בישראל מוכרים למעלה מעשרים מינים של גמלי־שלמה. אין כמעט בית גידול, גם אם הוא קיצוני למדי, שלא נימצא בו לפחות מין אחד, בין והוא שוכן קרקע או פעיל על צמחים; נמוכים או גבוהים.
האקלים המקומי המתאפיין בקיץ חם, מתאים מאוד לגמלי־שלמה, קבוצה רבגונית של חרקים ממוצא טרופי, המעדיפה אקלים חם.
חלק מהמינים מוגבלים גיאוגרפית בתפוצתם. אחרים מגלים גמישות אקולוגית נרחבת יותר וניתן למצוא אותם ברוב חבלי הארץ. יש מהם הנהנים מהפיתוח מעשה ידי אדם ומנצלים הזדמנויות אקולוגיות חדשות בזכות פיתוח חקלאי וגינון אורבאני.
אחד מהמינים הללו הוא גמל־שלמה ירוק. חרק המצוי במגוון בתי גידול הכוללים שיחים ו/או עצים. גודלו המרשים ומזגו הנוח, הפכו אותו למוכר וחביב בקרב חובבי חרקים. הוא משמש חיית מחמד נפוצה, הן בקרב חובבים והן למטרות לימוד; החל מגני ילדים וכלה במוסדות אקדמאים.
במהלך הרשומה אנסה במעט לעמוד על קנקנו של חרק מרשים זה, המהווה מודל נאה להתאמות אקולוגיות שונות ואשר יכול להאציל מחיבתנו אליו על חרקים אחרים, אולי פחות מרשימים אך חשובים לכשעצמם.
גמל־שלמה ירוק Sphodromantis viridis, נחשב לאחד מהמינים הבולטים והנפוצים בארץ. נקבה בוגרת עשויה להגיע, בתנאי תזונה מיטביים, לאורך מרשים של כ־10 ס"מ, הגם שבדרך כלל מדובר על אורכים של 7-5 ס"מ. הזכרים קטנים מהנקבות.
מוצאו הגיאוגרפי מהאזור הטרופי של מערב אפריקה ודרום הסהרה. משם הוא התפשט דרומה וצפונה. באזורנו תפוצתו מגיעה עד סוריה ואנטוליה שבטורקיה. באירופה הוא מצוי בספרד, לשם הגיע מצפון אפריקה. תפוצתו מתפרסת על כל ישראל, כולל באזורים המדבריים ובערבה. הוא נפוץ במרחבים העירוניים ומבקר לא נדיר בגינות נוי ואדניות. כיום מוכרים 5 תתי מין שונים. תת־המין שלנו נקרא .Sphodromantis viridis viridis
חרף היותו חובב חום ולחות, הרי שגמל־שלמה ירוק מגלה מידה של גמישות אקולוגית, המסייעת לו להרחיב תפוצה. סתגלניות זו סייעה לו, כפי הנראה, להתפשט דרך חבלי ארץ יובשניים באמצעות מסדרונות לחים; אורבאניים או חקלאיים, ההולכים ומתפשטים גם במקומות שנחשבו פעם לקשים למחיה. כיום הוא מצוי גם באזורים שאינם אידאלים מבחינת האקלים, שם הוא מתקיים בגינות ושטחים חקלאיים המספקים לו לחות ושפע מזון.
גמישות זו מאפשרת לגדלו באופן נוח בשבי. הוא אינו בררן גדול בענייני מזון ומתרבה בקלות. בשל כך הוא אחד מהמינים הנוחים למחקר. כך מתאפשר לקבל עליו הרבה מידע, שלא בנקל להשיגו מתצפיות בטבע. בארץ הוא נחקר כבר בשנות ה־30 של המאה הקודמת, בידי דר' אלכסנדר ברש שפרסם חלק מסכומי המחקר בירחון 'הטבע והארץ'.
