העניין שלנו, בבעלי־חיים ארסיים נובע מגורמים רבים. חלקם מתוך פחד קמאי, שאין לו במקרים רבים אחיזה במציאות, חלקם מתוך הסקרנות האנושית הנוגעת בכל מה שזר, מוזר ושאינו ברור לנו.
אחת השאלות העולות מנושא רחב זה היא: כיצד ניתן לדעת האם עכביש ארסי? למרבה הפלא התשובה די פשוטה. פשוטה משום שלמעט משפחה אחת; משפחת הגִּבְּנָנִיִּים Uloboridae, כל משפחות העכבישים, ומתוך כך כל המינים הנכללים במשפחות הללו, הם ארסיים. אבל ברור שמהות השאלה היא אחרת. התשובה שמרבית האנשים רוצים לקבל נוגעת בצורך האנושי למיין ולקטלג כל דבר ולהגדיר לעצמם יחס עבור משהו לא מוכר ואולי מאיים. לכן השאלה היותר נכונה היא: האם כל העכבישים מסוכנים לאדם? ואם נצמצם את השאלה; איך מזהים עכביש מסוכן לאדם? או איך יודעים האם עכביש מסוכן?
במקרה הזה התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר. למעשה אין כלל אחד ואפילו לא כמה כללים המאפשרים זיהוי עכביש כמסוכן לאדם. הדרך היחידה לזהות עכביש כמסוכן היא להכיר אותו באופן אישי, להכיר את מראהו, התנהגותו והתפוצה שלו. לכאורה מטלה לא פשוטה לאדם מן הישוב שבקושי מבדיל בין חרק לעכבישני.
בעולם מוכרים כיום למעלה מ־50,500 מיני עכבישים. מתוכם רק 30-20 מינים (בעולם כולו) נחשבים מסוכנים לאדם. המפגש עם רוב האחרונים נדיר ורק מיעוטם נוכח בקביעות בקרבת האדם ומשכנותיו, אלה גם המינים המדווחים יותר מכולם במקרי פגיעה. למעשה רוב הדיווחים על פגיעה מעכבישים מסתמכים על עדות הנפגע ופעמים רבות אין לכך סימוכין באופי הפגיעה או בפתולוגיה שלה.
בישראל תוארו, עד כה, כ־900 מינים של עכבישים (הערכה מדברת על מספר דומה שעדיין לא תואר), מתוכם רק עשרות בודדות מזדמנים כדרך קבע למגורי אדם. באזורים עירוניים אף פחות (ראו ברשומה 'עכבישים במרחב האורבני'). מתוך אלו רק מעטים נחשבים ל'מלווי אדם' (מינים סִינְטְרוֹפִּיִּים synanthropic), ראו קישור. מן האחרונים בודדים המינים העשויים לנשוך ורק שניים בלבד מהם נחשבים כמסוכנים ממש לאדם: אלמנה שחורה Latrodectus tredecimguttatus וארסן (ששן) חום Loxosceles rufescens.
הגדרת המילה סכנה היא סמנטית בעיקרה. משום שהסכנה היא בעיקר בעיני המתבונן. נשיכת שני המינים הללו אינה כרוכה בהכרח במוות. למעשה תמותה מנשיכת המינים הללו היא נדירה מאוד ועשויה להיגרם – לאחר ימים ארוכים – מחוסר טיפול, סיבוכי משנה, רגישות נדירה או לאחר פגיעה בפעוטות או קשישים בעלי מערכת חיסונית לקויה.
עדיין, גם אם לא מדובר בסכנת חיים, נשיכה של אלמנה שחורה או ארסן חום אינה דבר של מה בכך. היא יכולה, במקרים חריגים, להסתיים בנזק משמעותי לרקמות או לגרום לסיבוכים אחרים שידרשו זמן החלמה ממושך וסבל לא קטן. ודי בכל אלו כדי להבין שמדובר בעניין רציני הדורש מכל אחד להתייחס לעניין ברצינות.
