינים שנמצאו באתר חציבה נטוש. ככל הנראה גם נעשה שימוש משני בקינים שנחתמו בבוץ בצבע אחר.

קיני הטייחת מותקפים על ידי פרזיטואידים שונים. בהם צרעות מהמשפחות: זהביתיים, צרעתניים, קטיפתיים ואילופיתיים. וגם זבובים מהמשפחות: שחמטניים, בוהקניים ובומביליים.
2009 Polidori מציין מהספרות 69% הטפלה בממוצע, כאשר הפרזיטואיד הנפוץ ביותר היא צירעה קטנה בסוג Melittobia ממשפחת האילופיתיים וצרעות מהמשפחות צרעתניים וזהביתיים.

גם בתום תפקידו הראשוני מהווה הקן של הטייחת בית גידול ליצורים אחרים. חלק מבני הסוג Chalybion נמצאו עושים שימוש משני בתאי התפתחות נטושים של טייחת, בהם הוטמנו שוב עכבישים ונאטמו מחדש. דבורים יחידאיות מוצאות לעיתים את החללי התאים הנטושים מקום טוב לקנן. חרקים הניזונים מחומר אורגני מת מגיעים לקינים הנטושים וניזונים משרידי העכבישים. גם עכבישים שונים מוצאים את החללים נוחים לשהייה ועושים בהם שימוש משני למסתור.

ניתן להעריך את העמידות של קיני טייחת כאשר בוחנים שרידי קינים שנמצאו באתרים פרהיסטוריים באוסטרליה. בחינת גרגרי הקוורץ שנמצאו בקינים מצביעה על גיל של כ-17,000 שנים.
בארצות הברית קינים של בני הסוג טייחת הממוקמים מתחת לגשרים משמשים בסיס איתן לבניית קיני בוץ של סנונית הרפתות Hirundo rustica ופיבי מזרחי Sayornis phoebe. בגאנה שבאפריקה בונה עורב קירח-ראש Picathartes gymnocephalus קיני בוץ כבדים במיוחד (2 ק"ג) הנשענים על יסודות של קיני טייחת.

טייחת (ככל הנראה זכר) מלקטת שרידי סוכרים מטל דבש של פסילות על אלת המסטיק.

טייחת אחת צדה בפרק חייה מעל 200 עכבישים (ממוצע גס) ואין ספק שיש פה לחץ טריפה לא קטן על עכבישים. יש שיראו בכך ברכה, מאידך מרבית העכבישים הניצודים אינם ממינים המסוכנים לאדם וגם לעכבישים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית כמווסתים אוכלוסיות של פרוקי רגליים, בהם גם מזיקים לאדם.
מעבר לקונפליקט אקולוגי לכאורה זה, הרי מדובר בחרק מעניין באורחות חייו שהצליח להשתלב היטב במרקם החיים האורבני ואפילו לנצל אותו לטובתו (זמינות נוחה של אתרי קינון וחומרי גלם לבניית הקן).

הטייחת היא חרק נפוץ ולא מזיק הפעיל בעונות החמות של השנה. הוא יכול לספק, לכל אחד המתעניין בטבע הסובב אותו, עוד נקודת מבט מעניינת ואפילו מרתקת על אקולוגיה והתנהגות של חרק שהוא גם אדריכל מבנים וגם ציד מוכשר, שילוב שבדרך כלל קשה לראות בעיר וכל שכן לצפות מקרוב ללא הפרעה וללא חשש.

1. בהשוואה יחסית של דרגות עוצמת כאב (לפי סולם 0 עד 4), עקיצה של מין קרוב מצפון אמריקה Sceliphron caementarium, קיבלה דרגה 1 (הכאב נמשך 1-3 דקות, כמעט לא מורגש) לעומת דרגה 2 בדבורת הדבש (הכאב נמשך 4-20 דקות).

2. החי והצמח של ארץ ישראל (1989) מונה בסוג Sceliphron 3 מינים: טייחת שחורת חזה  Sceliphron spirifex Linnaeus 1758 , טייחת צהובת-מחוש Sceliphron destillatorium Illiger 1807 וטייחת צהובת חזה (Sceliphron madraspatanum tubifex (Latreille, 1809. בנוסף מוזכרת טייחת כחולה Chalybion (Chalybion) flebile שבספר מופיעה בשם הישן Chalybion targionii.

מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ ישראל, החרקים, כרך 3, 1989
מעולם החרקים, ז'ן הנרי פאבר, 1945
Solitary Wasps: Behavior and Natural History' Kevin O'Neill, 2001
Built by Animals - The natural history of animal architecture, Mike Hansell, 2007
Encyclopedia of Entomology Edited by John L. Capinera, 2008
insectour
המחקר הביולוגי החלוצי במאות 18-19 התאפיין בין השאר במפגשים של חוקרי הטבע עם אורגניזמים בסביבה הקרובה; בחצר הבית ואפילו בתוכו. מגע כזה איפשר להם לערוך תצפיות ומעקבים ראשוניים על אורחות חיים והתנהגויות של יצורים שהיו מוכרים מאות בשנים אך מעטים טרחו להשקיע בהם תשומת לב, אם בכלל.

אחד מהחוקרים הללו היה המורה והחוקר הצרפתי ז'אן-אנרי פאבר (1823-1915), שקנה את עולמו במחקר יסודי וסקרני של פרוקי רגליים ששכנו באזור מגוריו, בחצר ביתו ואפילו בחדרי המגורים. רבות מהתצפיות הללו רוכזו בספרים מרתקים ומאמרים אשר חלקם הפכו במהרה לאבן דרך - ככל שזה נוגע לאופן בו האדם חוקר את סביבתו, מעלה שאלות ועורך ניסויים פשוטים כדי לספק את סקרנותו. פרקים אחדים מהספרים הללו קובצו במספר תרגומים לעברית שיצאו לאור לפני עשרות שנים (ראו גם בסקירת ספרות עברית).

בין נשואי המעקב של פאבר הייתה צירעה, מוכרת לכל בן כפר ועיר בדרום אירופה, שנוהגת לבנות קיני בוץ גדולים ובולטים בנישות מקורות ומוגנות, חלקן מעשה ידי אדם. לא קשה היה לפאבר לעקוב אחר הצירעה, שלא פחדה מבני אדם והייתה ממשיכה בעיסוקיה גם כאשר היה הצופה מתמקם סמוך לה.
פאבר הפליא לתאר את הצירעה ואורח חייה. גם אם נקט בשפה ציורית רגשנית ופרשנות שלא תמיד קלעה למטרה, הרי תיאוריו המדוייקים מכניסים את הקורא לתוך אווירת התצפית, כאילו הוא עצמו נוכח באתר. הנה קטע מתוך "מעולם החרקים" של פאבר 1945 בעיבוד ותרגום לעברית (ציורי לא פחות) של פ. אוירבך.


צירעה זו, המוכרת לנו בשם טַיַּחַת שחורת-חזה Sceliphron spirifex, נפוצה גם בישראל וכמו באירופה גם כאן היא מוצאת את המרחב האורבני (העירוני והכפרי) מתאים מאוד לצרכיה וניתן לראות אותה או את קיני הבוץ שלה במקומות רבים, כולל במבני מגורים ובכל אתר המספק מחסה נאות לקן מפני הגשם.
הסובלנות הגדולה של הצירעה לנוכחות האדם והעובדה שאינה תוקפנית ואינה עוקצת1 (אלא אם תלכד ביד) מאפשרת לכל אחד ואחת (צעירים ומבוגרים) להפוך אותה למוקד תצפית טבע מרתק שאינו דורש השקעה, למעט זמן וסבלנות.

רשומה זו מספקת סקירה ביולוגית ואקולוגית ראשונית המתבססת על מחקרים ותצפיות שנעשו על הצירעה טייחת שחורת-חזה ומינים קרובים. בעזרתה תוכלו להכיר טוב יותר חרק שאחדים נוטים לראות בו מטרד אף שאין בו כל סכנה לאדם.

קן בוץ אופייני לטייחת. חלק מהתאים פתוחים ומעידים על הגחה של הבוגר. אחרים עדיין חתומים.

הסוג טַיַּחַת (Sceliphron (sel'-if-ron משתייך למשפחה צִּרְחוֹלִיתִיִּים Sphecidae, משפחה גדולה ומגוונת של דבוראי-עוקץ יחידאיות (כ-10,000 מינים) הכוללת סוגים בהם הנקבות מקננות בקרקע, בענפים חלולים ויש בהם גם הבונים קיני בוץ. צרחוליתיים בוגרים ניזונים בעיקר בצוף וטל דבש ולעיתים (הנקבות) גם מנוזלי ההמולימפה של המזון הניצוד עבור הזחלים.