מל־שלמה ירוק, הוא טורף המתמחה בציד ממארב. כיאה לכזה, אפשר לראות במבנה גופו התאמות שונות, חלקן ייחודיות לקבוצה כולה.כמו בכל החרקים, גופו של גמל־השלמה נחלק לשלוש חטיבות: ראש, חזה ובטן. במרבית גמלי־השלמה, מתאפיין החזה במבנה צר וארוך במיוחד. קל לזהות את החזה, מכיוון שהוא איבר הנושא את שלושת זוגות הרגליים. רק האמצעיות והאחוריות משמשות להליכה שבשגרה. הזוג הקדמי, התפתח לרגלי טרף המשמשות ללכידת מזון.
מחלקים את החזה של גמל־השלמה לשלושה מקטעים: קדמי, מרכזי ואחורי. החזה הקדמי הוא המקטע הארוך ביותר ומהווה כ־1/3 מאורך הגוף כולו. החזה הקדמי נושא את הראש וזוג רגלי טרף, הנתמכות במערכת שרירים מפותחת המצויה בחלל המורחב של קדמת החזה.
החזה הקדמי מחובר אל החזה המרכזי במפרק גמיש, המאפשר לגמל־שלמה להגביה את פלג הגוף העליון ולהשיג זווית ראייה נוחה יותר כלפי הסביבה. החזה המרכזי והחזה האחורי קצרים בהרבה, הם נושאים את הרגליים האמצעיות והאחוריות ושתי זוגות הכנפיים. מבנה פלג גוף זה, המחופה בכנפיים אצל הבוגר, נראה ברור יותר בדרגות הנימפה.
רגלי טרף אינן בלעדיות לגמלי־שלמה, הן התפתחו באופן נפרד בקבוצות חרקים שונות (אבולוציה מתכנסת convergent evolution). מוצאים אותן בחרקים טורפים כדוגמת הארינמל טרפרגל, הזבוב זבובחוף טרפיידי, פשפשים טורפים ועוד (ראו הרחבה ברשומה על רגלי טרף).
אין ספק שאצל גמל־שלמה רגלי הטרף הן המרשימות ביותר וגם רב־תכליתיות. הן משמשות לאחיזת מזון, כרגלי עזר להליכה וייצוב בעת טיפוס ומעבר מכשולים הדורשים יד ארוכה וגם להרתעת אוייבים או יריבים.
כאשר משווים בין רגלי טרף של גמלי־שלמה לרגלי הליכה 'נורמליות' בחרקים, נמצא שהירך, שלרוב קצרה מאוד, התארכה להפליא. אל קצה הירך מתחברת 'טבעת הקולית' – פרק המגשר בין הירך לפרק הקולית. הקולית עבה וחסונה בהשוואה לירך ולאורכה צמד שורות קוצים חזקים (מערך הקוצים משמש כאחד המאפיינים במיון טקסונומי של גמ"שים). אל הקולית, דרך מפרק גמיש, מתחברת השוק, שהיא קצרה, פחוסה ונושאת שורת קוצים משלה. השוק מתקפלת (כלהב אולר) אל הקולית, אל בין שתי שורות הקוצים ומאפשרת אחיזה בין שורות הקוצים המנוגדות. בקצה השוק זיז ארוך דמוי טפר, המשמש להגנה ואחיזה. קצה השוק נושא גם את פיסת הרגל, המורכבת מחמישה פרקים ומסתיימת בזוג ציפורניים בעלות תנועה.
מבנה זה של רגלי הטרף המגובה בשרירים חזקים, מהווה איבר אחיזה רב עוצמה, המסוגל להגיב במהירות רבה; כ־30 אלפיות השניה. העוצמה הטמונה ברגלי הטרף מאפשרת לגמל־שלמה ירוק להתגבר גם על חרקים גדולים יחסית, כחגבים ואפילו על חולייתנים קטנים כמו: לטאות ושממיות ולעיתים נדירות אף ציפורים זעירות. עם זאת המזון השגור הוא קטן יחסית וכולל לרוב חרקים אקטיביים קטנים כמו זבובאים ודבוראים.
