אנו מתבלבלים לא פעם בזיהוי בעלי־חיים, במיוחד כאלה שאנו לא מכירים היטב או לא מיומנים בזיהוי המורפולוגיה הבסיסית שלהם ויש לכך אינספור דוגמאות.
רבים מתבלבלים, עדיין, בין חרקים לעכבישים. למרות שהם ניכרים בכמה הבדלי יסוד הניתנים לזיהוי מהיר יחסית (למשל; מספר רגליים), הרי חוסר מיומנות בסיסית בהכרת הבדלים אלה או לחץ הנוצר מעצם המפגש עצמו, גורם לבני אדם לראותם כישות אחת. אחת הסיבות לכך היא; שיכולת כזו אינה לרוב צורך קיומי ולכן אין מניע תרבותי חזק הדוחף ללמוד מיומנות כזו.
סיבה נוספת לבלבול תלויה פחות בבני האדם עצמם ויותר בטבע עצמו. כל מי שמתעניין קצת בטבע ובמגוון הביולוגי, מבחין במהרה בעושר העצום, לא רק של מינים (מיליונים) אלא גם בשפע צורות, צבעים והתנהגויות. שפע זה נגזר בין השאר מתוך התאמה של האורגניזמים למגוון העצום של בתי גידול והצורך האקולוגי בפתרונות יעילים לתנאי מחיה מגוונים ולפעמים מוזרים בעליל.
יש ואורגניזמים שונים לגמרי 'מוצאים' פתרונות דומים, עד כדי זהים, לאותן בעיות. פתרונות אלה עשויים להשפיע על מראה והתנהגות ולהפוך אותם לדומים מאוד, לעיתים עד כדי בלבול. מצב כזה מתואר כאבולוציה מתכנסת convergent evolution, תחום מעניין אבל סוטה מהדיון שלנו.
לעיתים דמיון בין אורגניזמים נובע מסיבה אחרת לגמרי, למשל: מוצא אבולוציוני משותף. שתי קבוצות של אורגניזמים, בעלות אב קדמון משותף, שהתפתחו כל אחת במסלול נפרד, שומרות על מאפיינים מבניים דומים. ברם, במבט מעמיק יותר ניתן לתת בהן סימנים המאפשרים להבדיל בינן באופן ברור וחד משמעי.
רשומה זו תעסוק בשתי קבוצות כאלו, המגלות דמיון צורני גדול ועם זאת לכל אחת מאפיינים ברורים המאפשרים זיהוי בסיסי. ומכך גם להבין מה אנו רואים ומה עלינו לעשות, אם בכלל. שתי הקבוצות הללו הן מחלקת הנדלים Chilopoda ומחלקת רבי־הרגליים Diplopoda.
בדומה לחרקים, נדלים ורבי־הרגליים הם שתי קבוצות של פרוקי־רגליים יבשתיים. לא מעטים נוטים לבלבל בינן, בשתיהן מוצאים (אבל לא רק) מינים ארוכים, מרובי רגלים הנעים בזריזות ומעלים בתודעה אסוציאציה לנחש קטן.
העובדה שקבוצה אחת מהשתיים נחשבת ארסית ולא תמיד ברור מי מהן, מעצימה את התחושות הסובייקטיביות ועשויה לפגום ביכולת להתמקד בפרטים הנכונים הדרושים להבדיל בין השתיים.
ברשומה זו נעמוד על מספר כללי אבחנה חזותיים והתנהגותיים שיעזרו לנו להבחין בין שתי הקבוצות, גם אם לא כל המינים מהווים מודל מייצג של הקבוצה. משפטי מפתח הנוגעים להבדלים בין הקבוצות יופיעו בצבע אדום.
