רשומה זו התגבשה מתוך שאלות ותהיות העולות לפרקים בפורומים ציבוריים שונים ברשת, ולאו דווקא אלו הדנים בחרקים (ראו דוגמא קלאסית). שאלות כדוגמת: למה יש יתושים? האם חרקים הם בעלי־חיים? האם חרקים מסוכנים וצריך להרוג אותם?
שאלות יסוד, בעיקר של ילדים ונוער, העוסקות בטיבם ומהותם של יצורים חיים בעולמנו ומתוך כך גם בתהייה על זכותם המוסרית לקיום. שאלות כגון אלו נובעות הן מסקרנות גרידא, מתוך קריאה בספרים או ברשת ולעיתים גם ממפגש בלתי אמצעי עם בעלי־חיים ובהם חרקים. מפגשים המהווים לחלקם טראומה קטנה או גדולה, הנובעת ביסודה מבורות ודעות קדומות.
בוּרוּת ודעות קדומות מזינות, בין השאר, יחס שלילי או אדישות לסביבת המחייה (הקרובה והמורחבת) בה שרוי האדם. הסביבה על כל רבדיה הופכת לנטל שצריך להיפטר ממנו או לעבור שינוי דרסטי כדי להפוך אותו נוח יותר לעיכול.
כאשר אדם תופש את סביבת חייו כחפץ (שאפשר לזהם או למכור לכל המרבה במחיר), כאשר ילד מועך חיפושית, ככה סתם או מתעלל בחגב חסר מזל, כי הם 'שונים', 'חסרי ערך' או 'רעים', הרי זה איתות ברור המצביע על פער גדול בתפישה של אדם כזה את הסביבה בה הוא חי – היותו חלק ממערכת טבע גלובלית, על כל המשמעויות שלה.
היכולת של הזולת לקבל את האחר והשונה, מתחילה בהבנה בסיסית מהו אותו אחר. ברשומה זו אנסה, בעזרת תשובות בסיסיות על סדרת שאלות יסוד (שאלות הדומות במהותן לאלו שהיוו את מניע לכתיבת הרשומה), להבהיר מהם חרקים ומתוך כך לדון בשאלה המוסרית על זכותם של החרקים להתקיים בעולם הזה.
מטרת הרשומה לתת (דרך עולם החרקים) בידי הורים, מחנכים ולכל המתעניין כלי1 ראשוני מסייע, להתמודדות ערכית עם סוגיות יסוד הנוגעות למקומו של האדם בסביבתו ובאחריות שלו כלפי אותו מרחב וכלל הנמצאים בו, קטנים כגדולים.
רשומה זו בנוייה מסדרת שאלות ותשובות, כאשר חלקה הראשון מספק מענה ראשוני לשאלות משנה העוסקות בשאלה המורחבת; האם חרקים (כמייצגים לעניינינו את כל פרוקי־הרגליים) הם יצורים חיים, שווים לנו? חלקה השני מציג שאלות בתחום המוסר ומנסה לענות עליהן גם בהקשר הרחב, של הקשר בין האדם לסביבה בה הוא חי.
הקו המוליך את התשובות בחלק הראשון, מתאפיין בהקבלה של תכונות יסוד בחרקים לתכונות דומות בבני האדם. אין המטרה כאן להסביר כיצד פועל חרק, אלא לייצר הזדהות עם האחר על ידי הבנת הדומה והשונה בין שני הצדדים.
מתוך התובנה שלחרקים ולבני אדם יותר מהמשותף מאשר השונה, פונה החלק השני לא רק לרגש הסובייקטיבי ומציג את החרקים (ועולם הטבע אותו הם מייצגים) כחלק חשוב מעולמו של האדם, חלק שיש להתחשב בו לא רק מתוך צידוק מוסרי טהור, אלא גם מתוך ההיגיון של רווחת האדם עצמו.
האם הם בעלי-חיים? – כן!
