עכבישים – משחר ההיסטוריה האנושית הם נושאים על גבם הילה מיסטית וקושרים בהם סיפורים ואמונות שונות ומשונות. חלקם הפכו לפולקלור קלאסי, היכול ללמד אותנו משהו על נפש האדם והיחס שלו לטבע.
התרבות האנושית שזורה במיתוסים הנוגעים לעכבישים. מיתוסים המהווים גשר בין פולקלור מסורתי ששורשיו נעוצים בתרבויות עתיקות, לתרבות עכשווית המתפתחת לאור הביקורתיות של המדע המודרני. בין המיתוסים הללו בולטים הנרטיבים של הטָרַנְטֶלָּה והטָרַנְטוֹּלָה. מיתוסים המייצגים את הקשר שבין האדם לסביבה בה הוא חי והתפתח. מיתוסים הניזונים מתוך אותו פחד קמאי מעכבישים ובעצם מכל מה שזר ולא מובן. אומנם כל אחד מהם לוקח אותנו לנתיב אחר אך שניהם מושתתים על יסודות דומים.
אין ברשומה זו כל התיימרות לבחון תופעות אלו לעומקן ולרוחבן. מתוך הידע העצום הקיים מוגשת בשני חלקים, התבוננות מוגבלת וסובייקטיבית המנסה לגלות את הקשרים שבין ההיבטים השונים הנוגעים לנרטיבים שמיתוסים אלו מייצגים ולעולם המציאותי בו עכבישים אלה מתקיימים.
אירופה של ימי הביניים (מאות 15-5) ובמיוחד בראשית התקופה, לא הייתה מקום סימפתי לגור בו, לפחות במונחים של היום. העוני והבערות שלטו והצורך לשרוד מילא את מרבית זמנם של האנשים. האוכלוסייה, מרביתה כפרית וחקלאית, זכתה למגע בלתי אמצעי עם הסביבה הטבעית, שלא תמיד הייתה ידידותית לאדם. לשילוב של בערות והקשר ההדוק עם הסביבה הטבעית הייתה השפעה רבה על האבולוציה של הנרטיבים המדוברים.
מתוך אותה בערות, שנחה על עיקרי הכנסיה הנוצרית דאז ועל שלל אמונות תפלות או פגאניות ששרדו דורות על גבי דורות, היו הבריות נוטות לייחס תופעות טבעיות שונות; אקלימיות, גיאולוגיות או ביולוגיות, בהן גם תופעות רפואיות, לגזירות שמים, לקללות ולעין הרע.
מוכרות שלוש תצורות עיקריות של ריקודי טרנטלה. הראשונה נקראת Tarantella de Core, שהיא למעשה ריקוד חיזור טקסי שבין גבר לאישה, המתבצע בחתונות ואירועים ציבוריים. התצורה השנייה היא Tharantella Scherma, ריקוד טקסי המסמל דו־קרב בין שני גברים, שבעבר נעשה עם פגיון וכיום משמשת האצבע כסימבול לנשק. ריקוד זה מתבצע בירידים, פסטיבלים וימי שוק גדולים.
האבולוציה של פולקלור הטרנטלה אינה ברורה ושנויה במחלוקת. התופעה גררה מחקרים רבים ואין אחידות דעות בין החוקרים. אחת ההנחות הרווחות מייחסת את שורשי הריקוד לתקופה ההלניסטית, בה התקיימו כחלק מטקסי פולחן שונים ריקודים תרפים שמטרתם הזדככות וריפוי.
מסורות אלו שמקורן ביוון העתיקה התקיימו גם בקהילות יווניות בדרום איטליה (Magna Graecia), בעיקר באזור טאראנטו. טקסים אלו התבצעו לרוב על ידי נשים כחלק מפעילות של אגודות פולחן סודיות במסגרת תרבות הפולחן הפגאנית לאל היין דיוניסוס (באכחוס בדרום איטליה). מסורות אלו נשמרו והתמזגו ברבות השנים לתוך התרבות הנוצרית המתהווה, ששאבה בתחילת דרכה מוטיבים פגאניים רבים.
אין יודעים בוודאות מתי וכיצד התלכדו מסורות הריקוד והמוסיקה הפגאניים עם הפחד מעכבישים. מקורות כתובים עתיקים לא מסייעים לחוקרים לגבש דעה אחידה, מה גם שרובם עוסקים מעט מאוד בהיבט הזה בתוך הסיפור הגדול. לא מהנמנע שהיסודות התרפים של הריקוד הפגאני, שהיה מוטמע עמוק בתרבות המקומית והצורך להתמודד עם מציאות קיימת של נשיכות בעלי־חיים ארסיים או תופעות רפואיות שלא ניתן היה להסביר, השתלבו יחדיו במהלך השנים בתוך התרבות הכפרית שחיפשה דרכים להתמודד עם קשיי היום יום.