מרבי־רגל Myriapoda
נדלים ורבי־הרגליים (המכונים בציבור גם בשם מרבי־רגליים) משתייכים לתת־מערכה מרבי־רגל Myriapoda (בקבוצת בעלי־לסתות (Mandibulata. תת־המערכה מרבי־רגל כוללת מספר מחלקות אשר המשותף להן הוא: גוף פרוק ומוארך (יחסית), רוב הפרקים נושאים זוג גפי הליכה, בראש מצוי זוג מחושים וגפי־הפה הממוקמות מתחת לראש; הן מסוג מנדיבולות פשוטות המאפשרות חיתוך ולעיסה. במינים רבים מוצאים בצידי הראש מקבץ של עיניים פשוטות היעילות בעיקר לאבחנה בעוצמות אור, לאחרים עיניים מורכבות פשוטות.
פתחי הנשימה הקבועים בצדי מרבית הפרקים, חסרי מנגנון סגירה ולפיכך אינם יכולים למנוע אובדן מים המתרחש בעת הנשימה. תכונה זו משפיעה על העדפת בתי הגידול (לרוב לחים) וזמני הפעילות (עונות לחות ובעיקר בלילה). מינים אחדים עשויים לחדור למגורי אדם במהלך שיטוט אחר מזון או מציאת מחסה זמני, אולם מגורי אדם אינם מהווים גורם משיכה משמעותי לרוב המינים.
השם Myriapoda מדגיש את אחת התכונות הבולטות של הקבוצה; הרבה מאוד רגליים. המילה Myriapoda נגזרת מיוונית עתיקה ומשמעותה 10,000 רגליים. גם אם זה רחוק מאוד מהמציאות, הרי מינים רבים מצויידים בעשרות ולעיתים מאות מהן.
שיאן הרגליים בקרב פרוקי־הרגליים בכלל הוא Illacme plenipes – מין של רב־רגל מארה"ב המצוייד בממוצע ב־680 רגליים (או 340 זוגות) מספר כפול מרבי־רגליים ממוצעים. למרבה ההפתעה הוא לא ארוך במיוחד, אורך הנקבה הוא כ־32 מ"מ בלבד ורוחבה כחצי מ"מ. לעומת המין הזה יש מינים; הן בקרב רבי־הרגליים והן בקרב הנדלים, המצויידים ב־15-10 זוגות בלבד, חלקם ארוכים מהשיאן האמריקאי. יש מינים בהם מספר הרגליים משתנה במעט מפרט לפרט (אצל בוגרים).
הנה למדנו כלל הראשון: מספר הרגליים לא מעיד על שייכות טקסונומית. עם זאת מאפיינים אחרים הקשורים ברגליים יכולים לסייע לנו להבדלה בין הקבוצות ועליהם נעמוד בהמשך.
נדלים ורבי־הרגליים הם יצורים חמקניים המשתדלים לא להיחשף לעין הציבור ולאור, ומשהתגלו ממהרים להסתתר תחת מחסה קרוב. לעיתים הם קופאים במקומם ומקנים מספר שניות או דקות של צפייה בנחת. אך ברוב המקרים, אם רוצים לצפות בהם בנוחות, צריך להעבירם (זמנית) לכלי קיבול מתאים בעל מכסה ולעשות זאת בזהירות, עבור שני הצדדים, ולהיעזר במקל קטן או מלקחים מתאימות.
מחלקת הנדלים Chilopoda
נקראים גם בשם העממי 'ארבעים רגליים'. מחלקה המונה כ־3230 מינים מתוארים ועוד אלפים רבים שטרם תוארו למדע. רובם שוכנים באזורים טרופיים או סובטרופיים אך יש בהם השוכנים באזורים ממוזגים ואפילו מדבריים. על מחלקת הנדלים בישראל ומידע רקע נוסף על הקבוצה, תוכלו לקרוא בקישור.
גופם מוארך, שטוח וכל פרק נושא רק זוג אחד של גפיים הפרושות לצדדים. מספר הפרקים הנושאים רגליים משתנה בין הקבוצות והמינים; 15 אצל הָקַּטְנַדְּלָאִים Lithobiomorpha והָאַצְנַדְּלָאִים Scutigeromorpha ועד 171 אצל הָנַּדְלִילָאִים Geophilomorpha. מספר הזוגות תמיד אי־זוגי. זוג הרגליים האחורי ארוך משאר הרגליים ואינו משמש להליכה, סוברים שהוא משמש איבר חישה אחורי.
