הרשומה עודכנה במרץ 2026
בשנים 2025-2015 הייתי שותף למחקר טקסונומי על גמלי־השלמה של ישראל, שנערך במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל־אביב. ממצאי המחקר פורסמו (באנגלית) כמאמר מדעי בכתב העת האנטומולוגי הישראלי (Israel Journal of Entomology). עדכון הרשומה נסמך על המאמר, ספרות עדכנית ועבודת שטח שנערכה במהלך המחקר. הידע על גמל שלמה־ירוק בישראל ובלבנט אינו שלם; נדרשים מחקרים פילוגנטיים ואקולוגיים נוספים כדי להבין טוב יותר את התפוצה האזורית של המין, יחסיו עם מינים קרובים באזור והשפעות האדם על תפוצתו והפצתו.
מיקומה הגיאוגרפי של ישראל מציב אותה כאזור מפגש ומעבר בין אזורי אקלים. האקלים המקומי המתאפיין בקיץ חם ויבש וחורף נוח יחסית, מתאים מאוד לגְּמַלֵּי־שְׁלֹמֹה, קבוצה קטנה אבל רבגונית של חרקים חובבי חום ממוצא טרופי. בישראל כ־33 מינים של גמלי־שלמה (Simon et al., 2025) ואין כמעט בית גידול יבשתי, גם אם קיצוני, שלא יימצא בו לפחות מין אחד, בין אם הוא שוכן קרקע או פעיל על צמחים. לחלקם תפוצה גיאוגרפית מוגבלת ולאחרים תפוצה נרחבת המתפרשת על רוב אזורי הארץ.
במדינה קטנה, צפופה ועתירת פיתוח כמו ישראל, יש להשפעות אַנְתְּרוֹפּוֹגֵנִיוֹת (השפעות פעילות האדם על הסביבה) השלכות שליליות על התפוצה ולעיתים על עצם קיומם של מינים, בהם גמלי־שלמה. פגיעה זו ניכרת במיוחד במינים רגישים אקולוגית, שתפוצתם הטבעית מוגבלת או המתקיימים בבתי גידול ייחודיים; למשל: חולות או מלחות. עבור מינים אחרים פיתוח חקלאי וגינון מהווים הרחבה לבית הגידול הטבעי המעודדת שיגשוג גם במרחבים אורבניים והרחבת תפוצה.
אחד מהמינים היותר מוכרים בישראל הוא גְּמַל־שְׁלֹמֹה יָרוֹק Sphodromantis viridis. הוא מהגדולים והמרשימים מבין גמלי־השלמה של ישראל (אף כי לא הארוך ביותר). נקבה בוגרת, עם תזונה מיטבית, עשויה להגיע לאורך מרשים של כ־90 מ"מ, אף כי לרוב מדובר על 80-70 מ"מ. הזכרים בדרך כלל קטנים מהנקבות.
גמל־שלמה ירוק שכיח עד מצוי ברוב אזורי הארץ, למעט רוֹם החרמון. הוא שכיח ביותר במרחבים אורבניים; עירוניים וכפריים ואין ספק שתפוצתו ונוכחותו במרחב המקומי קשורות הדוקות להשפעה אנושית (Simon et al., 2025).
גמל־שלמה ירוק הוא מודל נוח להיכרות עם סדרת גמלי־השלמה (Mantodea). מין היכול להאציל מחיבתנו לגמלי־שלמה גם על חרקים אחרים, אולי פחות מרשימים אך חשובים לא פחות. הגודל המרשים ומזג נוח (יחסית) והעובדה שהוא אינו בררן בענייני מזון ומתרבה בשבייה בקלות, הפכו אותו לחביב בקרב חובבי חרקים. הוא מגודל כחיית מחמד ולמטרות לימוד; החל מגני ילדים וכלה במוסדות אקדמאים. כך מתקבל מידע רב שלא קל להשיג רק מתצפיות בטבע. בארץ הוא נחקר כבר בשנות ה־30 של המאה ה־20, בידי אלכסנדר בָּרָש שפרסם חלק מסכומי המחקר בכתב העת 'הטבע והארץ'1כתב עת שהקדים לטבע וארץ, העיתון של החברה להגנת הטבע.