חרקים הם בעלי־חיים לכל דבר. מתקיימים בהם כל המאפיינים הבסיסיים המגדירים בעל חיים: הם רב־תאיים, הם ניידים, הם אירוביים; כלומר, מפיקים אנרגיה בעזרת נשימת חמצן, הם צרכנים; צורכים מזון המשמש לבניית רקמות והפקת אנרגיה והם גדלים ומתרבים. מידע נוסף על מאפיינים של חרקים אפשר למצוא ברשומה 'חרק – מה זה בכלל?'
האם הם נושמים? – כן!
חרקים צורכים חמצן ומייצרים אנרגיה באופן הזהה לנו ולמרבית האורגניזמים האחרים בעולמנו. בניגוד לחולייתנים, אצלם החמצן מגיע מהריאות לרקמות ותאים דרך ההמוגלובין שבדם, בחרקים חמצן מגיע לרקמות באופן ישיר, בפיעפוע (דיפוזיה), דרך מערך מסועף של צינורות נשימה המובילים את החמצן מפתחים חיצוניים המצויים בצידי הגוף. מערכת זו נקראת טרכיאות וכל טרכיאה (ביחיד) מסתעפת בתוך הגוף לצינורות דקים יותר ויותר (טרכיאוליות) המקושרים ישירות לרקמות הצורכות חמצן.
האם יש להם דם ולב? – כן!
יש להם דם ולב, אולם במתכונת שונה משלנו. אצל חולייתנים מערכת הדם סגורה, הדם מובל אל התאים בצינורות (עורקים, ורידים ונימים) ונדחף על ידי משאבת הלב. בחרקים מערכת הדם פתוחה. למערכת זו יש שם מיוחד – המולימפה.
הדם או בשמו המדוייק – נוזל ההמולימפה, ממלא את כל חלל הגוף שאינו מכיל את מערכת הנשימה ואיברים פנימיים. הוא אינו מוביל חמצן, אלא מהווה תווך דרכו מועברים בגוף, חומרי מזון, הורמונים ופסולת. להמולימפה תפקיד חשוב בהגנה על גוף ובריאות החרק.
במרבית החרקים נוזל ההמולימפה אינו אדום. צבעו מושפע מהרכב המזון שחרקים אוכלים וחומרים אחרים המומסים בו. הלב הטיפוסי בחרקים עשוי צינור אורכי והוא מתפקד כמשאבה המסייעת להניע את נוזל ההמולימפה לכל חלקי הגוף. בדומה ללב שלנו, הוא פועם בעזרת שרירים.
האם יש להם מוח? – בערך!
המוח שלנו, ביחד עם מערכת העצבים המרכזית, שולט בכל פעולות הגוף; פעולות רצוניות (אכילה, הליכה) ובלתי רצוניות (נשימה, עיכול). לחרקים מערכת עצבים מרכזית המורכבת מצבירי תאי עצב. כל צביר כזה נקרא גנגליון. גנגליונים מצויים כזוגות בכל אחד מפרקי הגוף (סגמנטים) של החרק.
גנגליונים מתפקדים כמרכזי שליטה והם אחראים על תפקודי גוף שונים, בעיקר מוטוריים (תנועה) ואסוציאטיביים (למידה) וגם ביולוגיים (התפתחות, הורמונים, רבייה). באיברים מסויימים כמו חטיבת הראש, הבנויה מהתאחות של סגמנטים שונים, מוצאים התאחות של מספר גנגליונים לאיבר מורכב יותר, המכונה 'מוח'. ובחרקים מפותחים יש לפחות שלושה כאלה. כל ה'מוחות' ושאר הגנגליונים מחוברים זה לזה במערכת מסועפת של עצבים וכולם מתפקדים בתיאום.