יכולת התגובה של רגלי הטרף נסמכת על ראייה מעולה, המסוגלת לזהות תנועה ברקע ממרחק של מטרים אחדים. עיניו של גמל־שלמה ירוק הן עיניים מורכבות, גדולות ורחבות ביחס לגודל הראש הקטן. הראש רחב ומשולש והעיניים מרוחקות האחת מהשניה, תכונה המאפיינת טורפים רבים.
לראש, הנישא על 'צוואר' קצר, משרעת תנועה מרשימה. גמל־שלמה יכול לצודד את ראשו בכמעט 180 מעלות. יכולת זו של הטיית הראש, מאפשרת לגמל-שלמה לעקוב אחרי תנועת הטרף או אוייב מבלי להזיז את הגוף כולו.
לכל עין מורכבת שדה ראייה רחב מאוד, כ־230 מעלות אופקית (180 מעלות באדם) וכ־245 מעלות אנכית (100 מעלות באדם). בחזית שדה הראייה של בוגר מתקיימת חפיפה של כ־70 מעלות (120 מעלות באדם). חפיפה זו מקנה לגמל־שלמה ראייה בינקולרית, המאפשרת בטווחים קצרים של 6-2 סנטימטרים מהראש ובעזרת תנועת הראש, לאמוד בדייקנות מרחקים הנדרשים לתפעול מדוייק של רגלי הטרף. כאשר המטרה תופשת בחזית שדה הראייה כ־20 מעלות, יודע הטורף שהוא נמצא בטווח תקיפה. מיומנות אומדן המרחק יעילה עד כדי כך שגמל־שלמה מנוסה יכול לתפוס זבוב במעופו.
עבור הערכת מרחק למטרה נייחת (ענף קרוב, מעבר מכשול, או טרף נייח) שמעל 10 ס"מ (אצל בוגר), נוקטים גמלי־שלמה בהתנהגות מיוחדת המכונה peering. גמל־שלמה מניד לסרוגין ובאופן מבוקר את גופו ימינה ושמאלה. תנועה המאפשרת לצפות במטרה משתי זוויות שונות ולהעריך בדייקנות את המרחק אליה ויחד עם זאת להימנע מתנועות מיותרות העלולות לחשוף אותו לטרף או לטורפים.
עיניו המורכבות של גמל־השלמה בנויות ממערך של אלפי עיניות פשוטות וקטנות. כ־9000 במנין בעין של בוגר בסדר גודל של גמל־שלמה ירוק. עין מורכבת מיטבה לזהות תנועה, מהירות וכיוון. זהו כישור חיוני לבעל חיים טורף, אשר חייב להיות מודע כל העת לסביבתו המיידית.
העיניות אינן מסודרות באופן אחיד. פני העין בחזית הראש, שטוחים יחסית וצפיפות העיניות בה גדולה יותר מאשר בשוליים. באזור זה, הנקרא acute zone, העיניות קטנות יותר וזווית הראייה שלהן מצומצמת (כמחצית המעלה). שילוב זה מקנה לחזית העין רזולוצית ראייה הגבוהה מאשר בשוליים וכושר אבחנה בפרטים קטנים. מאידך, עיניות קטנות רגישות פחות לאור ולכן בגמלי־שלמה מוצאים נטייה לפעילות יום. שולי העין, שם העיניות גדולות יותר ובעלות זווית ראייה רחבה יותר (2.5-2 מעלות), מיטיבים יותר לראות באור קלוש והם מזהים תנועה טוב יותר.
עין מורכבת של גמל־שלמה מגלה טווח דינמי גדול של רגישות לאור. היא מאפשרת לבדל עצמים בשדה הראייה בעזרת רגישות גבוהה לניגודיות. היא מסוגלת לפעול באור שמש מלא וגם באור כוכבים, אם כי ביעילות פחותה. על התאמה לראיית לילה ניתן לקרוא ברשומה "עיניים אדומות ולא מעייפות".
