סדרות העכבישנים - חלק ב' - חרקים

חלק זה עוסק בסדרות העכבישנים (למעט האקריות, המופיעות בחלק ג'). מומלץ להתחיל עם חלק א', המהווה מבוא להיכרות ראשונית עם קבוצת העכבישנים.

בשל דמיון חזותי וגם בשל חפיפה חלקית בשמות העממיים (במיוחד בשפה האנגלית), קיימת בציבור נטייה לבלבל בין קבוצות העכבישנים. לדוגמא: רגלבישאים דומים לעכבישאים (על ההבדלים בקישור) ואפילו מִקְטָע מהשם העברי של כל קבוצה משותף ('…ביש'); אולם רגלבישאים אינם קרובים לעכבישאים. זוט־עקרבאים דומים לעקרבים בשל רגלי הבחנין הנושאות צבתות וגם אצלם חלק מהשם משותף; אולם הם חסרי עוקץ ואינם קרובים לעקרבים. העקרביש אורז בשמו עקרב ועכביש, אך הוא אינו קרוב לעקרבים או לעכבישים וגם הדמיון אליהם שטחי.

עַכְּבִישָׁנִים היא אחת משלוש מחלקות בתת־המערכה המַלְקוֹחָנִים Chelicerata. מחלקת העכבישנים מתפלגת לקבוצות משנה הנקראות סְדָרוֹת (orders). סִידְרָה היא קבוצה מיון היררכית, אחת מכמה המשמשות למיון עולם הטבע (ענף הטקסונומיה). שמות הסדרות (לא כולן) מתאפיינות בסיומת 'אים'. לדוגמא כל העקרבים משתייכים לסדרת העקרבאים. מעמדן של חלק מסדרות העכבישנים, כסדרות עצמאיות, שנוי במחלוקת ומכך שמספר הסדרות המופיע בספרות משתנה, כתלות באסכולות שונות, בדעתו של החוקר ובמועד הפרסום. הגישה הרווחת מונה 18-16 סדרות. עד כה תוארו בעולם כ־120,000 מינים של עכבישנים (מכל הסדרות) ואין ספק שהמספר בפועל גדול לאין ערוך, בעיקר מקרב העכבישאים והאקריות. המיון המופיע ברשומה זו (בחלקים ב' וג') משקף גישה המקובלת לזמן פרסום הרשומה (2019).

בחלק זה נסקרות בקצרה סדרות העכבישנים, גם סדרות שאינן מיוצגות בישראל. בשל גודלה, היקפה וחשיבותה, קבוצת האקריות נסקרת בנפרד; בחלק ג'. בישראל 12-10 סדרות עכבישנים (קבוצות מקומיות מודגשות בצבע כחול), חלקן מונות עשרות עד מאות מינים וחלקן מיוצגות בישראל על ידי מינים בודדים בלבד. הידע שלנו על המינים המקומיים אינו מגלה את מספר המינים האמיתי, במיוחד של הקטנים, שקשה למצוא או לחקור. אין ספק שבעתיד יתגלו עוד רבים ואולי גם קבוצות שעדיין לא נמצאו בישראל, אבל מוכרות במרחב הגאוגרפי הקרוב.

מיקומה של ישראל במפגש בין מספר חבלים ביוגאוגרפים והעירוב שלהם האחד בשני, לעיתים ביחידות שטח קטנות, מתבטא בגיוון גאוגרפי ואקלימי, המאפשר קיום צמוד של מינים בעלי דרישות אקלימיות שונות. תנאים אלו משתקפים גם בהרכב הזוֹאוֹגֵּאוֹגְרַפִי המקומי של העכבישנים. עכבישנים בישראל מיוצגים היטב בכל האזורים הגאוגרפיים ובכל בתי הגידול היבשתיים והרטובים. חלק מהמינים מאפיינים אזורים ים־תיכוניים; יובשניים ולחים. חלק ימצאו רק באזורים מדבריים או צחיחים. לחלק זיקה מובהקת לבתי גידול חוליים (ההולכים ונעלמים מנופי ארצנו, במיוחד בשפלת החוף) ויש מינים כוללניים שתפוצתם מתפרשת על מרבית שטחי המדינה. תפוצתם של מינים במרחב מושפעת במידה רבה גם מהיקף העיבוד החקלאי ומהתפתחות אורבנית, שמחד מוסיפים היצע ומגוון של בתי גידול: בשטחים החקלאיים, בגינות הנוי, בפארקים ובמשכנות האדם, ומצד שני דוחקים מינים שאינם מותאמים לשינויים או שאינם עומדים בתחרות מול מינים גמישים וסתגלניים יותר. לצד מינים בעלי תפוצה אגן ים־תיכונית רחבה, מוצאים מינים שעבורם אזורינו מהווה גבול תפוצה דרומי (מינים פאליארקטים) או גבול תפוצה צפוני (מינים אפרוטרופיים). לא נפקד מקומם של מינים אנדמיים לישראל או ללבנט, לצידם ניתן למצוא מינים פולשים (חלקם מזיקים), שהגיעו לכאן במהלך 150 השנים האחרונות. חלקם מתפשטים בכל הארץ ולחלקם תפוצה מצומצמת, המוכתבת בעיקר מדרישות אקולוגיות צרות ותחרות.

הערה לגבי השמות העבריים המופיעים ברשומה. מרבית השמות העבריים של קבוצות העכבישנים המופיעות ברשומה נלקחו מהחלטות האקדמיה לעברית כפי שפורסמו ב־2019. עבור קבוצות שעדיין לא ניתנו להן שמות עבריים רשמיים, נעשה שימוש בשמות קיימים. בעיקר כפי הם מופיעים באנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ־ישראל, כרך 2 חסרי־חוליות יבשתיים, 1986. לכשיתפרסמו שמות עבריים רשמיים עבור האקריות וקבוצות נוספות, הם יעודכנו גם ברשומות האתר.

סִידְרַת הַעַכְּבִישָׁאִים

Clerck, 1757ARANEAE (אַ – רָנֶ – אָי)

אטימולוגיה
aranea = (לטינית aranea) עַכָּבִישׁ
ביאור השם המדעי: שם עצם, מקורו מיוונית arachne

ביאור השם העברי: מקור קדום; מוזכר במקורות: "בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ, וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ; הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת, וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה." (ישעיהו נט ה).
מקביל לארמית: עַכּוּבִיתָא, ערבית: عَنْكَبُوت‎ (עַנְכַּבּוּת).

