המטיילים באחו או בבָּתָה העשבונית, פוגשים לא פעם בזחלי פרפראים שְׂעִירִים1 ומיד נזרקים לאוויר שמות: טוואי התהלוכה! לא, זה דובון! מה פתאום, זו טוואית! המורה אמרה שזה טוואי הברוש ואסור לגעת. אז מי צודק?
האמת שזה מבלבל, החורף והאביב מספקים לנו שפע זחלים שנראים דומים במראה, אז כיצד יודעים מי זה מי? תִּקְצַר היריעה למנות את כל המינים השעירים ואף לא את כל המשפחות בהן מוצאים זחלים שעירים. אולם ניתן להתייחס למספר משפחות להן נציגים שעירים נפוצים ושונים דיים בהתנהגותם, כך שהסתכלות קצרה עליהם תוכל להניב מידע ראשוני על טבעם וזהותם או לשלול אפשרויות אחרות.
חלק מהמשפחות להלן חָלְקוּ במהלך ההיסטוריה של האנטומולוגיה (חקר החרקים) העברית שם עברי שמושי2 זהה או דומה עם בני משפחות אחרות. אולם בטרם נכיר את המשפחות הללו, הנה סקירה קצרה על התגלגלות השם טוואי בספרות והבלבול שנוצר (הסקירה מתייחסת למינים שעירים ולא מכל המשפחות3). השמות בכחול במרכאות הם כפי שמופיעים במקור. חלק מהקישורים מובילים לרשומות קודמות העוסקות במינים המקושרים.
השם 'טַוָּי' מופיע לראשונה4 בספר החרקים לחקלאי, מאת ש. בודנהיימר 1935 (הספר הראשון בעברית שעסק באנטומולוגיה). בספר מאוזכרות מספר משפחות פרפראים הנכללים תחת הכותרת; 'טַוָּאִים' (על־המשפחה Bombycoidea).
'טֹוֵי הֶמֶּשִׁי' (Bombycidae); כיום נקראת משפחת טוואי המשי. אין לה נציג בר בישראל אבל טַוַּאי המשי Bombyx mori מגודל כחיית מחמד. זחלים אלו אינם שעירים.
'טַוָּאִים' (Lasiocampidae); שכיום נקראת משפחת הטוואיים ובישראל היא כוללת כ־23 מינים. מהם נפוצים ומוכרים הטוואי Lasiocampa terreni וטוואי הברוש Pachypasa otus.
'טַוָּאִים שעירים' (Lymantriidae); שכיום היא תת־המשפחה טוואיתים Lymantriinae במשפחה Erebidae (אין לה שם עברי). טוואית הארכובית Orgyia dubia היא אחד המינים הנפוצים בישראל.
בודנהיימר מוסיף ומזכיר כמקורבים לטַוָּאִים את 'שַׁבְּתַאֵי התהלוכה' (Thaumetopoeidae), כיום הללו נקראים תַהלוּכָנִים, המסווגים כתת־משפחה (Thaumetopoeinae) במשפחת השֶׁנְגַּבִּיִּים Notodontidae.
יהושע מרגולין, במהדורה הראשונה של זואולוגיה א', חסרי חוליות (1943) ובמהדורות מאוחרות יותר, עוקב פחות או יותר אחר בודנהיימר במתן השמות העבריים למשפחות שהוזכרו. במהדורה האחרונה של הספר (1975) שנערכה על ידי לב פישלזון, מוזכרת גם משפחת הדובוניים (Arctiidae) שמוצבת כיום כתת־המשפחה דובונים (Arctiinae) במשפחה Erebidae. הוא גם מזכיר שטוואים זכו לכינוי 'דובונים' בפי הילדים.
עקביות השימוש בשם טוואי, כחלק משם שימושי עבור נציגים של 4-3 משפחות שונות, ממשיכה באופן דומה גם בספרים אחרים. בספר מזיקי צמחים בישראל) אבידֹב 1961), תהלוכן האורן מופיע תחת השם 'טוואי התהלוכה של האורן' (משפחת 'טוואי התהלוכה'), שם זה עוד ימשיך להיות בשימוש, במאמרים וספרים. בספר זה גם נזכר לראשונה השם 'דובון האביב' Ocnogyna loewii (כיום דובון הקורים).