גמל־שלמה מצוייד גם בשלוש עיניים פשוטות קטנות, הממוקמות על ה'מצח' בין העיניים המורכבות. הן אינן מאפשרות ראייה, ברם הן רגישות לשינויים קלים ביותר בעוצמות אור וככל הנראה מאפשרות קבלת מידע על שינוי הזמן במהלך היום. הן גם רגישות לתנועה ברקע, מתוך השינויים בעוצמת האור המתקבל מהטלת צל של טורף או מזון פוטנציאלי.
לכל גמלי־השלמה חוש ראייה מפותח מאוד. מנגד חוש הריח מפותח פחות. עדות לכך מוצאים בדמות מחושים פשוטים, שהם על הרוב חוטיים וארוכים, כפי שיש לגמל־שלמה ירוק. אלה מהווים 'זרוע' ארוכה היכולה לגשש לפני ההולך ולזהות מכשולים או טרף.
גמל־שלמה ירוק מעביר את רוב זמנו על ענפי שיחים ועצים, שם הוא נח או אורב בדריכות לטרפו. הוא נוטה להתמקם במקום אחד זמן רב ונמנע ממשיכת תשומת לב. משנאלץ לעבור מקום, תנועתו שוטפת, איטית ומתנדנדת. כך הוא מתמזג עם התנועה של הסביבה הנעה בהרמוניה עם הרוח.
היה וזיהה הגמל־שלמה טרף אפשרי, הוא הופך דרוך ומתוח. רק הנד הראש הקל ורפרוף המחושים יעידו על הריגוש המתרחש. אם הטרף רחוק מידי, יקצר אליו הגמל־שלמה את הטווח, עד שיגיע למרחק הנכון. זה עשוי לקחת דקות מספר, בו ילך הטורף המיומן ויתקרב באיטיות לטרפו ואז בהרף עין יטה את הגוף קדימה ובו בזמן ישלח את אחת מרגלי הטרף אל הקורבן ויאחז בו במלחצי המוות. היה והטרף גדול, ישים עליו גם את רגלו השנייה.
לא תמיד ישחק המזל לטורף. אם חמק הטרף אך לא ברח, עשוי גמל־השלמה להמשיך בניסיון הציד, עד להצלחה או הכישלון הסופי. ברש מעיד על נימפה של גמל־שלמה ירוק שלא אצר כוחה להחזיק בדבורה ולהבא נמנעה מנסיונות ציד נוספים של דבורים שהוכנסו לכלובה.
גמל־שלמה אינו מפגין רגש כלפי טרפו וזה נאכל בעודו חי. אם טרפו גדול, יחפש תחילה איבר נוח לנעיצת גפי הפה ואז בנחישות ויעילות יכלה את גוף כולו, על חלקיו הקשים וקרביו הרכים. לעיתים, כאשר המזון גדול, ישאיר רק את הכנפיים הנוקשות.
לא פעם יראה גמל־השלמה עוסק, לאחר הארוחה, בניקיון גפיים או עיניים. עיסוק זה, העשוי לגזול דקות ארוכות, חשוב מאין כמוהו. מטרתו להסיר שיירי מזון ונוזלים שדבקו בגוף ולכלוך אחר שעלול לפגום ביכולת של הטורף לחוש את הסביבה והטרף.
לשם ניקוי גפיים הוא נעזר בגפי הפה והפרשת רוק. לניקוי חלקי הראש הוא משתמש באיבר ניקוי מיוחד – 'מברשת הקולית' femoral brush, המצויה על המשטח הפנימי של פרק הקולית, סמוך למפרק עם השוק. המברשת, מספר מילימטרים אורכה, עשויה משטח צר של זיפים קצרים מאוד, המסייעים להבריש חלקיקי לכלוך מהעיניים ואזורים נוספים.
גמל־שלמה ירוק מצוייד באיבר שמיעה ייחודי המכונה cyclopean ear. הוא ממוקם בגחון החזה המרכזי, בין שתי הרגליים ונראה מבחוץ כחריץ בין הרגליים. שלא כבחרקים המצויידים בצמד איברי שמיעה המסוגלים לאתר כיוון למקור הקול, איבר השמיעה בגמלי־שלמה הוא יחידי ואינו כיווני.