עכבישאים הם קבוצת העכבישנים המוכרת והנחקרת ביותר והשניה בגודלה לאחר האקריות. עכבישים נמצאים בכל בית גידול יבשתי, למעט באנטארקטיקה. החל ממדבריות קיצונים, דרך יערות גשם ועד לטונדרות הארקטיות והאנטארקטיות, ומחופי הים ועד לרכסי הרים, בגבהים של עד 4500 מטרים. הם נפוצים במרחב האורבני ולא תמצאו בית מגורים שאין בו עכבישים (גם אם הבעלים בטוחים שהבית סטרילי לגמרי). כ־50,500 מינים של עכבישים מוכרים כרגע (2019). רבים ממתינים לתיאור ורבים עוד יותר עדיין 'ממתינים' לגלויים. המחקר על העכבישאים בלֶבַֿנְט ובישראל מתמשך ברציפות מאז המאה ה־18 (על המחקר הטקסונומי של העכבישים בישראל תוכלו לקרוא בקישור). עד כה תוארו מישראל, כ־700 מינים של עכבישים (המייצגים כ־52 משפחות מתוך כ־120 משפחות בכל העולם). מעריכים שמספר המינים המקומיים כפול.

עכבישאים נחלקים לשתי תת־סדרות: Mesothelae ו־Opisthothelae. הראשונה (מֵזוֹתֶלֵה) כוללת עכבישים עם בטן פרוקה ואיברי טוויה הממוקמים במרכז הבטן. נציגיה חיים בימינו רק בדרום־מזרח אסיה וביפן. הם נחשבים לשושלת הקדומה ביותר של עכבישים ששרדה עד היום.
לבני תת־הסידרה Opisthothelae (אוֹפיסְתוֹתֶלֵה) בטן לא פרוקה (פרקים ניכרים רק בשלב העוברי). קבוצה זו נחלקת לשתי קבוצות משנה: Mygalomorphae ו־Araneomorphae. מִיגָלוֹמוֹרְפָה היא קבוצה קטנה יחסית, הכוללת כ־2000 מינים ונחשבת לקדומה יותר מהאָרָנֶאוָמוֹרְפָה. מרביתם חיים באזורים טרופיים, סוּבְּטְרוֹפִּיִּים או מדבריים. מספר מינים קטן מתקיים בגבהים של כ־4000 מטרים בהרי האנדים. יש לה מספר נציגים בישראל. אחת מתכונות המפתח שלה (גם של ה־Mesothelae) היא שטוֹפֶרי הכֶליצרות כמעט מקבילים האחד לשני ונעים במקביל לציר האורך של הגוף.
מרבית המינים בעולם, גם בישראל, נמנים על האָרָנֶאוָמוֹרְפָה. אצלם הכליצרות נוטות לפנות אחת מול השנייה, והטְפָרִים נעים במקביל לציר הרוחב של הגוף.

לעכבישאים 2 חטיבות גוף ברורות – ראשחזה (prosoma) ובטן (opisthosoma) – המופרדות בגבעול צר המגביל אותם למזון נוזלי. הגבעול מאפשר לתמרן את הבטן בעת הפקת הקורים. עכבישאים מציגים קשת גדלים מגוונת מאוד, החל ממינים זעירים שאורך גופם (לא כולל רגליים) פחות מחצי מ"מ ועד לענקים בעלי אורך גוף המגיע עד 90 מ"מ. המינים הגדולים ביותר משתייכים למשפחת הפרווניתיים Theraphosidae (בהם עכבישי הטרנטולה). לעכבישים 4 זוגות של עיניות באופן ראשוני. בחלק מהמשפחות חל אובדן משני וכך מוצאים מינים עם 6, 4, 2 זוגות של עיניות. מינים השוכנים תמידית בחושך מוחלט (במערות עמוקות) הם לרוב חסרי עיניות. למספר העיניות והמערך שלהן על הראשחזה חשיבות במיון הטקסונומי ובזיהוי משפחות וסוגים (ראו גם 'עכבישים – אנטומיה יישומית').

העברת זרע מהזכר לנקבה אינה ישירה. תחילה הזרע מופרש מפתח המין, על גבי מצע קורים ייעודי, ואז נשאב לשלפוחית אחסון שבקצה הבחנין. העברת הזרע מהבחנין לפתח המין של הנקבה נעשית בדרך של פעולת מזרק (הידראולית). על רבייה בעכבישים ראו ברשומה 'ערסלנית הגינה – חיזור והזדווגות'. וגם ברשומה 'עכבישים – בין נקבה לזכר'. המבנה המורכב של איבר הרבייה המשני שבקצה רגלי הבחנין של הזכרים משמש למיון טקסונומי בין מינים.

המאפיין הבולט של העכבישים הוא הפקת קורים (אף שאינו בלעדי להם) והוא אחד מהסמלים הבינלאומיים לעכבישאים. אף שכל העכבישים מייצרים קורים, פחות ממחצית המינים הידועים למדע משתמשים בקורים ללכידת טרף. שאר המינים צדים באופנים אחרים; למשל: ממארב או תרים אחר טרפם. קורים משמשים למטרות נוספות: ריתוק טרף, בניית מחסה, יצירת נתיבי תנועה על צמחיה, נדידה באוויר (ballooning), בעת אקט הרבייה ולעטיפת הביצים.

עכבישים מהווים מרכיב נכבד במערכות אקולוגיות רבות; בעיקר כטורפים אוֹבְּלִיגָאטוֹרִים – בעיקר של חרקים ואקריות (ראו ברשימה 'מה אוכל עכביש'). בשל מספרם העצום (במיוחד של מינים קטנים), יש להם חשיבות כלכלית לא מבוטלת במשק החקלאי. כל העכבישים נושאים בלוטות ארס (למעט שתי משפחות החסרות בלוטות ארס). רק מיעוט – כמה עשרות מינים בכל העולם – נחשבים מסוכנים לאדם (אף כי מקרי המוות נדירים מאוד וגם הם נובעים מחוסר טיפול או מזל רע). מתוך כלל מיני העכבישים בישראל, רק בשני סוגים מוכרים מינים הנחשבים כמסוכנים לאדם, ראו בקישור. מלבד החשיבות הרפואית של מינים המסוכנים לאדם, יש לארס חשיבות בחקר מערכות ביולוגיות, מחקר רפואי ופיתוח תרופות.

מרבית העכבישים הם יצורים יחידאיים, העשויים לטרוף האחד את השני. למעט פרק זמן קצר לאחר הגיחה מפקעת הביצים, הצעירים והבוגרים חיים בנפרד, להוציא מפגשי בוגרים בעונת הרבייה. עם זאת יש מינים חברתיים או חברתיים למחצה החיים במושבות, או כיחידים הסובלניים לחיים בצפיפות (לדוגמא: התנהגות מושבתית בסוג פיגיונית). עוד על עכבישים ניתן לקרוא ברשומה 'עכבישים – אמת או מיתוס' ובעשרות רשומות נוספות במדור 'עכבישים' שבאינדקס המאמרים. להיכרות עם מגוון עכבישי ישראל כנסו לקטלוג העכבישים.

סִידְרַת הַרַגְלָבִישָׁאִים

Sundevall, 1833 OPILIONES (אוֹפִּי – לִיוֹנֶס)

אטימולוגיה
opilio (מיוונית opilio) = רועה
ביאור השם המדעי: מהמשמעות 'אדון הכבשים'. הוצע במאה ה־17 על ידי חוקר הטבע האנגלי Martin Lister, שבזמנו כונו הרגלבישאים Harvest Spiders או Shepherd Spiders. בפולקלור האירופאי מקשרים את הרגלביש לעונת הקציר, אולי משום שבעונה זו נפוצים בשדות מינים ארוכי־רגליים. מכאן נגזר השם האנגלי harvestmen וגם התגלגל הכינוי 'קוֹצֵר'.