השם העברי
'גְּמַל־שְׁלֹמֹה' (ג' בשְׁוָא), כשם סוג (genus), משמר שם עברי שימושי כללי שהיה מקובל עד לאחרונה (2024) עבור כל הסוגים והמינים של גמלי־השלמה. על בסיס הידע שנאסף במחקר גְּמַלֵּי־הַשְׁלֹמֹה של ישראל (Simon et al., 2025) ובשיתוף הוועדה למונחי זואולוגיה של האקדמיה ללשון עברית הוסדרו בשנת 2024 שמות עבריים לכל מיני גמלי־השלמה המוכרים מישראל – לרובם כלל לא היה במקור שם עברי.
בהליך שכלל הצעות לשמות (משפחות, סוגים מינים), ודיונים בהשתתפות זואולוגים, מורים להוראת המדעים וכמובן אנשי לשון, הוחלט לשמר את השם 'גמל־שלמה' כשם סוג משותף רק עבור שני סוגים מדעיים במשפחה Mantidae. המין Sphodromantis viridis נשאר עם השם גְּמַל־שְׁלֹמֹה יָרוֹק והמין Mantis religiosa נשאר עם השם גְּמַל־שְׁלֹמֹה מִתְפַּלֵּל. לפיכך המשפחה Mantidae קיבלה את השם 'גְּמַל־שְׁלוֹמִיִּים'.
שאר הסוגים המדעיים קיבלו שמות סוג עבריים משלהם. השם גמל־שלמה נשמר גם כשם הסדרה Mantodea – סידרת גְּמַלֵּי־שְׁלֹמֹה – מכך המונח 'גמל־שלמה' יכול לשמש גם כשם שימושי גֵּנֵרִי לכלל המינים בסידרה – כאשר רוצים לנקוט בלשון הכללה או לא מתכוונים למין או סוג מסויים.
תפוצה
הסוג Sphodromantis (סְפוֹ-דְרוֹ-מָנְטִיס) בעולם, כולל כ־37 מינים. רובם בתפוצה אַפְרוֹטְרוֹפִּית דרומית לסהרה, במערב ומזרח־אפריקה. גְּמַל־שְׁלֹמֹה יָרוֹק הוא הנציג היחיד לסוג המגיע לצפון־אפריקה ועֲרָב (שם מצוי גם Sphodromantis trimacula האנדמי לערב) וגם למזרח־התיכון, עד טורקיה. מאז המאה ה־19 תפוצתו של גמל־שלמה ירוק התרחבה וכיום הוא מוכר מאזור הבלקן, מערב ודרום־אירופה (פורטוגל, ספרד, צרפת) ומאיי הים־התיכון (Battiston et al., 2017; Battiston et al., 2020; Moulin & Benaiche, 2025).
בשנת 2023 הוא דווח לראשונה מהאי טֶנֶרִיף באיים הקנרים (2023 Fasano & De Martino). דגם ההתפשטות והתפוצה מעיד על מין סתגלן, עם זיקה להשפעה אָנתרופוֹגְנית. תיקי ביצים המוצמדים באקראי לעצמים ניידים, לסחורה ולכלי תחבורה, מגיעים לאזורים חדשים המשמשים כמקפצה ממנה המין יכול לדלג לאתרים נוספים, בהם אינו מצוי ולהרחיב תפוצה במהירות.
הסתגלויות לטריפה
גמל־שלמה ירוק הוא מודל לטורף אגרסיבי. תיאור המשתקף בשמו המדעי של הסוג גמל־שלמה (Sphodromantis). מיוונית sphodro (σφοδρῶς) = עוצמתי, חזק, עז, אכזר. mantis מיוונית עתיקה (μᾰ́ντῐς) = נביא או חוזה – וגם השם בתקופה העתיקה לבני הקבוצה. שם שקיבל השראה מתנוחת העמידה, המאפיינת מינים רבים בקבוצה, בה רגלי הטרף אסופות כלפי הגוף, כאדם מתפלל. שם הלוואי viridis, מלטינית = ירוק, המשקף את צבע הגוף השכיח.
כיאה לטורף, אפשר לראות במבנה גופו התאמות לחיי ציד, חלקן ייחודיות לגמלי־שלמה. כְּבָכֹל החרקים, גופו של גמל־שלמה נחלק לשלוש חטיבות: ראש, חזה ובטן. החזה של גמל־שלמה נחלק לשלושה מקטעים: קדמי, אמצעי ואחורי. החזה הקדמי הוא המקטע הארוך ביותר ומהווה כשליש מאורך הגוף כולו. הוא נושא את הראש וזוג רגלי טרף, הנתמכות במערכת שרירים מפותחת המצויה בחלק הרחב והפחוס של קדמת החזה.