שמיעה כיוונית בחרקים משמשת בדרך כלל לתקשורת תוך מינית, למשל: לאיתור בני זוג. יתכן שבתקופות קדומות כך היה גם אצל גמלי־שלמה, אך כיום אין עדות מחקרית על שימוש בצליל כאקט חברתי בגמלי־שלמה.
נמצא שאיבר זה מוגבל ברגישותו לתחום התדרים הגבוה – אולטרסאונד. רוב המינים של גמלי־השלמה שנבדקו הראו רגישות אפקטיבית לתחום של 45KHz – 25KHz, מעל טווח השמיעה של האדם. מינים אחדים אף הראו רגישות בתחום גבוה בהרבה. לא כל המינים שומעים, שמיעה נמצאה בכ־65% מכלל המינים שנבדקו. ראו בהרחבה על הנושא ברשומה ציקלופ אקוסטי.
העובדה שגם מרבית עטלפי החרקים משתמשים בתחום תדרים דומה לצורך איכון ולכידת טרף, הניעה חוקרים לשער ששמיעה בגמלי־שלמה התפתחה כדי להימנע מעטלפים אוכלי חרקים. ברם, על סמך מחקרים פילוגנטיים בקרב מינים חיים ומאובנים, סוברים כעת ששמיעה בגמלי־שלמה הופיעה לפני 85-90 מיליוני שנים. עטלפים לעומת זאת, הופיעו רק לפני כ־63 מיליוני שנים. מכך מניחים שתכונה זו התפתחה לפני הופעת העטלפים.
איבר השמיעה בגמלי־שלמה נחשב לתכונה מתקדמת, יחסית. הוא אינו מופיע במינים ממוצא קדום (בשני הזוויגים). בשליש מהמינים שנבדקו לזכרים איבר שמיעה מתפקד, אבל אצל הנקבות, שאיבדו באורח משני את יכולת התעופה, הוא מנוון. מתוך כך מניחים שהצורך באיבר שמיעה קשור הדוקות ליכולת לעוף.
ניתן להסביר את אובדן איבר השמיעה בנקבות לא מעופפות מתוך הסתכלות על חרקים אחרים. מידע סטטיסטי המתקבל מקבוצות חרקים שונות, מצביע על כך שנקבות שאינן מעופפות מטילות יותר ביצים, בהשוואה למינים קרובים שכן מעופפים. מניחים שמתקימת פה המרה של משאבים הנדרשים לקיום תעופה (שרירים, כנפיים, מאגרי שומן ועוד) למשאבי רבייה, המאפשרים לייצר יותר ביצים או יותר מחזורי רבייה.
מסתבר שגמלי־שלמה מגיבים לאולטרסאונד רק במהלך תעופה. נמצא מתאם חיובי בין טיב השמיעה לאורך הכנפיים, בעלי כנפיים ארוכות שומעים טוב יותר מבעלי כנפיים קצרות. לזכרים כנפיים ארוכות יותר בהשוואה לנקבות והם נחשבים למעופפים טובים יותר. במינים מעופפים התעופה מאפשרת לזכרים לאתר, בעזרת פרומון, נקבות על פני שטחים גדולים.
תעופה היא פעולה מסוכנת, העשויה לחשוף את המעופף לטורפים. מסיבה זו זכרים של גמלי־שלמה נוטים לעופף בלילה, מועד בו פעילים פחות טורפים אפשריים. מאידך פעילות בלילה חושפת אותם לעטלפים המתמחים בציד חרקים ולכן לטיב שמיעה משמעות רבה ביכולת ההישרדות.
חלק מהמינים שנחקרו בחשיפה לתדר גבוה ו/או פעילות עטלפים, הגיבו בצניחה לקרקע או בשינוי כיוון תעופה, אלה היו בעלי הכנפיים הארוכות. אופי התגובה מעיד על קשר ישיר בין שמיעה להתנהגות הגנתית. לא מצאתי התייחסות בכתובים להתנהגות שמיעה בתעופה של גמל־שלמה ירוק.