בהשוואה לאדם, 'מוח' החרק הטיפוסי פשוט מאוד ועם זאת הוא הרבה יותר מורכב ומתוחכם מכל מחשב מתקדם שמצוי בידי האדם והכל במימדים זעירים להפליא.
האם הם סובלים / מרגישים כאב? – לא יודעים
נושא הכאב בחסרי-חוליות הוא מורכב ושנוי במחלוקת. לאור חשיבותו, אגע בו בקצרה מבלי להיכנס לכל המחלוקות וההסתייגויות.
כאב מוגדר כגירוי עצבי וחוויה רגשית, המתקשרים לרוב לנזק ממשי או אפשרי לרקמות. אצל בעלי חיים עיליים, חלקו של הרכיב הרגשי משמעותי מאוד, עד כדי שתחושת כאב ממשית יכולה להופיע ללא פגיעה פיסית כלל.
תחושת הכאב הפיזי כפי שאנחנו מכירים אותה, היא מנגנון הגנה ביולוגי שנועד לשפר את הסיכוי של הפרט לשרוד דרך למידה וצבירת נסיון. אם פרט חווה כאב כתוצאה מפעולה או התנהגות מסויימת, הוא עשוי בעתיד להימנע ממנה שוב, ולהגדיל את הסיכוי שלו לשרוד. מכך אנו למדים שכאב מתקשר ישירות ליכולת למידה וזיכרון ולביצוע הקשר בין פעולה ותגובה. אם טבלנו בטעות אצבע במים חמים מידי ונכווינו, חוויה זו תלמד אותנו להיזהר להבא מהתנהגות דומה.
הידע שלנו על זיכרון, צבירת נסיון והתנהגות נלמדת בחרקים רחוק מלספק. אומנם חלק ניכר ממנו מגיע מחקר חרקים חברתיים כמו דבורים ונמלים, אך הוא מוכר גם בקבוצות חרקים פרימיטיביות יותר. מקובל שהבסיס להתנהגות זו מוטבע גנטית וקשור לרוב בלימוד של מאפייני סביבה, הערכת סכנות, העדפת מזון וחיסכון באנרגיה. למשל: דבורת הדבש לומדת לקשר בין גמול (צוף) לפרחים מסויימים (צבע, צורה). נמלים לומדות למצוא את הדרך לקן בעזרת מאפיינים סביבתיים המשמשים נקודות ייחוס. חרקים טורפים (וגם עכבישים) פעילי לילה, לומדים לקשר בין מקור אור מלאכותי, לסיכוי גדול יותר לצוד חרקים אחרים הנמשכים לאור. יש גם לימוד הקשר בין סכנה למצב מסויים. למשל; תיקנים נוטים לברוח מאור = חשיפה לטורפים. אפשר ללמד תיקנים לפעול גם בתנאי אור, כאשר הם לומדים שאין בכך כל סכנה קיומית.
בדומה לנו, חרקים מרגישים את הסביבה בה הם חיים, לעיתים קרובות ביתר רגישות מאתנו. גוף החרק מוקף חיישנים רבים המקבלים גירויים ומידע שוטף על הסביבה (מגע, אור, ריח, טעם, צליל, טמפ', כיוון רוח, לחות ועוד), מידע המסייע לשרוד בעולם שבו אין בדרך כלל הזדמנות שנייה. אין ספק שמערכת חישה כזו מסוגלת לחוש גם בפגיעה פיסית ברקמות. מכאן עולה השאלה; האם המערכת העצבית של חרקים מסוגלת לתרגם פגיעה פיזית לגירוי של כאב או פחד?
מערכת העצבים וה'מוח' של החרקים היא מערכת פשוטה ומוגבלת. מערכת זו חסרה את המערך העצבי המוחי (המערכת הלימבית המוכרת אצל חולייתנים) המתרגם גירוי עצבי שלילי (כאב) לתחושה אמוציונלית (למשל פחד). מאידך יש מחקרים המצביעים על הימצאות אופיואידים וקולטנים שלהם בחסרי־חוליות וגם בחרקים. אופיואידים המשמשים גם בתהליכי תגובה למתח וכאב.