החזה הקדמי מחובר אל החזה האמצעי במפרק גמיש, המאפשר להגביה או להנמיך את פלג הגוף הקדמי (כצוואר גמל) להשגת זווית ראייה נוחה יותר כלפי הסביבה. החזה האמצעי והחזה האחורי מאוחים וקצרים, הם נושאים, כל אחד, זוג רגלי הליכה וזוג כנפיים.
רגלי טרף
רגלי טרף התפתחו באופן בלתי תלוי בקבוצות חרקים שונות (אבולוציה מתכנסת, convergent evolution). מוצאים אותן בחרקים טורפים כדוגמת טרפרגל (ראו רשומה), בזבוב זבובחוף טרפיידי (ראו רשומה), פשפשים טורפים ועוד. ראו גם ברשומה רגלי חרקים – רגלי טרף. אין ספק שאצל גמל־שלמה רגלי הטרף הן המרשימות ביותר. הן משמשות ללכידת ואחיזה בטרף, כרגלי עזר בהליכה, לייצוב בטיפוס ומעבר מכשולים הדורשים 'יד ארוכה' וגם להרתעת אוייבים או יריבים.
כאשר משווים רגל טרף של גמל־שלמה לרגל הליכה טיפוסית בחרקים, נמצא שפֶּרֶק היָרֵךְ (coxa) התארך. אל קצה הירך מתחבר במִפרק פרק טַבַּעַת־הַקוּלִית (trochanter) המאוחה לפרק הקוּלִית (femur) ומאריך אותו. הקולית עבה וחסונה בהשוואה לירך, ולאורכה טורי קוצים חזקים. אל הקולית מתחבר פרק השוק (tibia), שהיא קצרה, פחוסה ונושאת טורי קוצים משלה. השוק מתקפלת (כלהב אולר) אל הקולית, אל בין טורי הקוצים ומאפשרת אחיזה כמלקטת. בקצה השוק זיז מעוקל דמוי טוֹפְר, המשמש לאחיזה והגנה. אל קצה השוק מחוברת פיסת הרגל (tarsus), המורכבת מחמישה פרקים מדוּמים ומסתיימת בזוג ציפורניים ברות תנועה.
רגל טרף של גמל־שלמה מצויידת בשרירים מהירים ומהווה איבר אחיזה רב עוצמה, המסוגל להגיב במהירות רבה; עד כ־30 אלפיות השניה. העוצמה הטמונה ברגלי הטרף של גמל־שלמה ירוק מאפשרת לפרט בוגר להתגבר גם על חרקים גדולים יחסית, כחגבים ואפילו על חולייתנים קטנים כמו: לטאות ושממיות ולעיתים אף ציפורים זעירות. עם זאת המזון השגור הוא חרקים קטנים כמו זבובאים ודבוראים. על רגלי טרף בגמלי־שלמה וייחודן ניתן לקרוא בהרחבה ברשומה: גמל־שלמה – רגלי טרף.
ראייה
דיוק התקיפה של רגלי הטרף נשען על ראייה טובה המאפשרת זיהוי תנועה ברקע ממרחק של עשרות סנטימטרים (Kral & Prete, 2004). לגמל־שלמה ירוק עיניים מורכבות גדולות; הראש משולש ורחב בחלקו העליון. העיניים מרוחקות האחת מהשניה – תכונה המאפיינת טורפים המסתמכים על ראייה כדי לאמוד מרחק אל הטרף.
הראש נישא על 'צוואר' קצר וגמיש המאפשר צידוד של כ־180 מעלות והטיית הראש. טווח התנועה מאפשר לגמל־שלמה לעקוב אחרי תנועת טרף או איום מבלי להזיז את הגוף כולו ולשמור על המטרה בממרכז שדה הראייה (Kral & Prete, 2004). הראש נושא מחושים חוטיים וארוכים (ארוכים יותר אצל הזכר). בסבך הצמחייה מחושים ארוכים מהווים 'זרוע' ארוכה היכולה לגשש קדימה ולזהות מכשולים או טרף.