ביאור השם העברי: הֶלְחֵם מילים: רגל + עכביש. בשל הדמיון השִׁטחי לעכבישים והרגליים הארוכות והגוף הזעיר שמאפיינים חלק מהמינים הבולטים.

הקבוצה השלישית בגודלה במחלקת העכבישנים (אחרי אֲקָרִיּוֹת ועכבישים). עד כה תוארו למעלה מ־6600 מינים של רַגְלְבִישָׁאִים. בישראל כ־20 מינים. חלקם זעירים שנדיר לראותם (ראו ברשומה רגלבישאים זעירים).
הרגלבישאים הם חובבי לחות וחום ומצויים בכל היבשות, למעט באנטארקטיקה. עושר המינים הגדול ביותר קיים באזורים הטרופיים. גם באזורים הממוזגים מתקיימים מינים רבים. יש החיים באזורים יובשניים ואפילו במדבריות (באזורים עשירים בטל). מוכרים מינים עיוורים החיים רק במערות חשוכות־עד או בתת־הקרקע. הדמיון של מינים רבים לעכבישים או לאקריות גורם לרבים להתעלם מהם; במקרה טוב או לפגוע בהם; במקרה הרע. רגלבישאים חסרים בלוטות ארס וחסרים בלוטות משי. כאמצעי הגנה התפתחו ברגלבשאים בלוטות (repugnatorial glands) המפרישות חומרים בעלי ריח דוחה, בהם פנולים. רגלבישאים אינם מסוכנים לאדם ולא מזיקים לו.

להבדיל מעכבישאים, גוף הרגלביש נראה כעשוי חטיבה אחת – הראשחזה מאוחה לבטן בכל הרוחב. על ההבדלים בין עכביש לרגלביש תוכלו לקרוא ברשומה 'בין עכביש לקוצר'. לרגלבישאים זוג עיניות אחד; הנישא ברום הראשחזה או על זוג שלוחות קדמיות (תלוי במין). אורך הגוף 22-1 מ"מ. לחלקם רגליים ארוכות מאוד. בדרך כלל הזוג השני של הרגליים ארוך מכל השאר ולעיתים משמש גם למישוש. רגלבישאים ארוכי רגליים יכולים להשיר רגליים כדי להתגונן מטורפים (אוֹטוֹטוֹמְיָה). רגל שנשרה ממשיכה לנוע זמן מה ומושכת את תשומת לב הטורף ומאפשרת לרגלביש לברוח.
בניגוד לשאר העכבישנים, העברת הזרע במרבית הרגלבישאים היא ישירה. למרבית הזכרים איבר דמוי 'פין', המצוי בבטן הזכר ונשלף רק בעת ההזדווגות, הנעשית פנים אל מול פנים. שליפת ה'פין' נעשית בעזרת שרירים או בלחץ הידראולי של נוזלי ההמולימפה. לנקבה צינור הטלה טלסקופי.

רגלבישאים רבים ניזונים בעיקר מטרף חי; פרוקי־רגליים קטנים, כולל רגלבישאים אחרים. יש הניזונים משבלולים (במשפחת הרַגְבּוּבִיִּים Trogulidae). אחרים ניזונים גם מפגרים, חומר צמחי, חומר אורגני נרקב, פטריות וכדומה. הרכב מזון כזה נחשב לחריג בהשוואה לקבוצות עכבישנים אחרות (למעט אקריות) שמראות אחידות גבוהה בהרכב המזון שלהן – בדרך כלל טרף חי. בניגוד למרבית העכבישנים הם יכולים להיזון גם ממזון מוצק (חלקיקים קטנים). עוד על הקבוצה ברשומה 'רגלבישאים – 25 דברים שלא ידעתם'. להיכרות עם מינים מקומיים, כנסו לקטלוג הרגלבישאים.

סִידְרַת העַכְשׁוּבָאִים

Sundevall, 1833 SOLIFUGAE (סוֹלִי – פְוּ – גַאִי)

אטימולוגיה
solifugae (יוונית solpuga) = 'הבורח מהשמש'
ביאור השם המדעי: רמז להתנהגות אופיינית של עכשובים פעילי הלילה, הבורחים למקום חשוך או מוצל כאשר הם נחשפים לאור השמש.

ביאור השם העברי: המונח 'עַכְשׁוּב' מאוזכר במקרא פעם אחת, בפסוק: שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה (תהלים, ק"מ ד'). לעכשוב המקראי אין כל קשר לעכשוב הזואולוגי, אבל ככל הנראה השם היווה השראה לשימוש המודרני שלו. עוד בהרחבה על ההיסטוריה המרתקת של השם ברשומה 'עכשובים – פולקלור ומיתוסים'.

מוכרים כ־1100 מינים. מרביתם מאכלסים מדבריות חמים ואזורים טרופיים: באפריקה, באסיה ואזורים יובשניים בדרום אירופה. כ־300 מינים מצויים באמריקות. בישראל מוכרות 6 משפחות וכ־65 מינים, חלקם הגדול מצויים בחבלי הארץ המדבריים. הסיסטמטיקה של עכשובי ישראל נחקרה חלקית בתחילת שנות ה־60 על ידי דר' גרשֹׁם לוי ופרופ' אהרון שוּלוּב. מאז חלו שינויים רבים בסיסטמטיקה העולמית ונדרשת בחינה מחודשת של הפאונה המקומית ומעמדה הטקסונומי.

עכשובים חסרים בלוטות ארס. אורך הגוף 50-10 מ"מ. הבטן פרוקה ונושאת 11-10 פרקים. עכשובים מתאפיינים בשלוש תכונות ייחודיות המבדילות אותם משאר העכבישנים: [1] פטישונים (malleoli) – איברים דמויי מניפות המחוברים בגבעולים דקים אל הרגליים האחוריות ונושאים עשרות אלפי איברי חישה כימיים (כִּימוֹרֵצֶפְּטוֹרִים). הפטישונים מצויים כל העת במגע עם הקרקע ומספקים לעכשוב שטף מידע על מזון או בן זוג אפשרי מהמצע עליו הוא נע. בדרך כלל אצל הזכרים הפטישונים גדולים יותר [2] רגלי בחנין ארוכות (פֶּדִיפַּלפִּי) הנושאות בפרק האחרון איבר הצמדה נשלף (suctorial organ), המסייע בהליכה, טיפוס ואחיזת הטרף [3] זוג כֶלִיצֶרוֹת מפותחות במיוחד (ביחס למימדי הגוף) הממוקמות בחזית הראש. אף שהן נראות מאיימות, כליצרות העכשובאים אינן יכולות להזיק לאדם.