רגישות שמיעה המגלה מתאם גבוה לתחום התדרים שמפיקים עטלפים והתנהגות חמיקה אופיינית בעת מפגש עם עטלפים, מביאה את החוקרים להניח שאיבר זה עבר הסבה, מייעוד לא ידוע, להתמודדות כנגד עטלפי חרקים. היפותזה אלטרנטיבית מניחה שהתפתחות איבר השמיעה הונעה מלכתחילה מלחץ טריפה של טורפים קדומים שאינם עטלפים, אולי מעופפים ארכאיים שצדו חרקים בתעופה.
מחקרים מאוחרים גילו שבמספר מינים בתת־משפחה אחת בלבד, מצוי איבר שמיעה נוסף, עצמאי, לא כיווני, הרגיש לתחום תדרים נמוך (4KHz – 2KHz). האיבר זה מצוי בגחון של חזה האחורי. למרות נסיונות רבים, לא נמצא, עדיין, קשר ישיר בין איבר זה להתנהגות רבייתית, ציד או התנהגות הגנתית.
מוכרים מינים, בהם גם גמל־שלמה ירוק, המסוגלים, בעזרת חיכוך קצה הבטן בכנף תעופה, להפיק קול בתדר נמוך, שאנו מסוגלים לשמוע. צליל זה נחשב לאות אזהרה כנגד טורפים; התנהגות מוכרת בחרקים, גם כאלו שאין להם איבר שמיעה כלל.
מקורם ותיפקודם המלא של איברי השמיעה בגמלי־שלמה עדיין בגדר תעלומה, מה שמותיר לא מעט שאלות פתוחות, הממתינות לחוקרים בעתיד.
גמלי־שלמה אלופים בהסוואה. במינים רבים ובמיוחד במינים של האזורים הטרופיים רואים התאמות ייחודיות לבית הגידול, המדמות את גמל־השלמה לפרח, טחבים, חזזיות או עלים יבשים. אצלנו אין מינים אקזוטיים, ובכל זאת כל המינים המקומיים מטיבים להשיג הרמוניה חזותית עם בית גידולם ולא פשוט למצוא אותם, גם לעין מיומנת, אלא אם נתגלו במקרה.
השם גמל־שלמה ירוק מטיב לתאר את צבעו אך אינו מסגיר את העובדה שגמל־שלמה ירוק לא תמיד ירוק, יש גם מופעים חומים או אפורים. מכאן עולה השאלה מדוע? האם מדובר בהשפעה של גורמים חיצוניים כגון מזון, טמפרטורה, לחות, אור, צבע הסביבה או גורם נסתר אחר?
שאלה זו העסיקה אנשי מדע כבר בתחילת המאה ה־20. חוקרים כדוגמת Hans Leo Przibram העלו שאלות כמו: האם הבדלי צבעים נובעים כתוצאה מהסתגלות לסביבות מחיה שונות? אולי מדובר בשני מינים שונים או תת־מינים?
נסיונות שונים הראו שלסוג מזון, טמפרטורה ולחות אין כל השפעה על צבע היצור. מזחלים שבקעו מאותו תיק ביצים וגודלו בתנאים זהים התקבלו גמלי־שלמה ירוקים וגם חומים. Przibram הראה שגם לצבע הסביבה (צבע האור או היעדר אור) אין השפעה על צבע הגוף. גידול מבוקר הראה שהצבע הפרט אינו בהכרח קבוע במהלך חייו והוא עשוי להשתנות בין התנשלות האחת לשניה. מאידך אין הצבע יכול להשתנות במהלך דרגת הזחל עצמה וגם לא במשך חיי הבוגר.
בשנת 1972 הראה החוקר Barnor פיתרון לבעייה. הוא מצא שהטריגר לשינוי הצבע במין אחר בסוג Sphodromantis הוא עוצמת האור (light intensity). עוצמת אור גבוהה גוררת שינוי צבע גוף לגווני חום ועוצמת אור נמוכה גוררת שינוי צבע גוף לגווני ירוק. הגורם לשינוי צבע אינו זהה בכל המינים, אצל גמל־שלמה חיוור למשל, נמצא שהטריגר הוא לחות יחסית.