זחלי צרחוליתיים מתפתחים על חרקים שהאם צדה, משתקת ומטמינה בקן לשימוש כמזון. רוב הצרחוליתיים מתמחים בטרף אופייני; ממשפחה אחת או סדרה אחת. למשל: זחלי פרפראים, חגבאים, תיקנים, גמלי שלמה ועוד. גם עכבישים נכנסים לרשימה.
ברוב המינים נקבה מקימה קן הכולל תא אחד או יותר. בסיום הקמת הקן עוברת הנקבה להקמת קן נוסף או מסיימת את חייה. בנות משפחת הצרחוליתיים אין צרעות חברתיות; אין טיפול ישיר בצאצאים ואין האחרונים זוכים לראות את האם.

הסוג טייחת מוצב בתת-משפחה Sceliphrinae וכולל כ-30 מינים; מהם מוכרים בישראל 3 מינים, כאשר טַיַּחַת שחורת-חזה (17-26 מ"מ) היא המין הנפוץ והמוכר. האחרים2 נדירים יותר. כל המינים הללו בונים קיני בוץ גבוה מעל הקרקע ומתמחים בציד עכבישים. לטייחת שחורת-חזה תפוצה רחבה הכוללת את מרבית אפריקה, הקנרים, דרום אירופה, ערב, המזרח התיכון ומערב אסיה.

טייחת שחורת-חזה תוארה על ידי קארל ליניאוס תחת השם Sphex spirifex ומאוזכרת לראשונה במהדורה העשירית של 1758 Systema Naturae, העבודה החשובה ביותר שלו בסיסטמטיקה של עולם הטבע. המין תואר מספר פעמים תחת שמות שונים וסוגים שונים. בשנת 1801 הוא הועבר על ידי החוגר הגרמני Klug לסוג הנוכחי.

בין הצרעות הבונות קיני בוץ ונמנות על סוגים שונים ממשפחות שונות, רק הסוג טייחת מתאפיין בגִּבְעוֹלוֹן (שנץ petiole) דקיק וארוך, שווה בעוביו וישר (הגבעול הוא הפרק השני של הבטן). בסוג Delta למשל, ממשפחת הכדיתיים, הגבעול קמור, אינו שווה בעוביו והוא גם קצר יותר.
הגבעולון מהווה צוואר בקבוק של ממש מאחר ואינו מאפשר מעבר מוצקים ולכן הצרעות ובכלל דבוראים יכולים להיזון רק מנוזלים.
נראה שהשם המדעי של הסוג נגזר מתכונה זו. מיוונית; skeliphron = רזה lean. השם המדעי של המין spirifex קצת יותר קשה לפיענוח. spir מלטינית spira = עגול ומלטינית fex = לעשות. יתכן והכוונה פה היא לתיאור מבנה תא הקן העשוי גליל בוץ.

טייחת עם קן עשוי תא אחד. הצבעים השונים של הבוץ מעידים על מקורות איסוף שונים של חומר הגלם.

מיקום הקן מושפע מפקטורים שונים בהם: קירבה לחומר גלם לבניית הקן ומידת ההגנה שמספק אתר הקמה. בני הסוג טייחת דורשים קרקע בוצית ממנה גורפת הצירעה כדור בוץ המובא לקן. זאת לעומת בני הסוג Chalybion (מאותה תת-משפחה) האוספים מים ויוצרים את הבוץ בעצמם סמוך לאתר בניית הקן. זו הסיבה שקיני טייחת נפוצים ליד מקורות מים; טבעיים או מלאכותיים. לעיתים די בקרקע בוצית בגינה אורבנית כדי לספק לצירעה את החומר גלם הדרוש.