בעכשובים, הכליצרות מבצעות קשת רחבה של תפקודים: [1] אחיזת הטרף וכתישה שלו כהכנה למציצת הנוזלים – עכשובים לא יכולים להיזון ממזון מוצק. [2] כלי נשק במאבק בין פרטים. [3] (בחלק מהמינים) הפקת קולות שיפה הדומים ללחישת נחש ונוצרים משיפשוף רכסים, הממוקמים בצידן הפנימי של הכליצרות, עם זיפים נוקשים. ההנחה היא שהקולות נועדו להרתיע אויבים. [4] משמשות (בסיוע הרגליים) לחפירה בקרקע ולהסעת רגבי עפר ואבנים מתוך המחילה החוצה. במינים המתחפרים במחילות עמוקות, כמו במשפחת החוֹפְרָנִיִּים, הכליצרות גדולות. במינים משוטטים, קיימת נטייה לכליצרות קטנות יותר. האחרונים מוצאים מחסות במחילות קיימות או חופרים מחילות רדודות תחת קרום הקרקע. [5] נקבות חופרות גומות להטלת הביצים והכליצרות שלהן נוטות להיות גדולות משל הזכרים. [6] בזכרים הן משחקות תפקיד חשוב בקדם ההזדווגות והעברת הזרע. עוד מידע בהרחבה על עכשובים ברשומה 'עכשובים – הכליצרות בראייה שימושית'.

מרבית העכשובים פעילים בלילה. במספר משפחות יש פעילי יום מובהקים. רוב הפעילות נעשית על פני הקרקע. יש מינים המטפסים על עצים ושיחים במהלך חיפוש אחר מזון. עכשובים מדגימים מסלול אבולוציוני מעניין. בניגוד לעכבישים רבים וגם לעקרבים, שהם בעלי מטבוליזם נמוך וקצב חיים איטי, חסכוני באנרגיה, המאפשר לשרוד זמן ממושך על מזון מועט, הרי העכשובים אנרגטיים במיוחד. מרביתם ציידים התרים אחר טרפם. הם מצויידים במערכת טרכאות מפותחת ובעלי מטבוליזם גבוה, גדלים במהירות למימדים גדולים יחסית (לעכבישנים) וחיים שנה-שנתיים.

סִידְרַת העַקְרַבָּאִים

Leach, 1815 SCORPIONES (סְקוֹר – פִּיוֹ – נֶס)

אטימולוגיה
scorpio (יוונית skorpion) = עקרב
ביאור השם המדעי: שם עצם

ביאור השם העברי: המילה 'עקרב' מאוזכרת במקרא ובמקורות עבריים מאוחרים יותר בהקשרים שונים. בחלק מהמקרים, יתכן מאוד שלא בהקשר הזואולוגי הנהוג כיום. לדוגמא: אָבִי יִיסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים יא ב') – מקובל היום שהעקרבים בהקשר של פסוק זה הם דווקא כינוי לצמח קוצני.

סידרה זו כוללת את העכבישנים הגדולים ביותר; משרעת הגדלים משתרעת מ־8.5 ועד 230 מ"מ (בישראל המין הגדול ביותר הוא נבו יריחוhierichonticus Nebo , אורכו מגיע עד לכדי 125 מ"מ). מוכרים כ־2460 מינים של עקרבים. מתוכם, רק כ־25 מינים, בכל העולם, נחשבים כמסוכנים לאדם. בישראל מעל 20 מינים (תיאורם המדעי של חלק מהמינים עדיין לא הושלם, נכון לשנת 2019), מתוכם רק 3-2 נחשבים מסוכנים לאדם. עקרבים אינם נחשבים אגרסיביים והאדם אינו אויב טבעי שלהם. מרבית מקרי הפגיעה באדם הם פרי הפרעה של האדם או איום לכאורה; ולעיתים בשל גילוי חוסר אחריות מצד האדם.

מרבית המינים חיים באזורים טרופיים וסובטרופיים. הם משגשגים בבתי גידול מדבריים, גם הקיצוניים ביותר ונפוצים באזור הים־תיכוני המתאפיין באקלים יובשני יחסית. מוצאים אותם גם בבתי גידול הרריים (עד 2500 מטרים באירופה, עד 4000 מטרים בדרום־אמריקה ועד 4500 מטרים באסיה). יש שהסתגלו לחיים באזורים ממוזגים (דרום קנדה וצפון אירופה), שאומנם לחים אבל נחשבים קרים מאוד. עקרבים שוהים במחילות, בסדקים, תחת אבנים, גזעי עצים או תחת קליפות עצים, ויש מינים עיוורים שהסתגלו לחיים במערות חשוכות־עד. בישראל התגלו (2006), במערת איילון שבשפלה, שרידים של עַקְרָב־סוּמָא אַיָּלוֹן, מין חסר עיניות; אולי שריד לתקופה בה שרר באזור אקלים טרופי ונכחד ככל נראה רק לאחרונה (מאות השנים האחרונות), עקב שינויים אקולוגיים בבית הגידול התת־קרקעי.

לעקרבים ראשחזה המכוסה בלוחית נוקשה. הראשחזה נושא זוג עיניות ראשיות גדולות (יחסית) ועוד (לא תמיד) 5-2 עיניות משניות קטנות בכל צד. הבטן פרוקה ומחוברת לראש חזה בחיבור רחב. הבטן מורכבת מחלק קדמי רחב (mesosoma) בין שבעה פרקים מאוחים וחלק אחורי (metasoma בטן אחורית) הבנוי מחמישה פרקים המחוברים בחיבור גמיש. בקצה הפרק האחרון ממוקם פי־הטבעת. הפרק האחרון נושא את שלפוחית העוקץ (אינה פרק אמיתי) המכילה בלוטת ארס. לבטן האחורית (הנקראת לפעמים ובטעות 'זנב') מספר תפקודים. מלבד היותה משמשת כזרוע ארוכה הנושאת את העוקץ ומאפשרת לתמרן אותו בהתאם לצורך, משמשת הבטן האחורית גם להנעת עפר בבניית מחסה, 'יד' נוספת להרחקת מטרדים ובמינים מסויימים, משמשת להפקת קולות (ראו גם 'עקרב – מורפולוגיה חיצונית').
זוג איברים שאומנם אינו מייחד את העקרבים אך בולט ומאפין אותם מאוד כקבוצה, הן הצבתות הנישאות בחזית הגוף. הצבתות הן כלי רב־תכליתי (אין בהן ארס), המשמש עבור: [1] אחיזת המזון ומעיכתו. [2] איבר חישה. [3] כלי חפירה. [4] התגוננות [5] אחיזת הנקבה במהלך טקס החיזור. צבתות מוצאים גם בזוּט־עַקְרַבָּאִים וגם בסרטנים. באחרונים, הצבתות אינן איברים הומולוגיים לצבתות של עכבישנים והן מהוות דוגמא יפה לאבולוציה מתכנסת (convergent evolution) בגפיים פרוקות של פרוקי־הרגליים.

