לא בטוח שרשומה זו תביא סוף פסוק לדילמה שבין מַקְּלוֹן ומִצְחָן. אולם האמת שזה די פשוט; המקלון והמצחן משתייכים לשתי סדרות חרקים שונות ועל אף הדמיון במראה, הרי הוא שטחי וקל לתת בהם סימנים. התאורים להלן מתייחסים למראה הבוגרים, אך חלקם הגדול מתאים גם לדרגות הצעירות; הנימפות (זחלים).
מַקְּלוֹן הוא שם שימושי כללי לחרקים המשתייכים לסדרת הַמַקְּלוֹנָאִים .Phasmatodea מִצְחָן Acrida הוא שם סוג של חגב מתת־משפחת המִצְחָנִים Acridinae בסדרת הַחַגְבָאִים Orthoptera. שתי הסדרות משתייכות לקבוצה Hemimetabola, בה כלולות גם הסדרות: תיקנאים, גמלי־שלמה, שׁוֹנֵי־כָּנָף (לשעבר פשפשאים) ועוד. Hemimetabola מכנסת תחתיה את כל המינים המתפתחים בגלגול חסר, כלומר לא מתקיימת דרגת הגולם והבוגר מתנשל ישירות מדרגת הזחל האחרונה. אף שבתוך כל סדרה מוצאים מגוון עשיר של טיפוסים מורפולוגיים, הרי לכל סדרה מאפיינים בולטים משלה, המאפשרים להבחין בינן.
מַקְּלוֹנָאִים – מאפיינים
מבנה הגוף שטוח דמוי עלה, או מאורך דמוי מקל / גבעול (50-30 ס"מ; אורכם של המינים הגדולים באזורים הטרופיים) – מכאן שם הקבוצה בעברית. המחושים קצרים יחסית. יש בהם בעלי כנפיים ויש חסרי כנפיים; כל מיני הבר בישראל הם דמויי מקל חסרי כנפיים. מקלונים מבלים את רוב זמנם בחסות צמחייה שם הם מוסווים היטב וגם מוצאים את מזונם, בעיקר עלי שיחים. עיקר פעילותם מתרחשת בלילה. הם יורדים לקרקע רק כאשר הם נצרכים לעבור ממקום למקום. עונת הרבייה מתרחשת בשלהי האביב וראשית הקיץ. הבוגרים נעלמים במהלך הקיץ והסתיו ונימפות צעירות מתחילות להופיע בראשית האביב.
מקלונים נחשבים לאלופים בהסוואה. לחלקם גוף דקיק, מוארך ורגליים ארוכות ודקיקות, המשתלב בצמחים כענף סתמי. לאחרים גוף קצר ופחוס – עם כנפי חפייה דמויות עלה ורגליים מעוטרות בעלעלים – המתמזג בעלוות הפונדקאי. יש מינים המסוגלים לשנות את צבע הגוף כתגובה לשינויים בטמפרטורה, לחות ועוצמת אור.
מקלונים אינם ממהרים לברוח, אלא נוטים להישאר במקומם, ללא תנועה, כל עוד אין עליהם איום ממשי ונעים רק בעת הצורך, אז תנועתם איטית מתנדנדת המדמה ענף מטלטל ברוח קלה. בחלק מהמינים מוכרת התגוננות של השרת גפיים (אוטוטומיה) המאפשרת למקלון להימלט מאויבו, בעוד זה נותר עם רגל מפרכסת בפיו. חידוש איברים מתקיים רק בדרגות הצעירות שלא סיימו את כל דרגות ההתנשלות.
בישראל 3 מיני מקלונים בטבע (7-5 ס"מ אורכם). שניים באזור הים תיכוני; מקלון הלבנון ומקלון האֵלָה, ובנגב; מקלון מדברי. המינים הים־תיכוניים מצויים בעיקר בחורשים מוצלים של עצי אלה ואורנים או בשוליהם. תפוצתם כתמית (בשל קיטוע בתי גידול) והיא משתרעת מאזור הכרמל, דרך חורשי הגליל ועד החרמון. המין המדברי מוכר רק מהנגב המרכזי ודרום הערבה. לא ידוע הרבה על מין זה, לא על העדפות בית הגידול ואיזה צמחים הוא אוכל.
מִצְחָנִים – מאפיינים
מצחנים Acridinae הם תת־משפחה של חגבים ולפיכך הם נושאים מאפיינים קלאסיים של משפחת החגבים. הרגליים האחוריות הן רגלי ניתור; תכונה בולטת בחגבאים בכלל. קבוצה זו כוללת בישראל 13 סוגים ועשרות מינים. רובם נראים כחגבים טיפוסיים אולם בקבוצה זו מצויים שני סוגים שנוטים לבלבל אותם עם מקלונים ארוכים; הסוג מִצְחָן Acrida והסוג חָטְמָן Truxalis (על ההבדלים בין הסוגים תוכלו לקרוא בקישור).