עיניו המורכבות של גמל־שלמה מהוות חיישן אור הבנוי ממערך של אלפי יחידות ראייה (עיניות פשוטות וקטנות המאורגנות בצפיפות גבוהה. כ־9000 בעין של בוגר בסדר גודל של גמל־שלמה ירוק. מרכז העיבוד הראייתי המקבל מידע מהעין המורכבת רואה תמונה אחודה אולם ברזולוציה נמוכה מאוד יחסית לראיית האדם. עין מורכבת מיטיבה לזהות תנועה, מהירות וכיוון. זהו כישור חיוני לבעל חיים טורף, החייב להיות מודע כל העת לסביבתו המיידית. לעין מורכבת של גמל־שלמה טווח דינמי גדול לאור. היא מאפשרת לבדל עצמים בשדה הראייה בעזרת רגישות גבוהה לניגודיות (Kral & Prete, 2004). היא מסוגלת לפעול באור שמש מלא וגם באור כוכבים, אם כי ביעילות פחותה. על הסתגלות לראייה בלילה ניתן לקרוא ברשומה 'עיניים אדומות ולא מעייפות'.
יחידות הראייה אינן אחידות בגודלן ובצפיפותן. חזית העין המורכבת שטוחה יחסית ובאזור זה צפיפות העיניות גדולה מאשר בשוליים (Kral & Prete, 2004). באזור זה, הנקרא acute, העיניות קטנות יותר וזווית הראייה שלהן צרה (כמחצית המעלה). מערך העיניות בחזית העין מאפשר אבחנה בין פרטים קטנים, הנדרשת להפרדת המטרה מהרקע והערכת מרחק; מאידך, עיניות קטנות רגישות פחות לאור. שולי העין – שם העיניות גדולות יותר ובעלות זווית ראייה רחבה יותר (2.50-20 מעלות) – מיטיבים לראות באר קלוש ומגלים רגישות גבוהה יותר לתנועה.
לעין המורכבת של גמל־שלמה ירוק שדה ראייה רחב מאוד, כ־2300 אופקית (כ־1800 באדם) וכ־2450 אנכית (כ־1000 באדם). בחזית שדה הראייה של בוגר מתקיימת חפיפה של כ־700 מעלות (1200 באדם). בטווחים קצרים של 6-2 סנטימטרים מהעין, חפיפת שדה ראייה מאפשרת, בסיוע תנועת הראש, אומדן מרחקים הנדרש לדיוק בתפעול רגלי הטרף (Kral, 2012). ישנה העדפה למטרות התופסות זווית ראייה מסוימת (בדרך כלל בין 5° ל־30°). מטרות גדולות מדי נתפסות כאיום (טורפים) ולא כטרף (Kral & Prete, 2004). השילוב בין אומדן מרחק ושליטה מוטורית מדוייקת על רגלי הטרף מאפשרים לגמל־שלמה מנוסה לתפוס חרק במעופו.
עבור הערכת מרחק למטרה נייחת (ענף קרוב, מעבר מכשול, או טרף נייח) שניצבת במרחק של מעל 10 ס"מ (אצל בוגר), נוקט גמל־שלמה בהתנהגות מיוחדת המכונה peering. גמל־השלמה מניד לסרוגין ובאופן מבוקר את גופו ימינה ושמאלה. התנודה מסיטה את הדימוי המוטל על כל רשתית (בכל יחידת ראייה בעין המורכבת) ומדמה צפייה במטרה נעה (Poteser & Kral, 1995; Kral, 2012). כך מתאפשרת לגמל־שלמה הערכת מרחק מדוייקת ובמקביל להימנע מתנועות גוף מיותרות העלולות לחשוף אותו לטרף או לטורפים.
ראש גמל־השלמה נושא גם שלוש 'עיניים פשוטות' קטנות, הממוקמות על ה'מצח' בין ומעל העיניים המורכבות. אלו הן חיישני אור הרגישים לשינויים קלים ביותר בעוצמות אור ומאפשרים קבלת שטף מידע על שינוי הזמן במהלך היום. שינויים בעוצמת אור, יכולים לרמז גם על תנועה ברקע, למשל: שינוי הנגרם מהטלת צל של טורף המגיע מלמעלה או של תנועת מזון פוטנציאלי.