גמלי־שלמה ירוקים מתקיימים בסביבה דינמית, בה צבעי הרקע אינם אחידים כל העונה, שלא לדבר כל השנה. עבור בעל חיים המבלה זמן ניכר בעלוות צמחים, עוצמת אור מהווה אינדיקטור לשינויים בכמות העלווה והצבע שלה. כאשר העלווה ירוקה וצפופה, עוצמת האור הסביבתית נמוכה ולכן 'מוטב' להישאר ירוק. כאשר העלווה נושרת (שלכת), נעשית דלילה או מצהיבה, עוצמת האור היחסית עולה. אז גם צבע הגוף הירוק מתבלט יותר על רקע הסביבה הבהירה. בתנאים כאלה 'כדאי' לשנות צבע, לזה המתאים יותר לגווני הסביבה החדשים.
בוגרים יכולים להגיב לשינויים סביבתיים על ידי נטישה ותעופה לאתר אחר, מתאים יותר. אך נימפות אינן מעופפות ואינן יכולות להתנייד למרחק. שימוש בעוצמת אור כמדד אקולוגי לשינויים בסביבה מאפשר להן להגיב מהר – כבר בנשל הבא – ולהתאים את עצמן לתנאי הסביבה המשתנה.
קצרה היריעה מלעסוק בכל קורות חייו של גמל־שלמה ירוק. אולם אי אפשר להימנע מלהתייחס במשהו לתופעה התנהגותית המיוחסת לגמלי־שלמה ועשויה להיות רלוונטית גם לגמל־שלמה ירוק. לכן אגע בכך רק בקצרה (הנושא שווה רשומה בפני עצמה ואולי אעשה זאת בעתיד).
שמם של גמלי־השלמה יצא לשימצה על שהם קניבלים לא קטנים. הם עשויים להיות כאלה, בעיקר בשלבי התפתחות וגדילה. המיתוס הנפוץ מתייחס לטענה בה הנקבה טורפת את הזכר במהלך ההזדווגות ואף אוכלת את ראשו כדי לזרז את הפרשת הזרע.
קניבליזם מיני מוגדר כאקט בו הנקבה טורפת את הזכר והמתרחש בטרום, במהלך או אחרי ההזדווגות. יש לא מעט היפותזות המנסות להסביר את ההיגיון האבולוציוני של קניבליזם מיני והעניין נתון לחילוקי דעות לא קטנים. לא מהנמנע שהיפותזות מסויימות נכונות עבור מינים כאלה, אך לא עבור אחרים.
מרבית הדיווחים על קניבליזם מיני בגמלי־שלמה מקורם מתצפיות בשבי וממעט מאוד מינים (כ־2400 מינים המוכרים למדע). כאשר מביאים בחשבון את תנאי האחזקה, הפרעות רקע, יכולת מוגבלת של הזכר להימלט ועקות נוספות הנובעות מחיי שבי, קניבליזם לא מפתיע. תיעוד וידאו של אירועי חיזור ורבייה בגמלי־שלמה, שנעשו בתנאים המדמים תנאים טבעיים, בחשיכה וללא נוכחות אנשים, הראה שמקרי טריפה במינים שנבדקו, נדירים.
קניבליזם מיני אינו נחוץ להצלחת רבייה בגמלי־שלמה. אומנם הנקבה עשויה להרוויח מכך, אך אין בהכרח שמדובר בהתאמה התנהגותית של הנקבה או הזכר. לא מהנמנע שהגורם לקניבליזם מיני אינו רבייתי אלא לחצים אחרים, כמו רעב או עקות אחרות שלא תמיד ניתן להגדירן מתצפיות בודדות.