בספר החרקים (1988, מהדורה ראשונה) של פנחס אמיתי, התהלוכן הוא 'סַךְ־טוואי', משפחת הטוואיים נקראת 'לַסיוֹקַמפּיים' (נגזר מהשם המדעי). שימוש דומה בשם 'לאסיוקמפידה' נעשה קודם לכן על ידי יצחק איזנשטיין בספר פרפרי ישראל (1974 וגם במהדורת 1983). אצל איזנשטיין מופיע לראשונה גם השם דובון הקורים, שהפך לשם המקובל כיום. אצלו Lymantriidae נשארו'טוואים שעירים'.
מסקירה זו (קצרה ולא מאוד מקיפה), ניתן לראות שהשורש 'ט-ו-א' (על נגזרותיו) שימש ומשמש בערבוביה לא קטנה עבור תיאור לא מדעי של משפחות וסוגים שאין בהכרח בינם קשרים משפחתיים הדוקים, אם בכלל. למשל; משפחת התהלוכניים אינה קרובה כלל למשפחת הטוואיים (משתייכות לעל־משפחות נפרדות). צורת שימוש 'חסכונית' זו בשם טוואי, יצרה בלבול לא קטן בקרב חובבי הטבע שאינם מורגלים בשמות המדעיים (השם המדעי משקף את הידע העכשווי נכון לזמן מתן השם וזה עשוי להשתנות עם הבנה טובה יותר של הקשרים בין האורגניזמים).
צירוף של שמות דומים, דמיון מורפולוגי שטחי ואי־עקביות בספרות, הן מקצועית והן עממית, יצר אַנְדַּרְלָמוּסְיָה טקסונומית שבלבלה דורות רבים של חובבי טבע. בהם גם מדריכים ומורים שהסתמכו על ספרות זו או התחנכו על ברכי מורה לטבע שהעדיף שמות אלו ולא אחרים.
התמודדות מעשית ראשונה עם בעיית השמות השימושיים בעברית מתרחשת עם הופעת האנציקלופדיה 'החי והצומח של ארץ־ישראל' (שנות ה־80). חלק מהשמות הם הצעות להפרדה שימושית בין קבוצות של האורגניזמים שקיבלו בעבר שמות עבריים זהים או דומים ומבלבלים. גם היום אין הסכמה גורפת לגבי ההצעות (במיוחד בתחום הזוחלים והדוחיים ובחלק מהיונקים). בפרוקי־הרגליים, שם היה הבלגן הגדול ביותר (לאור עושר המינים), נראה שרבים מהשמות המקוריים בכרך החרקים התקבלו ונעשה בהם שימוש נרחב, הן בקרב הציבור והן בספרות ומאמרים. יחד עם זאת, בלבול השמות רחוק מפתרון, כאשר אחידות השימוש בשמות עדיין אינה שלמה וגם המדיות המודפסות והדיגיטליות חוטאות בשיבושים, מבלבלות ומשרישות את טעויות העבר בקרב ההדיוטות (דוגמא בקישור). מדי פעם גם עולות הצעות לשמות 'חלופיים' הדורסים ישנים, לעיתים בטעם רב ולעיתים ללא צורך אמיתי.
עיקר הבלבול בזיהוי נתון לארבע קבוצות של זחלי פרפראים. משפחת הטוואיים, תת־משפחת התהלוכנים, תת־משפחת הדובונים ותת־משפחת הטוואיתים. להלן סקירה קצרה על המאפיינים הבולטים של כל קבוצה, עם אזכור של מספר מינים חשובים, הנראים במהלך חורף ובאביב.
בכל המשפחות הללו הבוגרים הם פעילי לילה, הנראים בקרבת האדם לעיתים רחוקות ולרוב סמוך למקור אור חזק, המושך פעמים רבות את הזכרים (בחלק מהמינים הנקבות לא מעופפות). מתוך כך התיאור העיקרי מתייחס לזחלים ולאקולוגיה הבסיסית שלהם.