לעקרבים זוג איברי חישה ייחודיים (שאין לאף עכבישני אחר) הנקראים מסרקות (מסרקה ביחיד). המסרקות מחוברות בגבעולים דקים אל הלוחית הגחונית השנייה, סמוך לפתח המין ומצויות במגע מתמיד עם הקרקע. כל מסרקה נושאת לוחיות במבנה דמוי שיני מסרק. לזכר שיני מסרק רבות יותר מאשר לנקבה. אין ידע מוצק על היעוד שלהן, מוצאים בהן איברי חישה מכניים וכימיים (בעקצן צהוב נמצאו 1200 מכנורצפטורים ב'שן' אחת) ומכך משערים שהשימוש במסרקות נועד לחישת רעידות דרך הקרקע וחישת פרומונים או/ו חישת מצע מתאים עליו יודבק תיק הזרע.

למעט במספר מינים קטן, בתוך הקבוצות: עכשובאים ורגלבישאים, עקרבאים הם קבוצת העכבישנים היחידה בה כל המינים זוהרים בתגובה לחשיפה לאור על־סגול (UV). תכונה זו נשמרת אף בפרטים משומרים, בפרטים מיובשים ובנשלים. הופעתה לרוחב הסידרה מעידה על מוצאה האבולוציוני הקדום (עוד על זהירה בעקרבים ברשומה 'עקרבים זוהרים').

העברת הזרע בעקרבאים היא בלתי ישירה ונעשית באמצעות נרתיק זרע (spermatophore) המודבק למצע מוצק (גם הוא זוהר תחת UV). בתום הליך מורכב של חיזור הכולל גם 'ריקוד' טקסי מורכב, מושך הזכר את הנקבה לעמדה בה ימצא פתח המין שלה מעל הנרתיק והזרע עובר לפתח המין. רק אז בני הזוג נפרדים וכל אחד הולך לדרכו. ביצי העקרבים מתפתחים בתוך גוף האם ובתום התפתחות העוברים מגיחים הצעירים (מושרצים) מהאם ועולים על גבה. שם הם שוהים מספר ימים, עד להתנשלות שניה ואז נוטשים את האם.

עקרבים הם פעילי לילה מובהקים התרים אקטיבית אחר טרפם או אורבים לו, עד שיעבור ממש עליהם או בצמוד. תפריט העקרבים כולל בעיקר פרוקי־רגליים. לא נפקד גם מקומם של חולייתנים קטנים, כשממיות ומכרסמים זעירים, הנטרפים לעיתים על ידי עקרבים גדולים. הם מהווים מזון חשוב לבעלי־חיים אחרים, בהם דורסי לילה, עטלפים, טורפים קטנים ופרוקי־רגליים אחרים. לאחרונה התפרסם, על ידי יורם צביק מ'המעבדה לחקר עקרבי ישראל', תיעוד של המין עקרב־נמלים הירדן Birulatus israelensis (מצפון בקעת הירדן) המקיים יחסי גומלין עם נמלים מסוג נמלת קציר Messor. העקרב שוהה בתוך קיני הנמלים וכנראה גם צד אותן, מבלי להיפגע על ידן (Zvik 2017).
על החשיבות האקולוגית של עקרבים והיחסים בינם לבין האדם ניתן לקרוא ברשומה 'עקרבים – יחסים מסוכנים'. להיכרות עם עקרבי ישראל, כנסו לקטלוג העקרבים באתר. לזיהוי בשדה מומלץ 'מדריך שדה לעקרבי ישראל' (ניתן לרכוש בחנויות של רשות הטבע והגנים).

סִידְרַת הזוּט־עַקְרַבָּאִים

Latreille, 1825 PSEUDOSCORPIONES (פְּסֶאוִדוֹ – סְקוֹר – פִּיוֹ – נֶס)

אטימולוגיה
pseudo (יוונית pseudes) = דומה ל.., מטעה,
scorpion (יוונית skorpion) = עקרב
ביאור השם המדעי: דומה לעקרב. בשל זוג רגלי הבחנין הנושא צבתות, בדומה לאלו של העקרבים.

ביאור השם העברי: הֶלְחֵם מילים: זוּט (קטן) + עקרב. במשמעות דומה לשם המדעי – עקרבים קטנים.

עכבישנים זעירים (7-1 מ"מ), חובבי אפלולית. נפוצים מאוד אבל נדיר לראותם, בעיקר בשל מימדיהם הזעירים והעובדה שהם מאכלסים מיקרו בתי גידול: תחת אבנים ובסדקי סלעים, תחת קליפות עצים, בפסולת העלים, בסדקי קרקע, על עלוות שיחים ועצים, במערות עמוקות, קיני ציפורים מחילות מכרסמים, משכנות אדם ועוד. זוט־עקרבאים ניזונים מפרוקי־רגליים קטנים, בהם: קְפִיץ־זַנְבָאִים, זחלי חיפושיות, טרמיטים, רימות זבובים, נמלים, אקריות ועוד.

מוכרים כ־3,700 מינים של זוט־עקרבאים. תפוצתם משתרעת על כל היבשות למעט אזורים הקפואים לעד. רובם מתקיימים באזורים הטרופיים או הסובטרופיים אך יש המתקיימים במדבריות חמים מאוד, באזורים ממוזגים ואפילו באקלים קר בצפון אירופה או קנדה. בישראל עשרות מינים, רבים עדיין לא עברו תיאור מסודר. הגדרת המינים קשה גם למומחים.

זוט־עקרבאים חסרים התארכות אחורית של הבטן ואין להם עוקץ (כפי שיש לעקרבים). הבטן פרוקה ומחוברת לראש חזה בכל רוחבה. רגלי הבחנין גדולות ונושאות צבתות המשוות להם מראה דומה לעקרבים חסרי 'זנב'. לחלק מהזוט־עקרבאים יש בלוטות ארס זעירות ברגלי הבחנין ופתח הבלוטה מצוי בפרק הנע או הנח של הצבת, או בשני חלקי הצבת גם יחד. הארס נועד לשתק חסרי־חוליות וכלל אינו מסוכן לאדם. סמוך לפרק הנע של כל כליצרה ממוקם פתח של בלוטת טוויה. הקורים המופק מהבלוטה משמש ליצירת 'אוהלי' התנשלות ומגורים ובמהלך הרבייה (תלוי במין).

זוט־עקרבאים מפיצים את עצמם בעזרת בעלי־חיים אחרים (phoretic). מוצאים אותם מתניידים על מגוון חרקים. בדרך כלל: זבובאים, דבוראים, חיפושיות ועוד. ידועים גם מקרי ניוד על ציפורים ויונקים קטנים. מדוע הם עושים זאת? עבור יצורים זעירים, חסרי כנפיים ויכולת ניוד מוגבלת, הפצה בעזרת מארחים מאפשרת ניוד יעיל למדי והגעה לבתי גידול מועדפים במהירות וחיסכון אנרגטי משמעותי (עוד על התופעה ברשומה 'הזבוב והטרמפיסטים').