לא מצאתי בספרות מידע עדכני על קניבליזם מיני בגמל־שלמה ירוק. ברש מציין בדיווחיו שהוא לא צפה בשבי או בטבע, בקניבליזם מיני בגמל־שלמה ירוק. אדרבה, בכל המקרים, בסיום אקט ההזדווגות, הזכר הסתלק בזריזות והלך לדרכו. אין מהנמנע שקניבליזם מיני בגמל־שלמה ירוק מתקיים גם בטבע, אך נראה שהוא נדיר או אקראי ואינו יכול להיות מוגדר כאסטרטגיה אובליגטורית הנוגעת לשיפור הצלחה רבייתית.
משרעת הפעילות האופטימלית של גמל־שלמה ירוק היא 37-27 מעלות. לא פלא ששיא הפעילות ועונת הרבייה מתרחשים בקיץ. עם זאת, כאשר עולה הטמפרטורה מעל 37 מעלות, פרטים צריכים למצוא מחסה קריר וכך ניתן למצוא אותם בקיץ, נחים במפנה המוצל של עלי צמחים. יש והם יוצאים לפעילות בלילה, במיוחד זכרים בוגרים התרים אחר נקבות.
נקבה יכולה להזדווג יותר מפעם, אך אין בכך הכרח, כי כמות הזרע שמנפק זכר אחד מספקת לכל הביצים שתטיל הנקבה בחייה. נקבה מופרית מייצרת מספר תיקי ביצים בעונה. תדירות ההטלה אינה קבועה, היא תלויה ככל הנראה בתנאים הסביבתיים ובמצב הגופני. עלת תיקי ביצים בגמלי־שלמה תוכלו לקרוא ברשומה על תיקי הביצים.
גמלי־שלמה יכולים לעמוד בימים ושבועות ארוכים של רעב. כך הם מסוגלים לעבור, בדרך כלל באחת מדרגות הזחל המתקדמות, את העונות הקשות בהן המזון מועט. בזמנים כאלה הם יקפידו על תנועה מינימלית חסכנית באנרגיה. עם זאת, בתקופות הקור רבים לא שורדים את הטמפרטורות הנמוכות.
זכרים בוגרים אינם מאריכי ימים. תוחלת החיים הצפויה שלהם כבוגרים היא לרוב מספר שבועות. נקבות בוגרות שורדות יותר ותוחלת החיים שלהן עשויה להתארך עד כדי שנה, בדרך כלל פחות.
גמל־שלמה ירוק הוא אחד המוכרים מקרב החרקים הנפוצים בישראל. גודלו, אופיו הנוח והיכולת שלו להניע את הראש ולהביט בנו ישר בעיניים, מעוררת בלא מעט אנשים השתאות ואמפטיה. הוא אומנם חרק פשוט מקבוצה קדומה, אך מראה יכולות וכישורים שלא בנמצא אצל חרקים רבים. בעזרת מחקרים התנהגותיים, פיסיולוגיים ואקולוגיים אנו יודעים עליו הרבה ועדיין הוא מסתיר סודות רבים.
בפעם הבאה שתראו גמל־שלמה ירוק, או כל גמל-שלמה אחר, עצרו לרגע וצפו בו. זו הזדמנות פז לצפות באחד היצורים המיוחדים שהוציאה האבולוציה תחת ידיה.
מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך 3 החרקים, 1989
מדריך החרקים בישראל, פנחס אמיתי, 2002
גמל-שלמה ירוק, אלכסנדר ברש, סדרת מאמרים מתוך גליונות הטבע והארץ, 1937-1939
The Praying Mantis, Frederick R. Prete, Harrington Wells, Patrick H. Wells, Lawrence E. Hurd, 1999
Encyclopedia of Insects, Second Edition,Vincent H. Resh, Ring T. Cardé, 2009
The Insects: Structure and Function, R.F. Chapman, 1998
Complex Worlds from Simpler Nervous Systems, Frederick R. Prete, 2004
Praying Mantis – Garden Critter of the Month
The functional significance of mantis peering behavior, Karl Kral, 2012
Perceiving in Depth, Volume 3: Other Mechanisms of Depth Perception, Ian P. Howard, 2012
The Origins, Evolution, and Phylogeny of the Praying Mantises (Dictyoptera: Mantodea), Gavin John Svenson, 2007