בישראל מצויים מינים נוספים של עכבישים שקיים לגביהם תיעוד (בעיקר מחו"ל) כלשהו של נשיכות בעלות אופי פתולוגי. על הרוב מדובר בנזק מקומי, שולי שאינו מצריך כל טיפול או רק טיפול מקומי ומעקב. המפגש עם רוב המינים הללו מתרחש בטבע מאחר ואלו מינים שאינם נוטים להגיע למשכנות אדם, חלקם עשוי להופיע בגינות נוי או שטחים חקלאיים
תפקיד הארס
ברשומה על חרקים ארסיים נדון עניין תפקיד הארס וסוגיו בפירוט. אומנם עכבישים אינם חרקים, אבל תפקודי הארס אינם שונים בהרבה ולכן אקצר. ארס עכבישים הוא תרכובת של חלבונים, מלחים ואנזימים המיועדת לשתק את הטרף. הארס מכיל רכיבים הפוגעים במערכת העצבים ורכיבים המפרקים רקמות. תמהיל הרכיבים משתנה ממין למין בהתאם לאורח החיים, סוג הטרף ושיטת הציד.
החדרת הארס מתבצעת בנשיכה, באמצעות הכליצרות המתפקדות כמזרק. הכליצרות התפתחו מגפיים קדומות והן קשורות לבלוטות ארס. אם כך עכבישים נושכים ולא עוקצים. על גפי הפה של עכבישים ניתן לקרוא ברשומה 'כיצד אוכל העכביש המבורגר'.
החדרת הארס אינה בהכרח פעולה אוטומטית. במספר מינים שנחקרו בנושא נמצא שכמות הארס המוחדרת לרקמות תלויה בגודל הטרף ומידת התוקפנות שלו. ייצור ארס כרוך באנרגיה מטבולית יקרה וזמן, ולכן סביר שהעכביש יפריש את הכמות המתאימה לנסיבות ולא מעבר. מוכרים גם מקרים של נשיכות עקרות אצל מינים הנחשבים מסוכנים לאדם.
צבע גוף וארסיות
בעכבישים צבעי אזהרה לא ממש 'פופולאריים'. למעשה לרוב העכבישים צבעים מתמזגים, המאפשרים הסוואה טובה. ומכיוון שממילא מרבית העכבישים ארסיים, אי אפשר להניח שעכביש צבעוני מסוכן יותר מכזה שצבעיו צבעי הסוואה. למעשה המין אלמנה שחורה (הבוגרים) והמין ארסן חום (כל הדרגות) אינם ניחנים בצבעים בולטים ומטבע אורח חייהם הנחבא אל הכלים אין הם זקוקים לצבע בולט אלא לצבע המטמיע אותם בבית גידולם.
דווקא אותם מינים צבעוניים; כדוגמת בני הסוג כסופי Argiope שלעיתים נתקלים בהם בשדות או בגינה, או זכרים במשפחת הסרבולניים (Eresidae), אינם נחשבים מסוכנים והסברה היא שצבעם הבולט נועד להרתיע טורפים טבעיים כמו ציפורים. יש עכבישים שאצלם הנקבות צבעוניות והזכרים הם קטנים וצבעם חדגוני ודהוי. מנגד, יש עכבישים בהם הצבע משמש כצבע תקשורתי, בין הזכר לנקבה, כאשר הזכרים צבעוניים ואילו לנקבות צבעי הסוואה (למשל במשפחת הקופצניים Salticidae). אם כן, צבע אינו יכול לשמש בשום אופן כאמצעי המעיד על מידת הארסיות של העכביש ומידת הסכנה שבו.
גודל וארסיות
הנטייה לחשוב שגודל העכביש מעיד על מידת ארסיותו ומכך על מידת הסכנה שגויה ביסודה. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא עכבישים ממשפחת הפרווניתיים (Theraphosidae) המכונים גם טרנטולות (ראו ברשומה 'בעקבות הטרנטולה'). מינים רבים במשפחה גדולים במיוחד; 300-80 מ"מ כולל רגליים. בישראל יש למשפחה נציגות של 5 מינים, רובם קטנים. פרוונית אפורה היא הגדולה מבינם ומגיעה לגודל של 95-70 מ"מ כולל רגליים. לפרווניות אלו כליצרות מפותחות מאוד אבל בלוטת ארס קטנה למדי. נשיכה של פרוונית כואבת בדומה לעקיצת צרעה מזרחית Vespa orientalis. לא מוכרים מקרי מוות מהמינים הללו או פגיעות משמעותיות. גם במינים גדולים (50-40 מ"מ) במשפחות: זאבניים (Lycosidae) ומברישניים (Sparassidae) הנשיכה כואבת מאוד, אולם בדרך כלל אינה מצריכה התערבות רפואית חריגה. למעשה תגובה אלרגית שעשויים לפתח מיעוט מהנפגעים מסוכנת יותר מהארס עצמו.