מסורת הטרנטלה גרסה שנשיכת עכביש (אמיתי או מדומה) אפשר לרפא רק באמצעות מוסיקה מיוחדת, המותאמת לאופי החולה והמסוגלת להניע אותו לריקודים פראיים אשר יגרמו לו להזיע את הרעל החוצה. את החולה היו מלבישים במעין שמלה ארוכה (מעין גלביה) והביאוהו למקום שם המתינה תזמורת, שהיתה מנגנת ניגון אחר ניגון. לעיתים נדרש זמן לתגובת החולה, אך משנוגן המקצב ה'נכון', החל החולה להתפתל על הרצפה ולהמשיך בריקוד טרנס פראי, תוך השמעת קולות היסטריים. אחרי שעות, או אפילו ימים. כאשר כולו שטוף זיעה, היה נופל החולה לרצפה חסר אונים ושוקע בתרדמה. לאחר שהתעורר, מצא את עצמו בריא לחלוטין. טקס דומה רווח בסרדיניה, בו היו מכניסים את החולה למקום חם מאוד (מיטה מחוממת, תנור או ערמת זבל תוסס וחם) ופותחים סביבו בריקוד ארוך מהיר וסוער.
בעונת הקיץ היו נגנים מסתובבים ברחובות הערים או בין הכפרים, ערוכים לרפא (בתשלום) כל מי שיחפוץ בכך. בעונות המתאימות היו מקדימים תרופה למכה ומכינים מראש תזמורת וכאשר היה צורך בריפוי, היו מצטרפים לריקוד הסוער גם חולים מדומים.
האמונה שעוצמת כוח הריפוי של הריקוד גוברת ככל שמשתתפים בו יותר אנשים, היוותה תירוץ טוב להצטרף לחגיגה, גם עבור אלה שלא 'נפגעו' מעכבישים, בהם נשים שחיפשו מפלט נפשי מצרות החיים (אהבה נכזבת או בעיות משפחתיות) ותשומת לב חברתית. על דרך של ריקוד ושכנוע עצמי, ניתן היה להצדיק התנהגות חריגה ולעיתים 'מופקרת', שעזרה לשחרר לחצים נפשיים.
קישור בין תופעת הטרנטיזם לנשיכת עכביש לא מוגדר המכונה Tarantola, מופיע לראשונה בספר De venenis של Santes de Ardoynis שהופיע בשלהי המאה ה־15. במהלך המאות 17-15 תוארו בהיקפים שונים תופעות דומות לטרנטיזם ברחבי אירופה ואף מחוצה לה והעניין הציבורי והמדעי בתופעה התרחב.
בעידן הנאורות, גדל העניין בתכונות הרעילות ומצב התודעה שנגזר מהנשיכה ואף היו חוקרים שביצעו על עצמם ניסויים, בהם ננשכו בידי עכבישים כדי לראות מה באמת קורה. התוצאות לא תמיד היו ברורות, חלקם אף סיפקו חיזוק להשפעה של המוסיקה על הריפוי. ב־1693 הראה הרופא Bernardo Clarizio שנשיכת הטרנטולה אינה פטאלית.
הרופא הנפוליטני Francesco Serao הציע בפרסום (Della tarantola (1740 גישה חדשה לבחינת הטרנטיזם; הדגיש את אופייה הנפשי והמלנכולי של התופעה והצורך לחקור את המשמעות בפועל של השפעות הרעל.
אין ספק שהתופעה היא רחבה בהיקפה ודורשת בחינה גם ובעיקר בהיבטים אנתרופולוגיים, אתנוגרפיים ופולקלוריסטיים; כפי שנעשה במחקרים שונים במאה ה־20.
ספרות מאוחרת יותר החלה מקשרת את מושג טרנטוֹלה לעכביש ממשפחת הזאבניים. זאבן הנפוץ מאוד בדרום איטליה ובחבל פוליה ואשר זכה בשנת 1758 לקבל מידי ליניאוס את השם המין המדעי Aranea tarantula. כיום עכביש זה מוכר בשם (Lycosa tarantula (Linnaeus, 1758.
הסוג Lycosa משתייך למשפחת הזאבניים Lycosidae וכולל מעל 200 מינים הנפוצים בבתי גידול חמים ברוב העולם. בישראל מיוצג הסוג על ידי מספר מינים. בישראל משפחת הזאבניים עברה סקירה טקסונומית חלקית ועדיין לא ברור בדיוק כמה סוגים ומינים יש לנו. שם הסוג, כמו כן שם המשפחה, נגזר מיוונית; Lykos = זאב. כנראה מתוך ייחוס תכונות של חוזק, זריזות וכישורי ציד, המאפיינים לדעת נותן השם גם זאבים.