קבוצת המחקר של 2012 Chatenoud מאיטליה שחקרה את התנהגות יצירת כדור הבוץ במספר מינים מהסוג טייחת, הגדירה 4 שלבים בתהליך העבודה: [1] חיפוש בתעופה של אתר בוץ מתאים ובחירת מיקום הכריה בעזרת גישוש של המחושים והחדרת הלסתות (מנדיבולות) לקרקע [2] סילוק פסולת כמו עלים, ענפים ואבנים - לעיתים שלב זה חסר [3] יצירת כדור בוץ בעזרת הפעלה מסונכרנת של הלסתות וזוג הרגליים הקדמיות כאשר ציר הגוף מצוי בניצב לקרקע. [4] תעופה אל הקן עם הכדור האחוז בין הלסתות לחזה, לעיתים גם בעזרת הרגליים הקדמיות.

נראה שהרכב הקרקע וגודל הגרגר (המשפיעים על איכות הבוץ - אחידותו וחוזקו) אינו קריטי לצירעה. אם כי נראית העדפה לגודל גרגר דק המקנה לטיט חוזק מבני גדול יותר. ניתן לראות לא פעם בקינים ואפילו בתאים שנבנו מבוץ שהגיע ממקורות שונים וניכרים בצבעים שונים וגודל גרגר אחר.

קיני הבוץ עשויים תאים גליליים מאורכים הצמודים זה לזה (אורכם כ-3 ס"מ). התאים נבנים ישירות על קיר או פני סלע. על הרוב על מצע אנכי ובמקום מוצל, מוגן היטב מגשם וקרינה ישירה של שמש. בטבע מוצאים קינים בצנירי מצוקים, מערות, בתוך גלי אבנים או בעצים חלולים. כך מוצאת הצירעה נישות מתאימות גם בתוך מבני מגורים, מחסנים או פתחי איוורור. לעיתים מספר צרעות בונות את הקינים בצמידות האחת לשניה ומתקבל מבנה גדול יחסית.

על פי White 1962 בנייה של כל תא אורכת 20-30 דקות בעבודה אינטנסיבית ומצריכה 13-18 סבבים של הבאת כדורי בוץ (טייחת שחורת-חזה). בניית דופן התא נעשית בעזרת הלסתות. כשתא מגיע למחצית מאורכו נכנסת לתוכה הצירעה ומחליקה את הדופן הפנימית. לאחר סיום בניית התא העבודה מושהית לכשעה ועד ליומיים. לפי White הפסקה זו נחוצה לייבוש מוחלט של התא.
בסיום בניית כל התאים, מטייחת הצירעה את גוש התאים בשכבה נוספת של בוץ, להגנה נוספת, ככל הנראה מטורפים וטפילים. מכאן נגזר השם העברי; טַיַּחַת.

טייחת בשלבים אחרונים של ייצירת כדור בוץ בקרקע חולית.

על פי מחקרים ותצפיות המוזכרים בספרות, הטייחת מגלה העדפה לעכבישים בוני רשתות ציד כמו גלגלניים (באחוז ניכר), רעדניים וכדורניים. אבל גם ציידים אקטיביים כמו: קופצניים, צָיַדיים וזאבניים מצויים ברשימת הציד וגם ציידים ממארב כמו סרטבישיים ופטמתניים. המגוון הרחב של משפחות המיוצגות ברשימת המינים שנספרו במחקרים השונים; כ-13 משפחות, מצביע שבחירת הטרף מושפעת מהזמינות העונתית והגיאוגרפית, המינים המאפיינים את בית הגידול של הצירעה והגיל שלהם. בדיקות תכולה בקינים שונים במקומות שונים מראות שרבים מהעכבישים הם צעירים.
White צפה רק פעם אחת בציד של עכביש, בו טייחת שחורת-חזה לכדה אותו ומייד התעופפה. פאבר מתאר מקרה דומה ומשער שהצירעה עוקצת את העכביש בזמן התעופה.

כאשר התא ראשון מוכן להטמנה, הנקבה מכניסה אליו, בעזרת גפי הפה, עכביש ראשון ששותק קודם לכן בעקיצה ועליו גופו מוטלת ביצה אחת. לאחר מכן ממלאת האם את התא בעוד מספר עכבישים (4-29 פרטים, White) עד לפתחו ואז אוטמת את הפתח בבוץ. רק לאחר מכן היא עוברת לבניית התא הבא. בדרך זו בונה הנקבה קן עשוי מתא אחד עד כמה עשרות (בדרך כלל 10-20).
הזחל ניזון מהעכבישים לפי סדר הטמנתם. כך העכביש האחרון הממתין לו משותק הוא הטרי ביותר. הנקבה בוחרת עכבישים שאינם גדולים מידי ונכנסים בקלות לתא אך לא קטנים מידי. כך שכל עכביש משותק מהווה מנת מזון טרייה שאינה גדולה מידי והזחל יכול לצרוך לפני שתרקב.
זמן איסוף העכבישים עבור תא אחד עשוי לקחת מספר שעות ואפילו יום שלם. אם הצירעה לא מספיקה למלא את התא בעכבישים לפני רדת החשיכה, יש והיא חותמת את הפתח בשכבה דקה של בוץ.