העברת הזרע בלתי ישירה, בעזרת נרתיק זרע. כתלות במין ואורח החיים; יש והזכר אינו פוגש את הנקבה. הזכר מצמיד את נרתיק הזרע למצע ונקבה העוברת במקום באקראי, בוחנת אותו ולאחר מכן קולטת אותו אל גופה. יש מינים אצלם מתקיים טקס חיזור מורכב. טקסי חיזור מורכבים מאפיינים מינים החיים בסביבות חיים בלתי יציבות, בהן צפיפות האוכלוסייה נמוכה יחסית והסיכוי למפגש אקראי בין נקבה לנרתיק הזרע נמוך מאוד. הביצים נישאות בכיס דגירה המצוי בגחון הבטן. לאחר ההטלה מופרש לתוך הכיס נוזל מיוחד המזין את העוברים. בתום ההתפתחות כיס הדגירה נפרץ והצעירים מושרצים החוצה.

סִידְרַת העַקְרָבִישָׁאִים

Thorell, 1883 AMBLYPYGI (אַמְ -בִּלִי – פִּיגִי)

אטימולוגיה
ambly (יוונית amblús) = מטושטש, לא ברור, דהוי
pygi (יוונית pugḗ) = חלק אחורי, ישבן
ביאור השם המדעי: 'חסר זנב'. מתייחס לאין 'זנב' (השוט flagellum) שיש לקבוצה אחרת דומה; עקרבי־השוט.

ביאור השם העברי: הֶלְחֵם מילים: עקרב + עכביש. בשל היותם נראים כ'תערובת' של עקרב ועכביש. השם הוצע על ידי החוקרת רות רוזין, כתרגום לשם אנגלי ישן Scorpion Spiders. הופיע לראשונה במאמר 'סידרת העקרבישים' שפורסם בירחון 'טבע וארץ', נובמבר 1965.

סידרה קטנה המונה 5 משפחות וכ־155 מינים. אלו עכבישנים חובבי חום ולחות שתפוצתם משתרעת בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. מספר מינים מתקיימים גם באגן הים־התיכון. חובבים בתי גידול אפלים ולחים: בהם מערות, תחת קליפות עצים, ולעיתים נמצאים במשכנות אדם. כל המינים פעילים בלילה. אלו לא עכבישנים גדולים במיוחד, אורך גוף הגדולים ביותר לא עולה על 45 מ"מ ובישראל אורך הגוף לא עולה על 10 מ"מ.
בישראל מוכרים שני מינים, ממשפחת העַקְרָבִישִׁיִּיםCharinidae . הראשון; עַקְרָבִישׁ יָם־תִּיכוֹנִי ioanniticus Sarax המצוי באזור ירושלים, במרכז (יהודה ושומרון). השני; עַקְרָבִישׁ עִוֵּר israelensis Sarax, מין חסר עיניות, תואר רק לאחרונה, ממערות בצפון ישראל (Miranda et al., 2016), במהלך סקר מערות שריכזה דר' אפרת גביש־רגב; מנהלת מדעית, אוסף פרוקי־רגליים יבשתיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מין זה מצוי בגליל ובגולן.

עקרבישאים חסרים בלוטת ארס ואינם מסוכנים כלל לאדם. גופם שטוח מאוד, הראשחזה מכוסה בלוחית רצופה ומחובר לבטן פרוקה בגבעול (בדומה לעכבישים). רגלי הבחנין התמיינו לרגלי טרף חזקות המצויידות בקוצים וחודים היוצרים בקצותיהן צבתות מדומות. מתוך 4 זוגות רגליים רק 3 זוגות משמשים להליכה, המזכירה תנועה צידית של סרטן. הרגליים הקדמיות התמיינו לרגלי מישוש, הן ארוכות פי־3 עד פי־4 מרגלי ההליכה ודמויות שוט ארוך הבנוי מעשרות תת־פרקים. הן מסוגלות לנוע לכל הכיוונים, כולל לאחור ובאופן עצמאי מכל שאר הרגליים. רגלי המישוש הם ה'עיניים' של העקרביש. הן נושאות מכנורצפטורים הרגישים למגע ולתנועת אוויר וגם כימורצפטורים הרגישים לריחות וטעם. כל אורחות החיים של העקרביש תלויות ברגלי המישוש, בזיהוי עמיתים / אוייבים, בניווט למחסה, בזיהוי מזון ובחיזור אחר נקבות. בעזרת רגלי המישוש העקרביש יכול לנוע ולפעול בחשיכה מוחלטת כאילו הוא רואה.

בדומה לעקרבים נקבת העקרביש נושאת את הצאצאים על הגב, עד לרמת התפתחות המאפשרת להם להתפזר כל אחד לדרכו. בשונה מעקרבים ובדומה לזוט־עקרבאים ולעקרבי־שוט, הביצים מתפתחות חיצונית והנקבה נושאת אותן (עד להגחה) בגחון הבטן.

סִידְרַת הַעַכְּבִיסוּמָאִים

Thorell, 1900 PALPIGRADI (פָּל – פִּי – גְרָדִי)

אטימולוגיה
palpi (לטינית חדשה palpus) = לגעת, לחוש, למשש.
gradi (לטינית gradir) = לצעוד, צעד אחר צעד.
ביאור השם המדעי: בשל השימוש שנעשה ברגליים הקדמיות לחישה.

ביאור השם העברי: הֶלְחֵם מילים: עכביש + סומא (עיוור); בשל היותם עיוורים.

עכבישנים זעירים, חסרי צבע וחסרי עיניות. אורך גופם 2.8-0.65 מילימטרים. הקבוצה מונה כ־100 מינים בכל העולם המתפלגים בין שתי משפחות ו־7 סוגים. בישראל מוכרים שני נציגים: עַכְּבִיסוּמָא מֻפְלָא Eukoenenia mirabilis שהתגלה בכרמל בשנת 1991 (Broza at al., 1993) ומין נוסף שהתגלה לאחרונה ותיאורו לא הושלם (נכון לפרסום הרשומה 2019).

גופם רך ופרקי הגוף ניכרים. הבטן מסתיימת בשוט (flagellum) פרוק, בר תנועה שאורכו כאורך הגוף (מונה 15-14 פרקים). הרגליים הקדמיות ארוכות כפי־3 מכל שאר הרגליים ומתפקדות כאיברי חישה הנוגעים וחשים כל העת בקרקע. רגלי הבחנין משמשות, בלעדית, להליכה (היצור נראה כהולך על 5 זוגות רגליים). לחלק מהמינים 'חללי נשימה' בבטן, אלו אינם ריאות ספר. מרבית המינים חסרים איברי נשימה וחילוף הגזים נעשה ישירות דרך מעטפת הגוף.

עכביסומאים נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. הם חובבי לחות ושונאי אור. לרוב ימצאו תחת אבנים וסלעים, בין סדקי הקרקע או בשכבת פסולת העלים שעל הקרקע. מינים אחדים תועדו רק ממערות חשוכות או חללים תת־קרקעיים. לא הרבה ידוע על אורח החיים; מתצפיות במעבדה מסיקים שהם טורפים הניזונים מפרוקי־רגליים זעירים. המין Eukoenenia spelaea השוכן במערות בסלובקיה תועד ניזון מכְחוּלִיוֹת Cyanobacteria (Smrž et al., 2013).