Lycosa tarantula הינו עכביש די גדול (יחסית לעכבישי אירופה). גוף הנקבה עשוי להגיע לאורך של 30 מ"מ והזכר ל־19 מ"מ. למין תפוצה דרום אירופאית ים־תיכונית (בעיקר איטליה, ספרד ופורטוגל) המאפיינת בתי גידול עשבוניים יובשניים. זאבן זה הינו ציד מיומן המטיב לראות גם בתנאי חשיכה, בימים הוא חוסה במחילה החפורה לעומק הקרקע (עומקה כ־40 ס"מ) או מתחת לאבן ובלילה יימצא אורב לטרף בפתח המחילה.
משהתיישבו במקומן, נשארות הנקבות צמודות למחילה כל חייהן. לא כך הזכרים, אשר בהגיע פרקם, בגיל שנתיים לערך, הם נוטשים את המחילה ומתחילים לחפש נקבות, זה קורה בתחילת הסתיו. זכרים יכולים להזדווג עם יותר מנקבה אחת, וכך במהלך השיטוט בחפשם אחר נקבות הם עשויים להגיע גם לסביבתו של האדם. במהלך נובמבר הם מסיימים את חייהם ומתים.
חלק מתקופת השיטוט של הזכרים נופל על זמן הקציר, כאשר האיכרים שוהים בשדות כל היום ובשעות החמות מוצאים מנוחה תחת צל העצים. אין ספק שזמנים אלו מספקים תנאים נוחים למפגשים בין האדם לעכביש. מפגשים העשויים לעורר אצל אדם בור חרדות המקבלות חיזוקים מאמונות טפלות.
הכפריים של ימי הביניים ובתקופות מאוחרות, אומנם לא הבינו בביולוגיה של עכבישים, כל שכן לא בסיסטמטיקה אבל הם סיווגו יצורים שונים ובהם עכבישים לפי גודל, צבע ומידת הסכנה מהם לאדם. הטָרנטוֹלָה של פוליה הייתה עבורם כל עכביש שהיה גדול מאגוז מלך. עכבישים גם קיבלו כינויים על פי גודלם. עכביש גדול נקרא stelleta ולדעת Katner אחד מחוקרי התופעה, הכוונה היא לנקבות שהן הפרטים הגדולים. עכבישים קטנים יותר נקראו alba, כאשר התכוונו ככל הנראה לזכרים.
שם נוסף; uvea (מלטינית ענב) ניתן לעכביש אחר, שנחשב למסוכן מכולם. עכביש זה כונה בפי האנשים הפשוטים גם 'האלמנה' ולכן משערים שהכוונה היא לעכביש שאנו מכירים כיום בשם אלמנה שחורה Latrodectus tredecimguttatus, מין ים־תיכוני ממשפחת הכדורניים, הנפוץ מאוד גם בחבל פוליה.
Wilhelm Katner, בספרו (Des Raitsel des Tarentismus (1956, העלה את ההנחה שלא מהנמנע שייחוס תופעות קליניות אמיתיות לטרנטיזם, מקורו לרוב בנשיכות של אלמנה שחורה ולא של זאבן.
"אם יש בך פחד מיצורים מוזרים, קל מאוד להטיל את אשמת הסכנה על משהו בולט ומוכר לציבור, גם אם בעצם המשהו הזה אינו תוקפן, נוטה לברוח ופעיל בעיקר בלילה, בזמן שרוב האנשים ממילא אינם פעילים בחוץ".
בשונה מהזאבנים הדרים במחילות ומעדיפים בתי גידול שאינם מופרעים, הרי אלמנה שחורה אינה נרתעת מאזורים מופרעים כדוגמת סביבת המגורים של האדם (הן נוטות שלא לשכון בתוך מגורי אדם). הנקבות בונות מטווה קורים סמוך לקרקע, בדרך כלל בחסות בסיסי צמחים או אבנים גדולות. הן תסתדרנה היטב גם בחללים המצויים בפסולת הנערמת בחצר או בסדקים מתאימים בגדרות אבנים, בשולי מבנים ומתקנים בשטחים החקלאיים.
נקבות מתיישבות של אלמנה אינן עוזבות את המחסה שלהן ולכן הן סמויות מהעין, בתנאים כאלה נקל להפתיע שלא מדעת אלמנה שחורה בהכנסת יד לחלל המגורים שלה ולקבל תגובת נשיכה כואבת. אם נגרמה הפרעה משמעותית כמו הרס המטווה או הטרדה אחרת המאלצת אותן לצאת לחפש מקום חדש או מחסה זמני, הן עשויות להגיע למגע עם האדם במקומות פחות צפויים בהם אנשים עוסקים במלאכת היום השגרתית.