הראש על הרוב שטוח ונושא זוג מחושים ארוכים יחסית עם 14 פרקים לפחות או יותר (פחות ברור במינים מתחפרים). גפי־הפה כוללות זוג מנדיבולות וזוג מקסילות הקבועים בצדי הצד הגחוני של הראש. צמוד אליהן מצוי זוג הגפיים של פרק הגוף הראשון – הרַגְלָסוֹת. מכאן נגזר גם השם המדעי של המחלקה: Chilopoda, מיוונית kheilos = שפה (Lip) ו Poda = רגל. סקירה נרחבת של גפי הפה בסוג רבנדל ניתן לקרוא ברשומה 'רבנדל – גפי־הפה'.
מינים הנוטים לפעילות על־קרקעית (כדוגמת הסוג רבנדל) הם אומנם ליליים אבל מתאפיינים בצבעים ניגודיים המהווים ככל הנראה צבעי אזהרה (יתכן כנגד טורפים הנוברים בקרקע ומתחת לאבנים). מינים המבלים כל הזמן בתוך הקרקע או תחת אבנים, מתאפיינים בצבעי אדמה אחידים המתמזגים בנקל ברקע.
על פי הספרות (קוסטא 1978, שולוב 1987) נשיכה של רבנדל ארסי כואבת כעקיצת דבורה ועשויה (נדיר) להיות מלווה בתופעות מקומיות של נפיחות ולעיתים נדירות הקאות ועלית בחום הגוף. לרוב הסימפטומים נעלמים לאחר שעות עד יום-יומיים. פציעת העור עלולה לגרום לזיהום משני הדורש טיפול בהתאם. בישראל לא מוכרים מקרי מוות מנשיכת רבנדל ארסי. מהתנסות אישית, של נשיכת רבנדל צעיר, הכאב מזכיר תחושת כוויה מטרידה שנעלמת לאחר מספר שעות.
עבודה עם כפפות; בגינה, במחסן או באתרים חשודים, היא דרך מעולה להימנע ממגע ישיר עם נדלים או פרוקי־רגליים אחרים העלולים לנשוך או לעקוץ כאקט של התגוננות.
נדלים מהווים חלק חשוב מפאונת הטורפים הקטנים במערכת האקולוגית, גם זו הקיימת בגינה שלכם. תועלתם בהדברה ביולוגית עולה לאין שיעור על נזקם, השולי ביותר.
מחלקת רבי־הרגליים Diplopoda
מחלקה זו מונה למעלה מ־12,000 מינים המתוארים למדע (Sierwald 2008). סקירה בהרחבה על הקבוצה ועל סדרות רבי־הרגליים בישראל בקישור. בקבוצה מינים זעירים מאוד כדוגמת משפחת המברשיים Polyxenidae הכוללת מינים שאורכם לא עולה על מילימטרים אחדים (ראו ברשומה על הסוג מִבְרָשׁ) או מינים ענקיים המצויים באפריקה, שאורך הגדול שבהם; Archispirostreptus gigas הוא עד 30 ס"מ, הוא מצוייד ב־128 זוגות רגליים. בישראל מצוי קרוב משפחה, רברגל שחור Archispirostreptus syriacus אורכו רק כ־18 ס"מ, מספר רגליו כ־75 זוגות והוא הגדול מבין רבי־הרגליים בארץ. מספר זוגות הרגליים הטיפוסי לרבי־הרגליים הוא 150-50, גבוה בהרבה בהשוואה למרבית הנדלים.
גופם של רבי־הרגליים בנוי טבעות הבנויות מהתלכדות של שני פרקים (למעט מספר טבעות בקדמת הגוף ובקצהו האחורי המהוות פרק בודד). התפר בין שני הפרקים ניכר במעט. כל טבעת כפולת פרקים מצויידת בשתי זוגות רגליים ושני זוגות של פתחי נשימה. מבנה זה ייחודי ואין כמוהו באף קבוצה אחרת של פרוקי־רגליים. מניחים שאיחוד הפרקים משפר את יכולת החדירה לקרקע והתימרון בתוכה – יותר רגליים, על פחות שטח, מייצרות יותר כוח דחיפה הנחוץ לחדור דרך מצע צפוף.