סִידְרַת עַקְרַבָּי־שׁוֹט

O. P-Cambridge, 1872 THELYPHONIDA (תֶלִי – פֹונִי – דָה)

(אינה מצוייה בישראל)

אטימולוגיה
thely (יוונית thēlys) = נקבה, עדין
phon (יוונית phoinos) = רוצח או רצחני
ביאור השם המדעי: החוקר הצרפתי 1804 Latreille (לַטְרֶיי) הקים את הסוג Thelyphonus שגם שימש כמקור לשם הסידרה.
במאמר 'Deuxieme Genre Thélyphone' מופיע המשפט: "Le mot de thélyphone signifie en grec qui tue " – בתרגום חופשי: "המילה thelyphone משמעותה ביוונית 'זה שהורג'".

ביאור השם העברי: (לא רישמי) הֶלְחֵם מילים: עקרב + שוט. תרגום ישיר לאחד השמות באנגלית; Whip Scorpions ומתייחס לדמיון השטחי מאוד לעקרב עם 'זנב' דקיק דמוי שוט (flagellum).

קבוצת עכבישנים חובבי אפלה ולחות גבוהה המונה כ־110 מינים ו־15 סוגים, כולם במשפחה אחת Thelyphonidae. ידועים בעיקר מאסיה וגם מהאמריקות. במערב־אפריקה מצוי מין אחד. מחקר טקסונומי (Huff & Prendini 2009) מצא שהסוג האפריקאי קרוב יותר לסוגים מדרום־אמריקה. ככל הנראה הוא שריד לתקופה בה אפריקה הייתה מחוברת לאמריקה (על־היבשת גונדוונה). מרביתם המינים שוכנים ביערות גשם ומספר מינים שוכנים בבתי גידול יובשניים ומדבריות. אלו יצורים טורפים, פעילי לילה, הניזונים מפרוקי־רגליים בהם: רבי־רגליים, עקרבים, חרקים וטחביות. מינים גדולים עשויים לטרוף חולייתנים קטנים.
אורך גופם 85-25 מילימטרים. קצה הבטן מסתיים בשוט פרוק. בדומה לעקרבישאים הם נעים על 3 זוגות רגליים, כאשר הזוג הראשון משמש כרגלי מישוש, הרחה וטעימה ארוך. רגלי הבחנין מפותחות ונושאות צבתות. הם חיים בקרקע, במחילות הנחפרות, בעזרת רגלי הבחנין או תחת אבנים, גזעי עצים ועוד.
הם חסרים בלוטת ארס וכאמצעי התגוננות הם פולטים מקצה הבטן רסס נוזלי דוחה המכיל תערובות של חומצה קפרילית וחומצה אצטית המעניקה לחומץ את ריחו האופייני, ומכאן נובע השם האנגלי Vinegaroon’'. במספר מינים יש לרסס הדוחה ריח כלור.

הסידרה SCHIZOMIDA

Petrunkevitch, 1945 SCHIZOMIDA (סְכִּי – צוֹ – מִידָה)

(אינה מצוייה בישראל – חסרה שם עברי)

אטימולוגיה
schizo (יוונית schizo) = סדק, נקיק
mida (יוונית mydos) = רטיבות
ביאור השם המדעי: מתייחס להיותם חובבי לחות ושוכני חללים תחת אבנים, עצים או בשכבת הקרקע העליונה. השם עבר כמה גלגולים עד שהתייצב בשנת 1945 כשם המקובל כיום על רוב החוקרים.

קבוצה המונה כ־350 מינים, המתפלגים בין שתי משפחות. חיים בעיקר ביערות לחים באזורים הטרופיים, כשליש מוכרים רק מאוסטרליה, מספר מינים מצויים בארה"ב. 4 מינים תועדו מאירופה, ככל הנראה מהגרים שמקורם מאקלים טרופי (יתכן והגיעו באמצעות מסחר בצמחים) ולכן לא מפתיע שמרביתם התגלו בבתי גידול מוגנים כמו חממות (באיים הקנרים הם התגלו במערות וולקניות). חלקם מוכרים גם מהאמריקות, מה שמצביע על כך שלפחות חלקם מסוגלים לשרוד דרך ארוכה מאזור המוצא הטבעי ולהתקיים בתנאים לא טבעיים, קרים יותר מארץ מוצאם.
במין Stenochrus portoricensis, שתועד מחממה בפולין (וגם מסלובקיה, צ'כיה, בריטניה, ספרד והקנריים), נמצאו רק נקבות וצעירים, מה שעשוי להצביע על רבייה אל־מינית. כך שדי בנקבה אחת שתצליח לשרוד את כל הדרך בכדי לייסד אוכלוסייה חדשה (Zawierucha et al., 2013). בגרמניה (פרנקפורט) התגלו מספר זכרים ממין וסוג שתוארו כמינים חדשים למדע (Bucinozomus hortuspalmarum) ולא ברור מהיכן הגיעו. הסברה היא שמוצאם מאסיה (Armas & Rehfeldt 2015).

Schizomida שוכנים בשכבת הקרקע העליונה, בחללים וגומחות תחת אבנים וגזעי עצים נפולים. מספר מינים שוכנים במערות ויש מינים המתקיימים בסמיכות לקיני טרמיטים ונמלים. הם תלויים מאוד בלחות גבוהה ויובש מהווה גורם המגביל את תפוצתם. תלות זו עשויה להסביר את העובדה שרבים מהמינים אנדמיים וידועים רק מאתר אחד או מאתרים ספורים.

הידע על הקבוצה והאקולוגיה שלה מועט מאוד. הם חסרי עיניות וחובבי ואפלה. מימדי גופם זעירים אורך הגוף של מרביתם לא עולה על 5 מילימטרים אם כי יש מינים המגיעים לכדי 10 מ"מ. Schizomida נבדלים מכל שאר העכבישנים בראשחזה המחולק לשלושה מקטעים, כל מקטע נושא לוחית. הבטן מחולקת ל־12 פרקים, כאשר הפרק הראשון התמיין לגבעול. שלושת הפרקים האחרונים מאוחים והאחרון נושא שוט קצר מאוד.
Schizomida חסרי בלוטת ארס וכאמצעי התגוננות הם פולטים מקצה הבטן רסס נוזלי המריח כאצטון או חומצה אצטית. בדומה לעקרבישאים ועקרבי־שוט הם נעים על 3 זוגות רגליים והרגליים הקדמיות, ארוכות מאוד ומשמשות למישוש. בזמן בריחה הרגליים האחוריות משמשות כרגלי קפיצה. רגלי הבחנין עבות ומצויידות טופר חזק. הם טורפים חסרי־חוליות קטנים.