בעלי־חיים רבים כולל בקטריות (החסרות לחלוטין מערכת עצבית), בורחים כתגובה לגירוי שלילי ועם זאת מוסכם על רבים מהחוקרים שתגובת הבריחה אינה מעיד בהכרח על תחושת פחד. בדומה לכך, אורגניזמים המגיבים לגירוי פיזי שלילי, אינם מרגישים בהכרח כאב, אלא מגיבים לגירוי עצבי שלילי באופן המתאים ביותר לטיב הגירוי. למשל ניתוק מגע או העמדת פני מת.
ניתן למצוא שפע עדויות התנהגותיות במעבדה ובטבע המדגימות כיצד חרקים מתפקדים בתגובה לפגיעה פיסית. למשל: חרקים עם פגיעות משמעותיות שאינן פטאליות, בבטן או בראש, ממשיכים לאכול ולהתנהג כרגיל. חרקים נגועים בטפילים פנימיים מראים התנהגות שגרתית, גם כאשר הטפיל מכלה רקמות פנימיות. חרקים הנמשכים לאור בעל טמפרטורה גבוהה (מדורה למשל), אינם נמנעים מהאש והם נשרפים חיים. חגב יכול להמשיך לאכול, בעודו נאכל בעצמו על ידי טורף כמו גמל־שלמה, עד רגע המוות. עם זאת, דוגמאות אלו לא מוכיחות בהכרח שחרקים אינם מרגישים כאב, הם כן מדגישות, בעקיפין, את ההבדלים שבין המערכות העצביות של חרקים מול חולייתנים.
משך החיים של רוב החרקים קצר, לעיתים מאוד. בתנאים הללו אין לכאורה יתרון לפרט בלימוד מנסיון מכאיב, ולכן סביר שלחץ סלקציה אבולוציוני לטובת התפתחות תחושת כאב הוא שולי, אם בכלל קיים. אין בכך גם הגיון אנרגטי, מול הצורך באחזקת מערכת עצבית מורכבת הנדרשת כדי לנתר כאבים ולתעד אותם במערכת הזיכרון הרגשית, מערכת עצבית כזו דורשת משאבי אנרגיה יקרי ערך, המנותבים תחת זאת להישרדות בסיסית ורבייה.
הערכת כאב ותפישת הכאב בבני־האדם מורכבת מאוד, השלכה של מדדים בהם אנו מעריכים ומבינים כאב בבעלי־חיים אחרים, מסובכת עוד יותר ומוגבלת מאוד. ככל שבעל־החיים דומה פחות לבני אדם ומורכבותו פחותה יותר, כך הערכת הכאב הופכת להיות יותר מסובכת.
למרות שהמדע המודרני עדיין אינו מסוגל לפרש התנהגות חווייתית סובייקטיבית של בעלי־חיים אחרים, מאזן ראיות מתחומי מחקר רבים מראה שחרקים אינם מפרשים גירוי עצבי קיצוני (כפגיעה פיזית) ככאב, לפחות לא בצורה המנטלית שאנחנו מגדירים ומפרשים ככאב וסבל.
האם הם מסוכנים? יש ויש
המדע מכיר בשמות למעלה ממיליון מיני חרקים והערכה המקובלת שיש עוד כמה מיליונים שלא הוגדרו או התגלו עדיין למדע. ביחס למספרים הללו, כמות המינים המוכרים כמזיקים או מסוכנים לאדם, מועטה מאוד ונאמדת באלפים. רק מאות מהם נחשבים מסוכנים מאוד לאדם (ארסיים מאוד או מעבירי מחלות מסוכנות). מתוך אלה המסוכנים, רק מינים מועטים באים במגע יום־יומי עם רוב אוכלוסיית האדם.