התנהגות
גמל־שלמה ירוק מעביר את רוב זמנו על ענפי שיחים ועצים. הוא נוטה להתמקם זמן רב במקום אחד, לעיתים בקרבת פרחים (במיוחד הדרגות הצעירות), ונמנע ממשיכת תשומת לב. משנאלץ לעבור מקום, תנועתו איטית, מתנדנדת בהרמוניה עם הרוח. עם זאת, ובהתאם למצב, הוא מסוגל לנוע מהר מאוד ולחמוק לעומק הצמחייה עוד לפני שהצופה מספיק לעקוב. גמלי־שלמה (בהכללה) אינם 'מכונות' קבועות; הם משנים את אסטרטגיית הציד שלהם בהתאם לרמת הרעב, סוג הטרף והניסיון הקודם (למידה) (Kral & Prete, 2004).
היה וגמל־שלמה מזהה טרף אפשרי, הוא הופך דרוך ומתוח. רק הנד ראש קל ורפרוף מחושים יעידו על הריגוש המתרחש. אם הטרף רחוק, יקצר גמל־השלמה את הטווח, עד שיגיע למרחק התקיפה. זה עשוי לקחת דקות מספר, בו הטורף המיומן נע ומתקרב באיטיות לטרפו ואז בהרף עין הוא מטה את הגוף קדימה ובו בזמן שולח את אחת מרגלי הטרף אל הקורבן ואוחז בו במלחצי המוות. היה והטרף גדול, יאחוז בו עם רגלו השנייה.
לא תמיד ישחק המזל לטורף, אולם אם חמק הטרף אך לא ברח עשוי גמל־השלמה להמשיך בניסיון הציד, עד להצלחה או הכישלון הסופי. לעיתים יגלה שטרפו חזק ממנו ויודע לעמוד על חייו. בָּרָש מעיד על נימפה של גמל־שלמה ירוק שלא אצר כוחה להחזיק בדבורה ולהבא נמנעה מנסיונות ציד של דבורים שהוכנסו לכלובה.
גמל־שלמה אינו מפגין רגש וטרפו נאכל בעודו חי. אם טרפו גדול, יחפש תחילה איבר נוח לנעיצת גפי הפה (על גפי פה בחרקים ראו בקישור) ואז בנחישות ויעילות יכלה את גוף כולו, על חלקיו הקשים וקרביו הרכים. לעיתים, כאשר המזון גדול, ישאיר רק את הכנפיים הנוקשות.
לא פעם, בתום הארוחה, יֵרָאֶה גמל־השלמה עוסק באובססיביות בנקיון גפיים ועיניים. מטלה חשובה מאין כָּמוֹהָ העשויה לגזול דקות ארוכות. מטרתה להסיר שיירי מזון ונוזלים שדבקו בגוף, וכל לכלוך שעלול לפגום ביכולת של הטורף לחוש את הסביבה והטרף.
ניקוי גפיים נעשה עם גפי הפה ובסיוע הפרשת רוק. לניקוי הראש משמש 'אבזר ניקוי' מיוחד – 'מברשת הקולית' (femoral brush), המצויה על המשטח הפנימי של פרק הקולית, סמוך למפרק עם השוק. המברשת, מספר מילימטרים אורכה, עשויה זיפים שטוחים וקצרים, המסייעים להבריש חלקיקי לכלוך מהעיניים ואזורים נוספים.
שמיעה
גמל־שלמה ירוק (בדומה לגמלי־שלמה אחרים, אבל לא כולם) מצוייד באיבר שמיעה ייחודי המכונה cyclopean ear. איבר השמיעה ממוקם בגחון החזה המרכזי, בחריץ שבין הרגליים. שלא כבחרקים שומעים אחרים, איבר השמיעה בגמלי־שלמה אינו כיווני ואינו יכול לאתר כיוון אל מקור הקול – תכונה ייחודית לגמלי־שלמה. נמצא שאיבר זה מוגבל ברגישותו לתחום התדרים הגבוה – אוּלְטְרָה־סָאוּנְד. במרבית המינים של גמלי־שלמה שנבדקו, בהם הסוג Sphodromantis, נמצאה רגישות לתחום של 50KHz – 25KHz, מעל טווח השמיעה של האדם. מינים אחדים (למשל בסוג דולגן) אף מראים רגישות גבוהה יותר.
העובדה שגם מרבית עטלפי החרקים משתמשים בתחום תדרים דומה, הניעה חוקרים לשער ששמיעה בגמלי־שלמה התפתחה כדי להימנע מעטלפים אוכלי חרקים. ברם, על סמך מחקרים פילוגנטיים של מינים חיים ומאובנים (שמיעה נמצאה בכ־65% מכלל המינים שנבדקו) סוברים כעת ששמיעה בגמלי־שלמה הופיעה לפני 85-90 מיליוני שנים. עטלפים לעומת זאת, הופיעו רק לפני כ־63 מיליוני שנים. מכך מניחים שתכונה זו התפתחה לפני הופעת העטלפים.