מאחר והיא יצור ביישן וקטן שאינו בולט בסביבתו, קשה לקשר בינה לבין נשיכה שלא תמיד מורגשת ושההשפעות שלה עשויות להופיע גם לאחר מספר שעות, כאשר הנפגע מצוי הרחק מאתר הנשיכה.
להבדיל מזאבן הטרנטוֹלה, שהוא אומנם ארסי כמרבית העכבישים, אך אינו מסוכן לאדם, הרי אלמנה שחורה מוכרת ביכולת שלה לפגוע משמעותית באדם. הארס של אלמנה שחורה הוא נוירוטוקסי ופוגע במערכת העצבים. התגובה לארס עשויה לגרור הופעת התכווצויות שרירים חזקות ובלתי נשלטות ותופעות קליניות נוספות, המוכרות גם במקרים המיוחסים לטרנטיזם. על אלמנה שחורה ניתן לקרוא בהרחבה ברשומה נפרדת באתר (ראו קישור).
ניתוח המימצאים והבנת האקולוגיה והביולוגיה של המינים המדוברים, מאפשרים לחוקרים של העידן שלנו להגיע למסקנה ברורה למדי; הטלת אשמת הטרנטיזם על עכביש זאבן הטרנטוֹלה, אין בה דבר. אם קיים בסיס כלשהו להנחה של נשיכת עכביש מסוכן, הרי סביר יותר שמדובר באלמנה שחורה.
תרבות הטרנטלה התפתחה מתוך פולקלור פגאני קדום ששאב לתוכו מיתוסים שונים ובהם גם פחד מעכבישים. הנצרות אימצה את הפולקלור כחלק מהניסיון שלה לשמור את המאמינים קרוב לכנסיה. כך הפך פאולוס שהציל את המארח שלו מנשיכת עכביש, לקדוש המגן של הכפריים מפני בעלי־חיים ארסיים וכך טקסי הטרנטלה הובלו בהדרגה גם לתוך הכנסיה, יתכן בכדי למחוק כל זיקה למקור התרבותי הפגאני של התופעה ולצור במאמינים תלות גדולה יותר בכנסיה.
כאשר בוחנים את סיפור הטרנטלה בהיבט הרחב של תופעה חברתית, אין ספק שחלקו של העכביש קטן. עם זאת העכביש מהווה סימבול עתיק, חזק וכוח מניע לתופעה שניזונה מאורח חיים של כפריים קשי יום ושל אינדיבידואלים שחיו בשולי החברה. בני אדם שהחיבור בין הפחד מעכבישים וריקוד כאמצעי מרפא ומשחרר, איפשר להם להגיע למרכז העניינים, גם אם לוּ לרגע קט ולתת פורקן לתיסכול המתמשך של חיי היום יום.
לא מפתיע שנשים היוו חלק משמעותי בתרבות הטרנטלה. התרבות האירופאית של ימי הביניים ותקופות מאוחרות יותר, התאפיינה בחברה פטריארכלית שמרנית, הנשלטת בידי גברים, מצב שנמשך בחלקים שונים של אירופה וגם באיטליה גם כיום. נשים משולי החברה שהיו נתונות ללחצים חברתיים גדולים חיפשו דרך לגיטימית לפרוק תסכולים ויאוש והן מצאו אותה גם בפולקלור הטרנטלה.
פולקלור הטרנטלה התגבש במהלך הדורות למנוע חברתי, שאיפשר גם לעלובי החברה להפוך למרכז העניינים וגם לפרנס פולקלור תרבותי וכלכלי שהפך במשך השנים בסיס חשוב בתרבות המקומית של דרום איטליה.
מסענו בעקבות הטרנטוֹלה היה יכול להסתיים כאן, אלמלא אירוע משמעותי שהשפיע על ההיסטוריה האנושית כולה וגם על מיתוס הטרנטוֹלה. על כך בחלק השני והאחרון של… בעקבות הטרנטולה.
תודה לדוד דוד על הערות על טיוטת המאמר
מקורות נבחרים:
Ritual, Rapture and Remorse: A Study of Tarantism and Pizzica in Salento, Jerri Daboo, 2010
Witchcraft Continued: Popular Magic in Modern Europe, edited by Willem De Blécourt, Owen Davies, 2004
Historical Memoir on Italian Tragedy, Joseph Cooper Walker, 1799
Tarantulas, getting wasted and dancing
The Tarantismo
Magna Graeca/Tarantella