רוב החרקים לא מוצאים בנו עניין באופן ישיר, אנחנו פשוט לא מעניינים אותם. מינים מעטים מאוד נמשכים ישירות אלינו או למזון שלנו. חלקם עשוי להעביר, במגע איתנו או המזון שלנו, גורמי מחלה ובשל כך הם עשויים להיות מסוכנים. בשום שכל ניתן להתמודד עם מרבית החרקים המסוכנים או המזיקים לנו, וזאת מבלי להזיק משמעותית לחרקים מועילים, לסביבה ובסוף לנו. מידע נוסף על חרקים מסוכנים אפשר למצוא ברשומה 'מי עוקץ, מי נושך ולמה דווקא אותי'
האם הם חשובים? כן!
בהמשך לשאלה והתשובה הקודמות. חרקים, באשר הם, חשובים מאוד למין האנושי ולא רק באמות מידה של נזק ותועלת. החרקים מהווים חלק בלתי נפרד מכל מערכת אקולוגית. אם נוציא את החרקים מהמשוואה הזו, העולם שלנו לא יהיה דומה כלל למה שאנו מכירים היום. ללא חרקים כל המערכת האקולוגית העולמית, המשפיעה בין השאר גם על איכות הקרקע, איכות המים ואפילו האקלים, תקרוס ועימה עתידו של העולם המוכר לנו (עד כדי הכחדת המין האנושי ומינים רבים אחרים).
יש לא מעט חרקים המביאים תועלת באופן ישיר לאדם (למשל: האבקת פרחי פירות וירקות, ניטור סביבה או השבחת קרקעות). רבים אחרים, בהם גם הנחשבים כמזיקים, מספקים מקור ידע טכנולוגי והשראה לפיתוחים מדעיים, רפואיים והנדסיים. יש לאדם הרבה מאוד מה ללמוד מעולם החרקים ואנו רק בתחילת הדרך. הטבע 'מציע' לנו פתרונות שנוצרו באבולוציה של מיליוני שנים. פתרונות שאין בידי האדם לפתח בעצמו, גם בעשרות שנים של מחקר.
מידע נוסף על חשיבותם של חרקים בעולמו של האדם והתועלת שלהם עבורנו, אפשר למצוא ברשומה 'מי צריך ג'וקים'. מומלץ לקרוא גם את הרשומה 'מדוע יש המון חרקים' העוסקת גם בתפקיד החיוני של החרקים בעולמנו.
האם מותר להרוג אותם?
שאלה של מותר ואסור היא ביסודה שאלה של מוסר. האדם וחרקים מצויים בקונפליקט מתמשך ומתפתח כבר מיליוני שנים, שני הצדדים מתחרים על משאבים דומים של שטחי מחיה ומזון ודומה שאין פיתרון אלא בהסתלקותו של האחר.
בעבר, גם זה הקרוב, הביט האדם על הטבע כמשאב שיש לאלפו ולנצלו לטובתו. כיום אנו מבינים שהטבע אינו משאב בלתי מתכלה ושאין בידינו את הידע הכוח והמשאבים לשלוט בו כפי שאנו היינו רוצים.
כיום אנו מבינים יותר מתמיד, ועדיין לא במידה מספקת, שהאדם הוא חלק מהטבע, גם אם נדמה לנו, לפעמים, שהוא נמצא עם רגל אחת בחוץ. ככזה אין האדם יכול להתקיים ולשרוד ללא טבע בריא, אשר כל המערכות שלו וכל רבדיו, מתקיימים בהרמוניה בריאה.
מבינים ועדיין לא מפנימים, הטבע עדיין נתון למרמס בלתי מתחשב והתוצאות לא מאחרות להגיע; בדמות שינויים אקולוגיים; מקומיים וגלובליים, הפוגעים גם בנו בני־האדם, ובמיוחד באוכלוסיות חלשות, שאין בידן משאבים לשקם את עצמן.חרקים מהווים חלק מאותו טבע, הם רק רכיב אחד במשוואה הבונה מאזן כוחות דינמי, המניע את המערכות השונות על פני כדור הארץ ומכיוון שכך, הרי פגיעה בחרקים היא גם פגיעה בנו עצמנו.