סִידְרַת עַכְּבִישׁוֹנֵי־הכּוֹבַע

Thorell, 1876 RICINULEI (רִי – צִינ – יוּלְיי)

(אינה מצוייה בישראל)

אטימולוגיה
ricinu (לטינית ricinus) = קרצית
lei (יוונית leios) = חלק
ביאור השם המדעי: שם הקבוצה נגזר מהדמיון השטחי לקרציות. אחת ההנחות שהם קרובים לאקריות וקרציות (Shultz 2006).

ביאור השם העברי: (לא רישמי) הֶלְחֵם מילים: עכביש + כובע. (עוקב אחר השם האנגלי Hooded Tick Spider) בשל לוחית ברת תנועה בחזית הראשחזה המזכירה כובע כיפתי היכול לכסות הכליצרות ופתח הפה.

קבוצה קטנה של כ־100 מינים, כולם נמנים על משפחה אחת Ricinoididae. תפוצתם מוגבלת לשכבת פסולת העלים הלחה ביערות גשם טרופיים ולמערות – במרכז אמריקה ומערב ומרכז אפריקה. קיימת נטייה לאנדמיות (תפוצה מקומית) ולכן חלק מהמינים עומדים בפני סכנת הכחדה חמורה ביותר; לאור השמדת היערות הטרופיים.
אורך גופם 10-5 מילימטרים. הבטן פרוקה; 9 פרקים – כאשר שלושת האחרונים יוצרים בליטה דמוית זנב קצר (pygidum). כסות גופם עבה ובמראם מזכירים קרצית קשה. הם חסרי עיניות (המופיעות במאובנים) אך תחתן שרדו כתמים פיגמנטים הרגישים לאור. תזונתם מבוססת על חסרי־חוליות זעירים, אם כי הידע על התזונה מועט ביותר. הזוג השני של הרגליים עשיר באיברי חישה ומשמש, מלבד הליכה, גם כזוג מחושים לגישוש ומישוש. בזכרים המשנה־פיסה והפיסה בזוג הרגליים השלישי מתפקדים גם כאיבר רבייה משני – מותאמים לנשיאת והעברת תיק הזרע (spermatophore). הנקבה נושאת את הביצים תחת ה'כובע' עד לבקיעת 'זחלים' בעלי 6 רגליים (תכונה שהם חולקים עם חלק מהאקריות), המתנשלים לאחר מכן לצורת הבוגר בעל 8 רגליים.

סִידְרַת זְנָבוֹת־חֶרֶב

Latreille, 1802 XIPHOSURA (זִי -פוֹ – סוּרָה)

(אינה מצוייה בישראל)

אטימולוגיה
xiphos (יוונית xiphos) = חרב
ura (יוונית oura) = זנב
ביאור השם המדעי: מתיחס ל'זנב' ארוך, דמוי החרב, שהוא למעשה שלוחה של הבטן.

ביאור השם העברי: (לא רשמי) נגזר מהשם המדעי

מעמדה הסיסטמתי של הקבוצה שנוי במחלוקת; מסורתית נחשבת כקבוצה אחות לעכבישנים. קבוצה חוקרים מציעה (לאור עדויות מורפולוגיות ומולקולריות) להציב את זנבות־החרב בתוך העכבישנים (Ballesteros & Sharma 2019). מנגד, קבוצת חוקרים אחרת רואה בהם קבוצה אחות לעכבישנים (Lozano-Fernandez at al., 2019). בין וזנבות־חרב הם עכבישנים אמיתיים או שלא, ראוי להזכיר אותם בשל ייחודם. כיום כל המינים מתקיימים בלעדית בים; יש הסוברים שזו הסתגלות משנית לחיים במים, כלומר יתכן ואבותיהם התפתחו תחילה ביבשה (Giribet & Edgecombe 2019). זו קבוצה עתיקה מאוד שהשתנתה רק במעט מאז תור האורדוביק (460 מיליוני שנים). רוב המינים בקבוצה נכחדו ורק מקצתם שרדו עד היום. הקבוצה מונה 4 מינים קיימים המתפלגים בין 3 סוגים, כולם נמנים על משפחה אחת Limulidae.

זנבות־חרב שוכנים במים רדודים (בקרקעית החולית או הבוצית) של חופי מזרח־אסיה וצפון־אמריקה. אורך הבוגרים עד כ־60 ס"מ. במבט ראשוני הם אינם דומים כלל למלקוחני טיפוסי. הגוף נראה כפרסת סוס שטוחה וענקית שמאחוריה שלוח 'זנב' ארוך וקשיח הנראה כחרב. צורה זו מתקבלת בשל מגן קוטיקולרי, עשוי מקשה אחת, המכסה את כל הראשחזה. מגן זה מסייע להתחפרות בטין. גם גב הבטן מוגן על ידי לוחיות נוקשות. רק מבט גחוני מגלה 4 זוגות גפי תנועה (3 זוגות הראשונים מצויידים במצבטים), רגלי הבחנין המצויידות בצבתות וכליצרות עם מצבטים. זנבות־חרב ניזונים מתולעים ורכיכות הנאספות מתוך הטין והחול בקרקעית הים. הרבייה מתרחשת באירועים המוניים תקופתיים, בהם הם עולים לקו המים של החוף ושם מתבצעים החיזורים. הפריית הביצים נעשית בחול, במים הרדודים סמוך לקו המים. יש הרואים בהתנהגות זו רמז לעברם היבשתי. פיתוח אזורי חוף חוליים פוגע קשות באתרי הרבייה שלהם. זנבות־חרב נתונים ללחץ מתמשך של דיג, המשפיע על גודל האוכלוסיות באזורי התפוצה שלהם ועשוי לסכן את קיומם.

סדרות העכבישנים – חלק ג' (קישור)

תודות: על הערות וההארות לדר' דני סימון – מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב.
תודה לשלמי אהרון על התמונות של העקרבישאים והעכביסומא

מקורות נבחרים:

האנציקלופדיה של החי והצומח של א", כרך 2, פרוקי רגליים יבשתים. 1985
עקרבים, עכבישים, וקרוביהם בישראל, פנחס אמתי, דני סימון, 2019
חרקים נגד אדם, מיכאל קוסטא, 1978
ארס עקרבים לשם החדרת תרופות לתוך המוח, משה נחמני, הידען, נובמבר 22, 2018
רפואת קורים, נעם לויתן, מכון דוידסון, 2017
עם פטריות וקורי עכביש: כך מתכננת ת'רדס לכבוש את תעשיית הטקסטיל, איימי פלדמן, אתר forbs Israel, 2018
אקריות ארץ ישראל, צבי קליין , ליאנה זרבי, 2010
אקריות / קרדיות, ברורמן יהודה
אקריות בחקלאות ישראל, מדריך שדה מצולם, צלילה בן דוד, יעקב גוטליב, אריק פלבסקי ואיתן רכט, 2018
האקרית האדומה המצויה; פרסום של משרד החקלאות, יעקב גוטליב, צלילה בן דוד, אריק פלבסקי, 2010

חרקים - עולם קטן בגדול

חרקים - עולם קטן בגדול

חרקים - עולם קטן בגדול