משפחת הַטַּוָּאֹיִּים Lasiocampidae
משפחה בגודל בינוני המונה כ־2100 מינים ובישראל כ־25 מינים, חלקם מדבריים. המחושים מנוצים (בעיקר אצל הזכרים), גפי הפה מנוונות והם אינם ניזונים, כך שמטלת צבירת משאבי הרבייה עבור הבוגר מוטלת על דרגת הזחל. הביצים חלקות, עגולות או סגלגלות ולעיתים מוכתמות בכתמים כהים. הביצים מוטלות כבודדות, לעיתים על אותו ענף או צמח או על מספר צמחים קרובים. תלוי במין ובכושר התעופה של הנקבה. הזחלים רב־פונדקאים או מתמחים. גופם שעיר ובחלק מהמינים השיער עשוי לגרום לגירוי בעור ובעיניים. הם פעילים ביום ו/או בלילה. ההתגלמות נעשית בתוך הקרקע, בפקעת המכילה גם את שיער הגוף.
במרבית המינים הזחלים אינם מתקהלים, אף שלעיתים אפשר למצוא אוכלוסייה צפופה המונה עשרות פרטים; למשל אצל טוואי הברוש. חלק מהמינים מקימים יותר מדור אחד בשנה, כתלות באיזור הגיאוגרפי, זמינות המזון והאקלים.
חריג הוא טוואי האלון Eriogaster philippsi, אצלו הזחלים מתפתחים בקן משותף הנארג על ענף (מזכיר קן של תהלוכן האורן). בגמר הגידול הזחלים יורדים כבודדים לקרקע.
אטימולוגיה של השם המדעי: מיוונית:lasio = שעיר, camp = זחל. השם מתאר את מראה הזחלים ומכאן לא מפתיע שבעבר כינו אותם גם דובונים.
תת־משפחת התַּהלוּכָנִים Thaumetopoeinae
קבוצה במשפחת השנגביים Notodontidae. קבוצה קטנה המונה בעולם כ־100 מינים ובישראל כ־4 מינים. בדומה לטוואים, הבוגרים בקבוצה זו אינם ניזונים ואורך החיים שלהם קצר למדי (ימים). הביצים מוטלות בתטולה אחת על ענף או גזע העץ. בקצה הבטן של הנקבה מצוי צבר קשקשים המשמש לכיסוי הביצים לאחר ההטלה. נוסף על השערות הארוכות מצויות על הזחל כריות הנושאות שערות צורבות. שיער זה עשוי לעורר גירויים ודלקות בעור, בעיניים ובמערכת הנשימה. גם מגע עם נשלים ישנים, במקום בו נכחו בעבר התהלוכנים עשוי להיות מסוכן לאנשים רגישים. הזחלים מתגודדים ופעילים לרוב בלילה, כאשר הם צועדים בתהלוכה לאתר האכילה, בשורה אחת, זה אחר זה. ההתגלמות נעשית בקרקע.
תהלוכן האלה Thaumetopoea solitaria ותהלוכן האוג Thaumetopoea jordana מקיימים אורח חיים דומה, בו הם ניזונים בלילה ומתקהלים ביום על ענפים. שונה מהם הוא תהלוכן האורן Thaumetopoea pityocampa. בקיעת הזחלים מתרחשת באוקטובר-נובמבר, בתחילה הם יוצרים מטווה הגנה אישי באתר האכילה, בתחתית הקן וסביבו מצטברת פסולת ונשלים ישנים. בחורף הזחלים מתקבצים ובונים קן משותף (גודלו 15X10 ס"מ) קן זה מספק הגנה מקור וגשם וממנו הם מגיחים בלילה, ונעים בשיירה לעבר אתר האכילה שם הם ניזונים ממחטי האורן. בתום תקופת הגידול בראשית האביב, עוזבים הזחלים את הקן, לעיתים בשיירה, ומתגלמים בקרקע. תהלוכן האלון Thaumetopoea processionea הוא מין נוסף המקים קן קהילתי. אין ברשותי מידע על אורח החיים בישראל.
אטימולוגיה של השם המדעי: מיוונית, Thauma = נס או מופלא. פירוש השם לא ברור ביחס למראה או התנהגות הקבוצה.