לעומתם, מימדי הגוף של האלמנה השחורה (15-8 מ"מ) והארסן (10-8 מ"מ) נחשבים לממוצעים למדי בהשוואה למינים רבים של עכבישים. ובכלל, למרבית המינים הקטנים כליצרות עדינות שאינן מסוגלות לחדור את עור הגוף ברוב שטחו, אם בכלל.
רכיבי סכנה
מידת הסכנה מבעל־חיים ארסי תלויה במידה רבה בסיכוי למפגש איתו. בעלי־חיים ארסיים שאינם שכיחים במרכזי אוכלוסיה אינם מהווים סכנה ממשית אלא אם האדם מגיע אל בית הגידול שלהם. במיוחד במקרה האחרון חשוב לנקוט באמצעים בסיסים בכדי לצמצם את הסיכון לפגיעה: נעליים סגורות וגבוהות, לבוש ארוך, הימנעות מהכנסת אצבעות למקומות היכולים להוות אתרי מסתור ועוד.
כאשר בעלי־חיים ארסיים חולקים איתנו את בית הגידול (למשל: המגורים שלנו) הבעיה מורכבת יותר. מאחר ואין מצפים מאיתנו לשנות את אורח החיים על כל סכנה פוטנציאלית, הרי הסיכוי לפגוש אותם לא מוכנים בחצר או בבית הוא גדול בהרבה. עם זאת במקרה של עכבישים הסטטיסטיקה מראה שלמרות התפוצה היחסית גדולה של מינים כאלמנה שחורה בסביבת האדם (נדירה מאוד בתוך בתים), וארסן חום גם בתוך משכנות האדם (במיוחד באזורים כפריים), הרי מקרי הפגיעה המדווחים כל שנה הם מעטים (עשרות בודדות). בחלק מהדווחים אין כלל ודאות שאכן מדובר בנשיכת עכביש כלל, והסיבה לכך פשוטה למדי; מינים אלו הם די נחבאים אל הכלים ועל רוב ישאפו למצוא מחסה בנישה שאינה מופרעת לעיתים קרובות (הפרעות הנוגעות לשיגרת היום של האדם כמו פינוי אשפה בחצר, ניקיונות, בישול, תחזוקת הבית ועוד). מתוך כך מרבית המפגשים עם המינים הללו מתרחשים בעת פעילות לא שגרתית, כאשר אנו לא מודעים לנוכחותו של העכביש והעכביש נדחק למצב בו הנסיגה בלתי אפשרית ובאין ברירה הוא תוקף כמוצא אחרון.
כאן אנו נוגעים בפרמטר השני והוא התוקפנות. מרבית העכבישים יעדיפו כאופציה ראשונית לסגת מאזור הסכנה. לגביהם האדם אינו מהווה מקור מזון ולכן אין להם אינטרס לתקוף. אדרבא. מאחר ואנחנו עשויים למחוץ אותם מבלי משים, הרי גם נשיכת אזהרה לא תסייע במידה ומפגש יסתיים בעכביש מת. עם זאת עכבישים אינם קוראים מחשבות ותקיפה כפעולת הגנה היא אחת האופציות העומדות לרשותם במקרה הצורך.
למרבה ההפתעה, אלמנה שחורה וארסן חום אינם נחשבים למינים תוקפניים. כברירת מחדל הם יעדיפו לסגת במהירות ולנתק מגע. מאידך העובדה שהם חובבים פינות אפלות, פינות שלא תמיד מספקות מרווח מחייה המאפשר ניתוק מגע מהיר, עשויה להכניס אותם ללחץ כאשר הם חווים סכנה אפשרית, ובאין דרך נוחה או מהירה לסגת הם עשויים לתקוף כאקט הגנתי.