כל זוג רגליים על אותה טבעת מצוייד בסט שרירים נפרד ופועל בסנכרון מושהה במקצת מהזוג שלפניו. תזמון שכזה יוצר תנועה גלית והרמונית של הרגליים המאפיינת מאוד רבי־רגליים. בניגוד לנדלים, למרביתם רגליים קצרות יחסית שאינן בולטות בהרבה משולי הגוף ותנועתם איטית.
הראש נושא זוג אחד של מחושים (קצרים יחסית, לעיתים מאוד) בני 8 פרקים לכל היותר. גפי־הפה כוללות רק מנדיבולות ומקסילות. מרבית רבי־הרגליים ניזונים מחומר צמחי, בעיקר מחומר נרקב ולעיתים שורשים וחלקים ירוקים עליונים של צמחים (מספר קטן של מינים עשויים להוות מזיקים חקלאיים). יש מינים הניזונים מטחבים ואצות חד־תאיות. יש מינים מתחפרים הניזונים מחומר נרקב מעורב בעפר ובכך תורמים לתיחוח הקרקע. קיים מספר קטן של מינים המגוונים את המזון בטרף חי (לא בישראל). כקבוצה, רבי־הרגליים נחשבים לממחזרים חשובים במערכת האקולוגית.
תבנית הגוף אינה אחידה ומבחינים במספר תצורות. בעלי גוף גלילי ומוארך (הטיפוס הקלאסי המוכר), בעלי גוף פחוס עם התרחבויות פרקים צדיות, בעלי גוף קצר ורחב המסוגל להתכדר (דומים לטחביות) ובעלי גוף קצר המעוטר בשפע זיפים כדוגמת המברשיים.
למרבית המינים כסות גוף נוקשה המכילה כמות גדולה של מלחי סידן. הם מותירים נשל או שלד גוף פריך המלבין עם הזמן. בשעת סכנה רבים מכנסים את הגוף לתצורת סליל (מאפיין בעלי גוף גלילי ומוארך. יש המתכדרים בדומה לכדרוריות הנושאות רק עד 7 זוגות רגליים.
ברוב המינים מוצאים רגליים קצרות יחסית הממוקמות בצפיפות גבוהה בהשוואה לנדלים. מספר הרגליים משתנה; החל מ־12 זוגות אצל המברשיים ועד כאמור כ־340 במין האמריקאי שהוזכר מקודם. יש מינים בהם מספר הרגליים משתנה במעט מפרט לפרט (אצל בוגרים).
רבי־הרגליים נוטים לפעילות לילית. בימים לחים או בשעות הלחות של היממה. בעונות המעבר מוצאים אותם באזורים מוצלים פעילים גם באור יום. הצבע הטיפוסי של רבי־הרגליים נוטה לכהה: שחור או חום. ברם יש בהם מינים בהירים יחסית או בעלי גוונים מעורבים.
בניגוד לנדלים, אין הם מפגינים התנהגות תוקפנית (האופיינית בעיקר לרבנדלאים). מאידך הם מצויידים באמצעי הגנה יעיל בדמות בלוטות המפרישות נוזל דוחה או רעיל. הפרשת הנוזל מתרחשת כנגד תוקפנות של טורפים או כאשר מטרידים אותם. ההפרשות עשויות לגרום במגע לגירוי מקומי בעור האדם (נדיר) וריחן דוחה.
סיכום
נדלים ורבי־הרגליים מגלים שטחית דמיון חזותי. בהסתכלות רחבה, המסתייעת בתמונות שברשומה והמכלילה את כל האלמנטים (בעיקר המודגשים באדום), ניתן להבדיל בינם די בנקל.