איבר השמיעה בגמלי־שלמה נחשב לתכונה מתקדמת (יחסית), הוא אינו מופיע כלל במינים ממוצא קדום (בשני הזוויגים). הוא מופיע כאיבר שמיעה מנוון בנקבות או בזכרים של מינים שאיבדו באורח משני את יכולת התעופה. מתוך כך מניחים שהצורך באיבר שמיעה קשור הדוקות ליכולת לעוף. מסתבר שגמלי־שלמה מגיבים לאולטרה־סאונד רק במהלך תעופה. נמצא מתאם חיובי בין טיב השמיעה לאורך הכנפיים, בעלי כנפיים ארוכות שומעים טוב יותר מבעלי כנפיים קצרות – בהכללה, בהשוואה לנקבות מעופפות, לזכרים מעופפים כנפיים ארוכות יותר והם נחשבים למעופפים טובים יותר. כמו בגמל־שלמה ירוק.
תעופה מאפשרת לזכרים לסרוק במהירות שטחים גדולים בחיפוש אחר נקבות. אולם התעופה מסוכנת ועשויה לחשוף את המעופף לטורפים. מסיבה זו גמלי־שלמה זכרים נוטים לעופף בלילה, פרק זמן בו לחץ טריפה עשוי להיות נמוך יותר. מאידך פעילות לילה חושפת אותם לעטלפים המתמחים בציד חרקים מעופפים ולכן ליכולת וטיב השמיעה חשיבות ביכולת ההישרדות. חלק מהמינים שנחקרו בחשיפה לתדר גבוה ו/או לפעילות עטלפים, הגיבו בצניחה לקרקע או בשינוי כיוון תעופה, תגובה שהעידה על קשר ישיר בין שמיעה להתנהגות הגנתית. התנהגות שמיעה בתעופה של גמל־שלמה ירוק לא נחקרה.
רגישות שמיעה המגלה מִתאם גבוה לתחום התדרים שמפיקים עטלפים והתנהגות חמיקה אופיינית בעת מפגש עם עטלפים, מביאה את החוקרים להניח שאיבר זה עבר הסבה להתמודדות כנגד עטלפי חרקים. היפותזה אלטרנטיבית מניחה שהתפתחות איבר השמיעה הונעה מלכתחילה מלחץ טריפה של טורפים קדומים שאינם עטלפים, אולי מעופפים ארכאיים שצדו חרקים בתעופה.
מקורם ותיפקודם המלא של איברי השמיעה בגמלי־שלמה מותיר לא מעט שאלות פתוחות, הממתינות לחוקרים בעתיד. עוד על שמיעה בגמלי־שלמה ניתן לקרוא בהרחבה ברשומה: גמל־שלמה – צִיקְלוֹפּ אקוסטי.
צבעי הסוואה
גמלי־שלמה אלופים בהסוואה. במינים רבים ובמיוחד במינים של האזורים הטרופיים רואים התאמות ייחודיות לבית הגידול המאפשרות לגמל־שלמה להיראות (בראייה האנושית לפחות) כפרח, טחב, חזזית או כעלה יבש. אף שבישראל אין מינים 'אקזוטיים', כל המינים המקומיים משיגים הרמוניה חזותית עם בית גידולם ולא פשוט למצוא אותם, גם לעין מיומנת.
שם התואר 'ירוק' מטיב לתאר את גווני צבע הגוף השכיחים, אך אינו מסגיר את העובדה שהוא לא תמיד ירוק. גמל־שלמה ירוק הוא דוגמא למין רב־צורתי (פולימורפי) בצבעי הסוואה והוא מופיע גם בגווני חום-אפור. מכאן עולה השאלה לסיבת המופעים והאם יש לה ערך השרדותי. האם היא משפרת את סיכויי הציד? האם נועדה להתחמק מטריפה? ומה הגורמים המשפיעים על הצבע, האם מדובר בהשפעה של גורמים חיצוניים כגון מזון, טמפרטורה, לחות, אור, צבע הסביבה או גורם נסתר אחר? שאלת גורמי ההשפעה העסיקה חוקרים כבר בתחילת המאה ה־20. חוקרים כדוגמת Hans Leo Przibram העלו שאלות כמו: האם הבדלי צבעים (במינים היכולים לשנות צבע) נובעים כתוצאה מהסתגלות לסביבות מחיה שונות? אולי מדובר בשני מינים שונים או תתי־מין? ומדוע בכלל 'כדאי' לשנות צבע?