אלמנה שחורה וארסן חום לא יתקפו בצורה יזומה משהו שאינו מהווה עבורם מזון או מציב סכנה ברורה ומיידית (גם אם לא מכוונת). אפשר להסתכל על שני המינים מקרוב מאוד (סנטימטרים) מבלי חשש, כל עוד לא שולחים אצבעות כדי למשש, או לתפוש.
מניעה
הקפדה על ידיים מוגנות בכפפות בעת ניקוי אתרים שלא זכו לכך הרבה זמן (ניקיונות חגים למשל) או בעת פינוי פסולת ישנה או אוורור מלתחות חורף / קיץ בעונות המעבר. עכבישים עשויים גם להיכנס לבגדים, לעיתים בנסיבות של ייבוש על חבל כביסה בחצר או במהלך אחסון ממושך בארון. ניעור הגון של הבגד בטרם השימוש יכול לפתור את הבעיה בקלות.
היכרות ראשונית וסכנות
כאמור הדרך היחידה לזהות עכביש כמסוכן היא להכיר אותו באופן אישי, להכיר את מראהו ורצוי גם את התנהגותו והתפוצה שלו. להלן סקירה קצרה של שני המינים המסוכנים. סקירה מקיפה יותר תמצאו בקישורים למאמרים המתמקדים במינים לעיל.
בכל מקרה של חשד לנשיכה מעכביש החשוד כמשתייך לאחד המינים המסוכנים חשוב להגיע עם העכביש (רצוי שמור באלכוהול 70%) למרכז הרפואי הקרוב ולדווח על נסיבות המקרה. זיהוי נכון של העכביש ואבחון מהיר של מהות הפגיעה יכול לחסוך הרבה לחץ ופחד ולצמצם נזקים במידה ואלה מופיעים.
ארסן – סוג קטן, חום וארוך רגליים. בישראל הסוג כולל מין אחד הנפוץ גם במשכנות אדם ונקרא ארסן חום Loxosceles rufescens. מחסות מועדפים עשויים להימצא מאחורי ארונות או בתוכם, ריהוט, מתקנים ביתיים, במזווים או בארגזי אכסון או בכל אתר שאינו מופרע לעיתים קרובות.
מין זה נחשב פעיל לילה ועשוי לשוטט במרחב הקרוב למטווה בחיפוש אחר מזון. ביום הוא שוהה במחסה ויתגלה רק אם הופרע ממחבואו. הזכר והנקבה דומים בגודל. שני הזוויגים נחשבים מסוכנים. מפגשים עם המין הזה מתרחשים בדרך כלל בשעות בוקר מוקדמות כאשר עכביש פעיל ועדיין לא חזר למחסה שלו. פרט שאינו מצליח לחזור למחסה הקבוע עשוי למצוא מחסה זמני גם בנעל או בגד המונח על הרצפה.
הנשיכה עצמה לרוב אינה מורגשת והשפעתה ניכרת רק לאחר כמה שעות. הפגיעה מקומית, על פי רוב קלה, אולם לעיתים מתפתח פצע נמק קשה. לעתים נדירות מתפתחת תגובה מערכתית קשה שעיקרה הפרעה בתפקודי קרישה. פעילות רעלנית זו מיוחסת למרכיב אנזימי עשיר שמכיל ארס העכביש וזיהום בקטריאלי נילווה. הטיפול בנשיכת ארסן החום ניתן לפי מידת הפגיעה – טיפול מקומי בעת הצורך וטיפול תומך כאשר יש מעורבות מערכתית.
אלמנה – הסוג אלמנה כולל בישראל 6 מינים, הנשיכה של מרביתם לא נעימה ומכאיבה מאוד. מתוכם רק האלמנה השחורה Latrodectus tredecimguttatus נחשבת מסכנת חיים. אלמנה שחורה אינה נוטה לחדור לבתים אולם יש והיא מגיעה לחצרות, מחסנים וכדומה (באזורים כפריים ובדרום הארץ), היא נפוצה יותר בשטחים הפתוחים. כמקום מסתור היא מעדיפה אתרים חשוכים או המוצלים רוב היום; תחת אבנים, גרוטאות, מתקנים שונים וכד'. בתוך בתים וסביבתם הקרובה נפוצה מאוד האלמנה החומה Latrodectus Geometricus, היא אינה נחשבת מסוכנת, אף שנשיכתה כואבת למדי.