אם אדם קוטל חרק אחד, מאה או אלף, אין בכך נזק קיומי לאף מערכת אקולוגית. אבל! הרג חרקים הנעשה לשם הרג או מתוך זלזול וחוסר מחשבה, מהווה מתן לגיטימציה להתנהגות שלילית, הבאה לביטוי גם במעשים גלובליים, חמורים יותר, כפגיעה בשטחים טבעיים או במערכות אקולוגיות נרחבות. פגיעות שכאלו משמידות גם ביומסה כבירה של חרקים ובעלי־חיים אחרים, ולכך השפעה אדירה גם על שטחים נוספים, לא פגועים ובסופו של תהליך, פגיעה ישירה ועקיפה באדם עצמו.
חקלאי שריסס שטח חקלאי ללא צורך ממשי או באופן לא נכון או שאינו חוקי, אולי הרוויח יבול לכאורה איכותי יותר, אבל קיבל בתמורה סביבה רעילה יותר (לעצמו, למשפחתו ולשכניו), אוכל פחות בריא ודור חדש של מזיקים, עמיד יותר לרעלים, גם לחזקים שבהם.
ילד שהורג, ככה סתם, חיפושית המהלכת לתומה, אולי מפגין כוחניות מעצימה ומקבל סיפוק רגעי כלשהו, אך גם מבליט את חוסר היכולת שלו להתמודד עם משהו שונה (גם אם הוא מסוכן, לכאורה). סיפוק המזין לגיטימציה פנימית, השואבת לעיתים עידוד גם ממקורות חיצוניים ומתירה להתייחס לסביבה, כמו גם לבני־אדם אחרים, באופן דורסני ללא חובת מתן דין וחשבון על מעשיו.
האם חרקים בישראל מוגנים? – כמעט ולא!
ההיסטוריה של שמירת הטבע בישראל מלווה באינספור מאבקים, חלקם על עצם הלגיטימציה של הטבע לעמוד בזכות עצמו ולא כמשאב הממתין לטובת האדם. כיום מגן החוק בישראל על מרבית החולייתנים ביבשה, באוויר ובים. למעט חריגים המוגדרים בחוק, כולם מוגנים על פי חוק ואסור לפגוע בהם גם מחוץ לשמורות טבע. לצערנו היכולת של הרשויות לכפות חוק זה מלווה עדיין בקשיים רבים, הנובעים, בחלקם, מתוך בעלי אינטרסים החושבים רק במושגי רווח והפסד כלכליים אישיים או עסקיים, לעיתים פוליטיים וגם מתוך אדישות ציבורית רבה.
בישראל מצב החרקים הרבה יותר גרוע. אצלנו האחריות על חרקים מצויה בידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שהוא הגורם הפועל מול החקלאים, שהם הנפגעים העיקריים מחרקים הנחשבים מזיקים חקלאיים. משרד החקלאות נמנע ממתן הגנה גורפת לחרקים, גם בשל העובדה שהדבר יהפוך בהכרח כל חקלאי שמרסס לעברין.
אבל הבעייה העיקרית של חרקים אינה ריסוסים חקלאיים אלא אובדן שטחי מחייה וקיטוע בתי גידול. סכנה זו היא האיום העיקרי על חרקים בישראל ובעולם ועל עולם הטבע כולו.