בסוג מצחן ובסוג חטמן רגלי הניתור ארוכות מאוד. השוק הדקה משוננת בשיניים זעירות. בקצה כל פיסת רגל זוג ציפורניים חזקות. הראש מוארך, צר יחסית ומחודד לפנים. המחושים שטוחים מורחבים בבסיסם והולכים וצרים בקצוות. אצל הבוגרים הכנפיים ארוכות מאורך הבטן. הצבע הכללי ירוק-אפור, ירוק-חום או צהבהב.
בני הסוג מִצְחָן והסוג חָטְמָן, משתייכים לקבוצה אקולוגית של חגבים חובבי הקרקע הנפוצים בבתי גידול עשבוניים (אוכלים דגניים). הם מעופפים טובים ובשעת בריחה עפים למרחק של מטרים רבים, אל בין העשבים או לתוך שיחים. עיקר פעילות המצחנים והחטמנים מתרחשת ביום, בעונת הרבייה הזכרים שרים ביום, בין העשבים בקול מטרטר הנשמע למרחק. עונת הרבייה משתנה בין המינים, אולם לקראת הסתיו הבוגרים מתחילים להיעלם.
בישראל מין אחד של מצחן; 'מצחן דו־גוני' ושלושה מינים של חטמן; תפוצתם משתרעת בכל האזור הים־תיכוני שם הם מאכלסים בתי גידול פתוחים של בתות עשבוניות מוארות. חלקם מצויים גם באזורים מדבריים, שאינם צחיחים מאוד; בערוצי נחלים עשירים בעשבוניים ושיחים.
כיצד מבדילים?
הבדלים מורפולוגים בין מקלונים בישראל למצחנים מסייעים מאוד להבדיל בינם. מבנה הגוף של כל המקלונים בישראל מזכיר מקל דקיק ואחיד בעוביו (2~ מ"מ). הראש קצר יחסית והמחושים גליליים, צרים ואחידים בעוביים ברוב אורכם. רגליים ארוכות ודקיקות, די שוות באורכן ונישאות על חזה ארוך מאוד יחסית לגוף, כך שקיים מרווח גדול בין כל זוג רגליים. למקלונים בישראל אין כנפיים. בזמן מנוחה המקלון נוטה לשלוח את הרגליים הקדמיות קדימה, ככל הנראה כדי להעצים את מראה הענף הדקיק. מקלונים הם חרקים של נוף סבוך ומוצל ולרוב לא ימצאו בשטחים הפתוחים העשבוניים.
מבנה הגוף של המצחנים הרבה יותר מסיבי ורחב. הראש מוארך ונוטה בזווית כלפי מעלה. המחוש שטוח והולך ונעשה צר יותר בקצהו. הרגליים האחוריות הן רגלי ניתור ארוכות וצרות והרגליים האמצעיות והקדמיות משמשות להליכה והן קצרות בהרבה. החזה של המצחנים קצר מאוד ביחס לבטן ולכן המרווחים בין הרגליים קצרים מאוד. החזה נושא כנפיים הארוכות מאורך הבטן ובשעת תעופה נגלה לעתים צבע כנפי התעופה, המנוגד לצבע הגוף. מצחנים מאפיינים בתי גידול מוארים, פתוחים, עשירים בעשבייה ולא ימצאו בחורשים ויערות, אולי בשוליים הפתוחים העשירים בעשבים.
הדמיון השטחי בין מקלונים דמויי מקל למצחנים הוא, כפי הנראה, תוצר של לחצי ברירה אבולוציונית דומים. האם אלו לחצים קשורים להסתגלות לנוף הצמחים בבית גידולם? או הסתגלות אחרת הקשורה להיבטים פיזיולוגיים? קשה לדעת. לא ידוע לי על מחקרים שבדקו את הנושא.
דמיון שטחי כזה אפשר למצוא גם אצל הפשפש קֵיסָם מִדְבָּרִי Rhaphidosoma lutescens ממשפחת הטורפניתיים Reduviidae. פשפש זה אופייני לבתי גידול עשבוניים בבתי גידול יובשניים שם הוא פעיל על הקרקע. גם הוא נראה כמקל או קיסם קצר (20-18 מ"מ אורכו ורוחב הבטן כ־1מ"מ) עם רגליים דקיקות וארוכות. להבדיל מבין השניים האחרים, לפשפש זה אין רגלי ניתור והמחושים שלו ארוכים מאוד ושווים בעוביים לכל אורכם.
מקלונים הם חרקים חשאיים ונדיר לראותם גם באזורי התפוצה שלהם. באזור הים־תיכוני הם חובבים חורשים מוצלים ועל הרוב שוהים בתוך שיח או בשוליו וכמעט ולא נעים. בהליכה תנועתם איטית יחסית ומתנדנדת, כענף הזע ברוח. המצחנים לעומתם הם חרקים של בתות עשבוניות שטופות שמש. הם נחים על הקרקע או על צמח ובזמן איום נמלטים בניתור למרחק או מעופפים במהירות. לרוב רואים אותם רק לאחר שהתעופפו בהפתעה.
מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 3 החרקים, 1989
הסוג חטמן Truxalis
מקלון הלבנון