תת־משפחת הדוּבּונִים Arctiinae
קבוצה במשפחה Erebidae. בישראל מוכרים כ־20 מינים. בחלק מהמינים הבוגרים אינם ניזונים והנקבות אינן מעופפות. הביצים כדוריות ומוטלות בצבירים קטנים, על הצמח או תחת אבן (תלוי במין). בחלק מהמינים הזחלים נושאים שערות בלוטיות העשויות לגרום לגירוי. ההתגלמות נעשית בפקעת בתוך הקרקע או מעליה (תלוי במין).
המין הבולט בקבוצה, אותו נוטים לבלבל עם זחלי תהלוכנים, הוא דובון הקורים Ocnogyan loewi. ראשוני זחלי דובון הקורים מופיעים בעקבות הנביטה המשמעותית הראשונה, המשמשת עבורם מזון (דצמבר-ינואר). בשלב הראשון של חייהם הזחלים חיים בקבוצות תחת מטווה קורים לבן משותף, המוקם מעל ריכוזי עשבוניים המשמשים עבורם מזון. כאשר המזון מתחת לאוהל הקורים מתכלה, הם מתקדמים הלאה לריכוז הצמחים הבא ומקימים שם אוהל נוסף. האוהל משמש מחסה מפני הקור והגשם וגם טורפים. בשלב מתקדם של גידולם צבעם משתנה לאדום-חום, במועד זה הם עוזבים את המטווה ונפרדים כל אחד לדרכו. בחודשים מרץ-אפריל, כאשר אורכם 35-30 מ"מ הם חודרים לקרקע, יוצרים תא התגלמות מרופד קורים ומתגלמים בתוכו.
על דובון הקורים, דובון יפהפה Utetheisa pulchella ודובון הקיקיון Olepa schleini ניתן לקרוא בהרחבה דרך הקישורים.
אטימולוגיה של השם המדעי: מיוונית Arktos = דוב. השם מתאר את המראה השעיר של הזחלים ואולי גם הנטייה של חלק מהמינים להתגודד לגוש שעיר חום.
תת־משפחת הטוואיתים Lymantriinae
קבוצה במשפחה Erebidae. בישראל מוכרים כ־15 מינים. הבוגרים בקבוצה זו אינם ניזונים ותוחלת החיים שלהם קצרה. הביצים עגלגלות, בהירות ללא כתמים ומוטלות בצבירים. הזחלים שעירים, יש מינים הנושאים על גופם יבלות הנושאות שערות זיפניות המסודרות בצורת כוכב. יש מינים אצלם חלק מהפרקים נושאים שערות ארוכות צפופות כמברשת. בחלק מהמינים מגע עם השיער עשוי לגרום לגירוי וגירוד. ההתגלמות נעשית בפקעת קורים על הצמח המארח או במחסה סמוך לקרקע.
טוואית הארכובית Orgyia dubia היא אחד המינים הנפוצים. הזחלים פעילים ביום ובלילה ומתארחים על מגוון עשיר של צמחים; חד־שנתיים ורב־שנתיים, כולל שיחים ואף עצים. הזחלים מופיעים כבודדים לרוב לא יותר מכמה על אותו צמח. אין הם מתגודדים או נעים בקבוצות. על טוואית הארכובית ניתן לקרוא בהרחבה בקישור. מין נוסף הראוי להתייחסות הוא טוואית האלון Lymantria dispar. על אף השם, מין זה הוא רב פונדקאי ועשוי להוות מזיק קשה לעצי יער ובכלל. על מין זה ניתן לקרוא בהרחבה בקישור.
אטימולוגיה של השם המדעי: מיוונית, Lymant = הרסני. השם מתאר ככל הנראה את הנזק הניכר שעשויים זחלים אלה לגרום לצמחים.
סיכום
אף שהכינוי 'טוואי התהלוכה' מתייחס לסוג 'תהלוכן', הרי לא כל 'טוואי' הוא זחל מתקהל או נע בטור של רכבת ארוכה. למעשה בישראל רק 4 מינים נעים בתהלוכה (כולם מאותו סוג: 'תהלוכן'), מהם רק תהלוכן האורן ותהלוכן האלון בונים קן קהילתי ומכל המינים המוזכרים ברשומה רק תהלוכן האורן מהווה בעייה של ממש מכיוון שתפוצתו מכסה אזורים גדולים במדינה (חופפת לריכוזי אורנים) כולל פארקים ומרחבים אורבניים או בסמוך להם. בגלל האופי הלילי, לא נוטים לראות פעילות יומית, למעט בעונת ההתגלמות, שאז לעיתים הם נעים גם ביום בדרכם לחפש אתר התגלמות נוח בקרקע. תהלוכנים פעילים על העצים בעיקר באביב, בחודשים מרץ-אפריל.