נדלים ורבי־רגליים ניתן למצוא תחת אבנים או בפעילות על פני השטח. נדלים (אם לא קר מידי) נוטים לנתק מגע במהירות האפשרית ולהיעלם למחסה הקרוב. רבי־הרגליים איטיים יותר ואופן תנועתם (במרבית המינים) אינו דומה לאלה של הנדלים. בעת לחץ חלקם נוטים להתכרבל ולהעמיד פני מתים ורק לאחר שנרגעו (עשוי לקחת דקות ארוכות), הם יחזרו לשיגרה או לחפש מחסה חדש.
לא קשה לצפות בנדלים או ברבי־רגליים, זה גם לא מסוכן. הם לא (גם לא האגרסיביים ביותר) יקפצו על אף אחד במטרה להתקיף ואין בהם כל סכנה אם ישמרו כללי היסוד להלן (יפים לכל פעילות שטח).
1. אם מרימים אבן יש להימנע מלהכניס תחתיה ידיים. יש לבצע זאת כאשר מניפים את האבן בכיוון הגוף. חשוב להחזיר את האבן למקומה בהקדם האפשרי ולבצע זאת בזהירות כדי לא למחוץ את השוכנים תחתיה. גם את אלה שאתם לא רואים באותו רגע.
2. אין לנסות להרים או ללכוד נדל או רב־רגל בעזרת הידיים או באופן העשוי לסכן אתכם או הסובבים אותכם. בעלי־חיים לא אמורים לנחש כוונות. מבחינתם אתם טורף פוטנציאלי והם עשויים להתגונן, ובצדק.
3. בזמן פעילות שטח הקפידו לא להניח על הקרקע פרטי לבוש או תרמילים עם תאים פתוחים. אלה עשויים לפתות חדירה של פרוקי־רגליים המחפשים מחסה כאשר אתם עסוקים בלחפש אותם.
4. אומנם נדלים ורבי־הרגליים אינם נחשבים בישראל לבעלי חיים מוגנים (מוגנים בהחלט בשמורות טבע) אבל ראוי להתייחס אליהם ככאלה. כאשר בתי הגידול הטבעיים הולכים ונעלמים, גם הם סובלים מכך לא פחות מאחרים.
אין לשכוח! בשמורות טבע, כל האורגניזמים כולם הם ערכי טבע מוגנים ואסורים בפגיעה, לכידה או איסוף.
נדלים ורבי־הרגליים מהווים שתי קבוצות בעלות חשיבות אקולוגית. לא רק כטורפים ומפרקים אלא גם כנטרפים המשמשים מזון בעל ערך תזונתי גבוה עבור פרוקי־רגליים אחרים, זוחלים, דו־חיים, ציפורים ויונקים קטנים.
בישראל המחקר הטקסונומי של שתי הקבוצות עבר דרך ארוכה אך עדיין אינו הושלם, לא כל המינים תוארו באופן מסודר ומינים אחרים מחכים לתורם להיכנס לרשימה הטקסונומית של ישראל. יתכן שמחכות לנו תגליות מפתיעות או חדשות ורק אם נדע לשמור על הסביבה הטבעית נוכל בעתיד ליהנות מידע חדש ומפתיע, גם לטובת האדם.
ולחתימת הרשומה הזו אי אפשר להתעלם מהשיר הנפלא של אפרים סידון מתוך הספר 'שטויות במיץ'.
נכנס לחנות נעליים.
וביקש מאוד שיתנו לו למדוד:
זוג אחד נעלי זמש שחור,
זוג אחד נעלי התעמלות,
וזוג עם רוכסן (שנפתח בקלות),
זוג נעליים שחורות קיציות,
זוג מגונדר שבצד ציציות,
זוג עם קרפ (אבל לא מתקלף),
זוג…(רק שנייה, המוכר התעייף).
שני זוגות נעלי עקבים,
שני זוגות כפכפים רחבים,
זוג אחד שיהיה קצת פתוח,
זוג… (רק שנייה! תן לי לנוח!)
זוג אחד נעליים מבד,
שני זוגות מעור מיוחד,
נעלי בלט – אבל רק זוג אחד.
וכשהמוכר לזוג האחרון התכופף
ביקש ממנו הנדל לא להתעייף.
כי בזוג רגליים אחד,
הוא רוצה ללכת יחף!