ניסויי מעבדה על גמלי־שלמה פולימורפיים הראו שלמזון וטמפרטורה אין השפעה על הצבע. מזחלים (נימפות) שהגיחו מאותו תיק ביצים וגודלו בתנאים זהים התקבלו גמלי־שלמה ירוקים וחומים. Przibram (1909) הראה שגם לצבע הסביבה (צבע האור או היעדר אור) אין השפעה על צבע הגוף. גידול מבוקר הראה שצבע הגוף אינו בהכרח קבוע לאורך כל דרגות הזחל. מאידך, אין הצבע יכול להשתנות בדרגת הבוגר.
בשנת 1972 הציע החוקר Barnor פיתרון. הוא מצא שהמניע לשינוי הצבע, במין אחר בסוג Sphodromantis, הוא עוצמת אור (light intensity). חשיפה לעוצמת אור גבוהה (בשלב הגדילה לפני ההתנשלות) מעוררת גירוי לשינוי צבע (המתרחש בשלב ההתנשלות) לגווני חום, וחשיפה לעוצמת אור נמוכה גוררת שינוי לגווני ירוק. הגורם לשינוי צבע אינו זהה בכל המינים; למשל: במין טְרַף־יָד חִיוֵּר נמצא שהמניע העיקרי הוא שינויים בלחות היחסית.
הסוואה כערך לשיפור הצלחת הציד צריכה להימדד מול היכולת של הטרף לזהות טורף. כאשר אנו בוחנים ראייה של חרקים, כדוגמת אלו המשמשים מזון לגמלי־שלמה, נגלה שמערכת הראיה בחרקים לא נועדה או לא מסוגלת לראות דימוי חזותי כפי שאנו רואים. מערכת הראייה של חרקים (גם של גמל־שלמה) מוגבלת מיסודה ביכולות העיבוד והזיכרון ומתבססת על שימוש בתבניות אור ניגודיות ושינויים בעוצמות אור כדי לזהות תנועה ותבניות המקושרות למזון או מחסה. חרקים אינם מכירים דבר שנקרא גמל־שלמה או עכביש, הם 'מכוילים' לזהות איום או סכנת טריפה דרך זיהוי דפוסי תנועה הנתפסים כחריגים. עבורם גמל־שלמה, הניצב במארב ליד פרח, אינו קיים כל עוד הוא לא זז. גמל־שלמה אינו חייב להיות מותאם לצבע הרקע של הסביבה. כאשר חרק מגיע למארב של גמל־שלמה, עבורו האחרון הוא חלק מהסביבה, דבר שאינו מייצר גירוי חזותי של סכנה. ולכן כל עוד גמל־השלמה לא יזוז במידה המייצרת גירוי חזותי חריג בשדה הראייה של החרק, הרי לצבע גופו משמעות שולית כי הוא שקוף למסתכל.
הסוואה כערך להתחמקות מטריפה צריכה להימדד מול האופן בו הטורפים מזהים את הטרף. חולייתנים טורפים לומדים לזהות מספר מוגבל של תבניות חזותיות של טיפוסי טרף, לזכור אותם ולהשתמש בהם עבור תיעדוף בזמן החיפוש (חיסכון אנרגטי). טורף הרוכש תבנית חיפוש של גמל־שלמה, הכוללת גם צבע שכיח, יוכל לזהות אותו מהר יותר מאשר טורף חסר תבנית כזו. רכישה של תבנית חיפוש כרוכה בתדירות המפגשים עם הטרף, החיונית לשמר את התבנית בזיכרון הזמני וגם בזמן לימוד ולכן גם כרוכה משאבי אנרגיה.