זוויג הצירעה נקבע על פי סוג הביצה. מביצה מופרית מגיחה נקבה ומביצה לא מופרית מגיח זכר. הזחל מגיח מהביצה לאחר 1.5-2.5 ימים. אורכו בעת הבקיעה 2-3 מ"מ. זמן קצר לאחר ההגחה חודר הזחל את הקוטיקולה הרכה של העכביש באזור הבטן ומתחיל להיזון מהריקמה הרכה. בתום האכילה נותר מהעכביש שלד יבש, שגם הוא עשוי להיאכל כאשר הזחל מתפתח והלסתות שלו חזקות מספיק. זמן התזונה של הזחל אורך כשבוע ימים (בטמפ' 24-29 מעלות).

חתך בקן שהורד מקיר בניין.
שרידי עכבישים שנמצאו בתאי הקן.
זחל מוכן להתגלמות.

בתום תקופת האכילה והגדילה מתחיל הזחל לייצר פקעת קורים. זו בתוספת חומרי הפרשה הופכת לקפסולה סגורה שקופה למחצה בצבע הענבר. בסיום שלב זה מרוקן הזחל את מערכת העיכול וההפרשות מצטברות בתחתית הפקעת, בצד המנוגד לפתח היציאה. בשלב הבא מתחיל הזחל להתגלם.
זמן הגולם משתנה כפונקציה של האקלים. באזורים של חורף קר, טייחת שחורת-חזה מקיימת רק מחזור אחד וזמן הגולם אורך מספר חודשים. באזורים חמים יותר הצירעה מקימה 2-3 דורות וזמן הגולם בעונות החמות עשוי לארוך כשבועיים עד חודש ובחורף הוא מתארך יותר.

מחקרים על מספר מינים במשפחה, כולל בסוג, Sceliphron מצביעים על לחץ רבייתי לטובת נקבות גדולות מימדים. כאשר עומדים לרשות האם משאבים נאותים היא תשקיע יותר בצאצאים נקבות, עבורן היא תבנה תאים גדולים יותר (White לא מצא במחקר שלו הבדלים מהותיים), הביצה תהיה גדולה יותר ומזווה המזון עבור הזחל יהיה עמוס יותר. עם זאת נמצא שאין להתנהגות זו השפעה על גודל הזכרים. White בדק את כמות המזון שנמצאה בתאים של זכרים ונקבות. 190-400 מ"ג עכבישים בתאים של זכרים ו-370-570 מ"ג בתאים של נקבות. מכך ניתן להסיק שהנקבה נוקטת באסטרטגיה חסכונית, ככל שזה מדובר במידת ההשקעה המיטבית הנדרשת לאספקת מזון עבור זכרים או נקבות.
נקבה גדולה יותר זוכה ליתרון ביכולת לייצר יותר ביצים וביצים גדולות וכן לשאת יותר חומר בנייה לקן ומזון גדול יותר. זכרים נצרכים רק להעביר זרע שאין עבורו צורך במימדי גוף גדולים. מה גם שהם אינם משתתפים בבנית הקן ולכן אין להם יתרון בגודל. אף שלכאורה ניכרת השקעה גדולה יותר בצאצאים נקבות, White מצא שהיחס בין זכרים לנקבות בקינים הוא כחצי חצי.

קינים שנמצאו באתר חציבה נטוש. ככל הנראה גם נעשה שימוש משני בקינים שנחתמו בבוץ בצבע אחר.

קיני הטייחת מותקפים על ידי פרזיטואידים שונים. בהם צרעות מהמשפחות: זהביתיים, צרעתניים, קטיפתיים ואילופיתיים. וגם זבובים מהמשפחות: שחמטניים, בוהקניים ובומביליים.
2009 Polidori מציין מהספרות 69% הטפלה בממוצע, כאשר הפרזיטואיד הנפוץ ביותר היא צירעה קטנה בסוג Melittobia ממשפחת האילופיתיים וצרעות מהמשפחות צרעתניים וזהביתיים.