אלמנה שחורה (הנקבה) אינה נודדת ולאחר שמצאה נחלה מתאימה והקימה את המטווה, היא תישאר במקומה עד לבגרותה, אלא אם חלה הפרעה משמעותית בבית הגידול. הנקבה גדולה פי כמה מהזכר והיא הנחשבת מסוכנת.
אקט הנשיכה של אלמנה שחורה אינו מכאיב ולעיתים אינה מורגש כלל. התגובה לנשיכה מתפתחת בתוך דקות, אולם עשויה להתעכב מספר שעות. התגובה מסתמנת בכאב ובצריבה באזור הנשיכה, המתפשטים בליווי אודם לאורך דרכי הלימפה. עם התפשטות הארס חש הנפגע הרגשה כללית רעה, אי שקט, כאבי בטן עזים וקוצר נשימה. בהמשך יעלה לחץ הדם וחום הגוף, תהיה הזעה מרובה ויתרבו התאים הלבנים בדם. השלב הקשה נמשך שלושה-ארבעה ימים, אך תסמיני חולשה כללית נמשכים לעתים חודשים מספר. הטיפול בנשיכת אלמנה שחורה כולל טיפול תומך לפי התסמינים. רק במקרי הרעלה משמעותית נשקל מתן נסיוב לתגבור המערכת החיסונית.
חשיבות אקולוגית
חשיבות רפואית / כלכלית
ארס עכבישים מכיל רכיבים הפועלים על מערכות שונות: שרירים, עצבים, נשימה ועוד. חלק מהרכיבים פועל באופן ממוקד על תאים או קולטנים ספציפיים גם בחולייתנים, כולל באדם. הבנת האופן בו רכיבי הארס פועלים מאפשרת לחקור טוב יותר כיצד תאים או קולטנים אלה פועלים, מה שמאפשר פיתוח תרופות ספציפיות מאוד שאינן מתערבות בתהליכים אחרים בגוף. למשל: רכיב אחד בארס של עכביש פרוונית (טרנטולה) מדרום־אמריקה נמצא כיעיל מאוד להסדרת הפרעות בקצב הלב מבלי לפגוע בשאר תפקודי הלב.
רכיבים אחרים בעכבישים שונים נמצאו יעילים כנגד התקפים אפילפטיים או כמשככי כאבים חזקים. רכיב אחר נמצא מתאים לציפוי שתלים (למשל בפה) לאור תכונות אנטי בקטריאליות יעילות. רכבי אנזימים המצויים במספר עכבישים ארסיים במיוחד נמצאו כעשויים לעזור בטיפול נגד גידולים שונים.
מנגד, רכיבים שונים בארס עכבישים משמשים גם לפיתוח יישומים בתחום הדברת חרקים מזיקים. חומרי הדברה כאלה מאפשרים לתקוף מזיקים ספציפיים ומבלי להפוך לרעליים שניוניים ויותר במארג המזון האקולוגי. גם המשי, לאור תכונותיו הייחודיות מהווה פוטנציאל ליישומים בתחומים שונים של רפואה, ביו־הנדסה ועוד.
אז לאחר שהגעתם עד הלום אתם עשויים לשאול את עצמכם; לפחד או לא לפחד? ניתן להסתכל על זה אחרת. יש הרבה דברים מפחידים בחיים, חלקם מסוכנים בהרבה, חלקם מהווה חלק יום יומי מחיינו, האם זה מפריע לרובנו להמשיך בשגרת החיים? עכבישים,שרובם מימלא לא מסוכנים לאדם ולסביבתו, הם כמו כל סכנה אפשרית, אם מבינים אותם נכון ולוקחים את הפחד בהקשר ובפרופורציות המתאימות, לא צריכים להטריד אותנו יותר מאשר נסיעה ברכב לעבודה.