מקרב הזחלים הנראים ביום, נמצא פרטים מתקהלים תחת אוהל קורים שעל הקרקע רק אצל דובון הקורים ורק בחלק הראשון של חייו כזחל. זחלי דובן הקורים נעלמים במהלך מרץ-אפריל כאשר הם מתחפרים בקרקע ומתגלמים בתוכה. מרבית הדובונים אינם יוצרים אוהל קורים, אך עשויים להתגודד על הצמח המארח בדרגות הצעירות מאוד. גם אצל הטוואיים, לא נמצא ביום מינים מתגודדים ובדרך כלל הזחלים פעילים כיחידים, לעיתים במרחקים גדולים זה מזה. טוואי האלון הוא חריג בקבוצה אבל מאחר והוא מצוי רק על אלונים, אין סיבה להתבלבל בין הקן שלו לקן של תהלוכן האורן. ואחרונים הטוואיתים, אין הם בונים קינים או מתגודדים ופעילותם נראית ביום ו/או בלילה.
את ההיסטוריה של מתן השמות השימושיים בעברית לא נוכל לשנות, אבל היכרות קצרה עם השחקנים והבמה שלהם יכולה להדגים לנו שאין סיבה להתבלבל, ההבדלים האקולוגיים והביולוגיים בין המינים בקבוצות שהוזכרו שונים דיים כדי שכל אחד יוכל, אם לא לזהות את המין או הסוג, לפחות לשלול זהות משפחתית שלא מתאימה.
תודה לאורן אוסטר על התמונה של תהלוכן האורן.
1. 'שיער' בהקשר האנטומולוגי הוא מונח כללי שימושי המתאר זיפים קוטיקולריים שונים. מרבית זחלי הפרפראים נושאים זיפים, לא תמיד הם נראים לעין. הזיפים משמשים לחישה, הגנה ועוד. המונח 'שעירים' ברשומה מתייחס למינים בעלי זיפים ארוכים יחסית ולעיתים קרובות צפופים. הרחבה בנושא תמצאו ברשומה 'חרקים שעירים'.
2. יש להתייחס לשמות העבריים כשמות שימושיים לא חד־ערכיים, כלומר, אותו שם יכול לשמש לתיאור בעלי חיים שונים מקבוצות שונות או אפילו בתוך קבוצות קרובות. מקרים דומים מתקיימים גם בשפות אחרות ולכן הדרך היחידה לתאר אורגניזם בצורה חד־ערכית היא דרך השם המדעי שלו.
3. זחלים שעירים מופיעים גם במשפחת התנשמיתיים (למשל: תִּנְשָׁמִית יהודה Acronicta aceris), אם כי במרבית המינים במשפחה הזחלים אינם שעירים.
4. בודנהיימר לא מציין את המקור לשם 'טַוָּי'. עד כמה שידי הייתה משגת לברר, שם זה לא מופיע במקורות קודמים בהקשר אנטומולוגי. עד להופעת הספר היה נהוג השם 'תולעת משי והמונח 'טווי' שימש לתיאור פעולת הטוויה של הפקעת או החוטים. יתכן והמונח טוואי, התגלגל מאחת השפות האירופיות, שהיו שגורות כשפת אם בפי האנטומולוגים העבריים הראשונים.
מקורות נבחרים:
ספר החרקים לחקלאי, בודנהיימר, 1935
זואולוגיה, חסרי חוליות, יהושע מרגולין 1943
אנטומולוגיה כללית, בודנהיימר, 1952
מזיקי צמחים בישראל, צבי אבידב, 1961
מחיי החרקים, צבי אבידב, 1971
פרפרי ארץ ישראל, יצחק איזנשטיין 1974 ו־1983
זואולוגיה, חסרי חוליות, יהושע מרגולין, לב פישלזון, 1975
מדריך החרקים, פנחס אמיתי 1988 ו־1990
האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ־ישראל, כרך 3 החרקים, 1989