גם בתום תפקידו הראשוני מהווה הקן של הטייחת בית גידול ליצורים אחרים. חלק מבני הסוג Chalybion נמצאו עושים שימוש משני בתאי התפתחות נטושים של טייחת, בהם הוטמנו שוב עכבישים ונאטמו מחדש. דבורים יחידאיות מוצאות לעיתים את החללי התאים הנטושים מקום טוב לקנן. חרקים הניזונים מחומר אורגני מת מגיעים לקינים הנטושים וניזונים משרידי העכבישים. גם עכבישים שונים מוצאים את החללים נוחים לשהייה ועושים בהם שימוש משני למסתור.

ניתן להעריך את העמידות של קיני טייחת כאשר בוחנים שרידי קינים שנמצאו באתרים פרהיסטוריים באוסטרליה. בחינת גרגרי הקוורץ שנמצאו בקינים מצביעה על גיל של כ-17,000 שנים.
בארצות הברית קינים של בני הסוג טייחת הממוקמים מתחת לגשרים משמשים בסיס איתן לבניית קיני בוץ של סנונית הרפתות Hirundo rustica ופיבי מזרחי Sayornis phoebe. בגאנה שבאפריקה בונה עורב קירח-ראש Picathartes gymnocephalus קיני בוץ כבדים במיוחד (2 ק"ג) הנשענים על יסודות של קיני טייחת.

טייחת (ככל הנראה זכר) מלקטת שרידי סוכרים מטל דבש של פסילות על אלת המסטיק.

טייחת אחת צדה בפרק חייה מעל 200 עכבישים (ממוצע גס) ואין ספק שיש פה לחץ טריפה לא קטן על עכבישים. יש שיראו בכך ברכה, מאידך מרבית העכבישים הניצודים אינם ממינים המסוכנים לאדם וגם לעכבישים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית כמווסתים אוכלוסיות של פרוקי רגליים, בהם גם מזיקים לאדם.
מעבר לקונפליקט אקולוגי לכאורה זה, הרי מדובר בחרק מעניין באורחות חייו שהצליח להשתלב היטב במרקם החיים האורבני ואפילו לנצל אותו לטובתו (זמינות נוחה של אתרי קינון וחומרי גלם לבניית הקן).

הטייחת היא חרק נפוץ ולא מזיק הפעיל בעונות החמות של השנה. הוא יכול לספק, לכל אחד המתעניין בטבע הסובב אותו, עוד נקודת מבט מעניינת ואפילו מרתקת על אקולוגיה והתנהגות של חרק שהוא גם אדריכל מבנים וגם ציד מוכשר, שילוב שבדרך כלל קשה לראות בעיר וכל שכן לצפות מקרוב ללא הפרעה וללא חשש.

1. בהשוואה יחסית של דרגות עוצמת כאב (לפי סולם 0 עד 4), עקיצה של מין קרוב מצפון אמריקה Sceliphron caementarium, קיבלה דרגה 1 (הכאב נמשך 1-3 דקות, כמעט לא מורגש) לעומת דרגה 2 בדבורת הדבש (הכאב נמשך 4-20 דקות).

2. החי והצמח של ארץ ישראל (1989) מונה בסוג Sceliphron 3 מינים: טייחת שחורת חזה  Sceliphron spirifex Linnaeus 1758 , טייחת צהובת-מחוש Sceliphron destillatorium Illiger 1807 וטייחת צהובת חזה (Sceliphron madraspatanum tubifex (Latreille, 1809. בנוסף מוזכרת טייחת כחולה Chalybion (Chalybion) flebile שבספר מופיעה בשם הישן Chalybion targionii.

מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ ישראל, החרקים, כרך 3, 1989
מעולם החרקים, ז'ן הנרי פאבר, 1945
Solitary Wasps: Behavior and Natural History' Kevin O'Neill, 2001
Built by Animals - The natural history of animal architecture, Mike Hansell, 2007
Encyclopedia of Entomology Edited by John L. Capinera, 2008
X סגור חלון
  לחווית גלישה משופרת מומלץ לגלוש באמצעות מסך גדול
גם בפייסבוק