בשנת 2009 זכו מספר מינים של פרפרים להגנת החוק ועם זאת אין בכוח החוק להגן עליהם ממש, כי הגנה ראויה דורשת גם אכיפה פעילה וזו כמעט ולא קיימת. כיום ההגנה היחידה והיחסית שיש לחרקים, היא באותם שטחים המוגנים תחת חוק שמורות הטבע, בהן מתקיימת הגנה כללית על כל ערכי הטבע באשר הם. בשאר השטחים, מופקרים החרקים ופרוקי־הרגליים לטוב ליבו של הציבור והממסד והנכונות המוסרית שלו לשמר את הסביבה הטבעית שאינה מוגנת בחוק.
האם אפשר לעזור לחרקים? – כן!
רבים השואלים את עצמם; האם הם כפרטים יכולים לעזור לחרקים ולטבע בכלל לשרוד. והתשובה היא כן!
כן מתוך הפגנת מודעות אישית, ציבורית וסביבתית לבעל-חיים קטנים כגדולים, נפוצים כנדירים, ומתוך מתן כבוד לאחר, להניח להם לנפשם, כל עוד אין במפגש עימם סכנה מוכחת מיידית, או מהותית לאדם ולסביבה שלו.
כן מתוך רצון אמת לאפשר לחרקים לא מזיקים וכל שכן מועילים, לחיות בשלווה גם בסביבה שלנו; בגנים ובחצרות (למשל: עידוד גינון מושך פרפרים או הימנעות מריסוס לא מבוקר) ואפילו בבתים שלנו. בכל מקום יש מערכת אקולוגית ש'עובדת' כל הזמן ואיכותה משתקפת גם בסביבת החיים שלנו והפוך.
וכאשר יש נחיצות מוכחת לבצע הדברה של מזיקים מוגדרים, יבוצע הדבר מתוך הבנת הכורח, המגבלות שלו והנחיצות להתחשב בסביבה הקרובה והרחוקה, על-מנת להימנע ככל האפשר מנזקים לא הכרחיים לאחר – בין והוא חרק, בעל־חיים אחר או אדם.
אתיקה סביבתית
בסופו של דבר, היחס שלנו אל מול החרקים כקבוצה אקולוגית היא עוד מראה, המשקפת את ההבנה המוסרית, החברתית והסביבתית שאנו לא לבד בעולם הזה. גם השונים, המוזרים ואפילו המסוכנים חשובים לטבע ומכך חשובים גם לרווחת האדם.
בשנים האחרונות אנו עדים לסדרה של מאבקים סביבתיים / חברתים חשובים המעלים על סדר היום את אוזלת היד של הממסד בשמירה על ערכי טבע מחד ואת הצורך בשימור מורשת הטבע בישראל. מנגד, אנו עדים ל'שיבה' של מינים שנחשבו נכחדים ושרדו למרות הכל בזכות שמירה עיקשת על בתי גידול יחודיים ונדירים. שיבה זו היא עדות לחשיבות המעורבות הציבורית בשימור שטחים טבעיים והבעת עמדה ברורה וחד משמעית מול אינטרסים שאינם לוקחים בחשבון את הטבע שלנו כערך יקר מפז.
לא כל צרעה עוקצת, לא כל עש אוכל לנו את הבגדים, לא כל עכביש ארסי הוא מסוכן. אם לא נדע לכבד קטן כגדול, אם לא נלמד סובלנות גם ליצורים פשוטים מאתנו, אל לנו להלין על חברה אלימה, חברה לא סבלנית ונטולת סובלנות, חברה המקדשת כבוד עצמי על פני כבוד הזולת והסביבה.
1. לנושא הרשומה מימדים רבים ומטבע הדברים מאמר כזה אינו יכול לבחון את כולם ולרדת לעומק הסוגיות. רשומה זו נוגעת בהיבט צר של הנושא, מתוך מטרה לספק מענה ראשוני ביותר לסוגייה נפוצה בקרב ילדים ונוער המתקשים להבין את מקומם במערכת החיים המורכבת של עולמנו.
תודות למיכל בלנק ושלמי אהרון על ההערות והארות במהלך הכתיבה.