גמל־שלמה ירוק מתקיים בסביבה דינמית, בה צבעי הרקע במרחב בית הגידול אינם הומוגניים ומשתנים במהלך השנה. עבור בעל־חיים המבלה זמן ניכר בעלוות צמחים, עוצמת החזר אור מהעלווה יכולה להיות מדד לשינויים בכמות העלווה והצבע שלה. כאשר העלווה ירוקה וצפופה, עוצמת החזר האור מהסביבה הקרובה נמוכה ולכן 'מוטב' להישאר ירוק. כאשר העלווה נעשית דלילה או מצהיבה, עולה עוצמת החזר האור מהסביבה. אז הופך הגוף הירוק ניגודי יותר לרקע הסביבה הבהירה ולכן בולט. בתנאים כאלה 'כדאי' לשנות לצבע עם ניגודיות נמוכה לגווני הסביבה החדשים. התאמת צבע גוף לסביבה מושכת פחות תשומת לב מטורפים מזדמנים.
לא כול האוכלוסיה מגיבה לשינויים סביבתיים בשינוי צבע וריבוי מופעי צבע באוכלוסייה מקנה לחלק ממנה הפחתה בלחץ הטריפה. ניתן להניח אם כן שריבוי מופעים ויכולת שינוי צבע התפתחו כתגובה ללחצי טריפה. על כך ועל היחסי הגומלין שבין הטורף לצבע הגוף, ראו בהרחבה ברשומה רב צורתיות הסוואתית בסביבה משתנה.
פרטים בוגרים יכולים להגיב לשינויים סביבתיים על ידי נטישה ותעופה לאתר אחר, מתאים יותר. אבל הדרגות הגדלות (נימפות) אינן מעופפות ואינן יכולות להתנייד למרחקים ארוכים (Edmund, 1976). שימוש בעוצמת אור כסמן אקולוגי לשינויים בסביבה מאפשר להן להגיב מהר – כבר בהתנשלות הקרובה – ולהתאים את עצמן לתנאי הסביבה המשתנה.
ביולוגיה
גמל־שלמה ירוק הוא חרק תֶּרְמוֹפִילִי (חובב חום). משרעת הפעילות האופטימלית היא 37-27 מעלות. שיא הפעילות ועונת הרבייה העיקרית מתרחשים בקיץ. עם זאת בישראל צעירים ובוגרים פעילים כל השנה ובמרחבים אורבניים הם מתרבים כל השנה. כאשר הטמפרטורה מטפסת מעל 37 מעלות, גמל־השלמה יעדיף מחסה קריר, למשל: במפנה מוצל תחת עלי צמחים. בשיא עונת החום גמלי־שלמה יוצאים לפעילות גם בלילה, במיוחד זכרים בוגרים התרים אחר נקבות.
נקבה יכולה להזדווג יותר מפעם, אך אין בכך הכרח, כי כמות הזרע מזכר אחד מספיקה לכל הביצים שתטיל הנקבה בחייה. נקבה מופרית מייצרת מספר תיקי ביצים בחייה. תדירות ההטלה אינה קבועה, היא תלויה בתנאים הסביבתיים ובמצב הגופני. על תיקי הביצים של גמלי־שלמה ניתן לקרוא ברשומה גמלי־שלמה – תיקי ביצים.
גמלי־שלמה יכולים לשרוד ימים ושבועות ארוכים של רעב; אם זמינים להם מים (טל). כך הם מסוגלים לעבור, לרוב באחת מדרגות הזחל המתקדמות, את העונות הקשות בהן המזון מועט. בזמנים כאלה הם יקפידו על תנועה מינימלית חסכנית באנרגיה. בתקופות הקור רבים לא שורדים. משך ההתפתחות מדרגת הזחל הראשונה ועד ההתנשלות לבוגר עשויה להימשך שנה ויותר.
זכרים בוגרים אינם מאריכים ימים. תוחלת החיים שלהם עד מספר שבועות והם מתים זמן קצר לאחר ההזדווגות, לרוב מתשישות הכרוכה בחיפוש וחיזור אחר נקבות. לנקבות בוגרות תוחלת חיים ארוכה העשויה להתארך בשבייה עד כדי חצי שנה, ובתנאים טבעיים לרוב פחות.
טורפים
לגמל־שלמה טורפים רבים, בהם חולייתנים, חרקים אחרים, תולעים טפיליות ועוד. הם עצמם לא מהססים לטרוף אחד את השני, בהינתן ההזדמנות. גמלי־שלמה, גם הגדולים שבהם, כדוגמת גמל־שלמה ירוק, אינם יריבים שקולים לטורפים חולייתנים ולכן הם תמיד ישתדלו להימנע מראש ממגע ישיר עם טורף ויעדיפו לברוח. במצב של אין ברירה חלקם יעברו למגננה ולמצג הרתעה – תגובה התנהגותית פתאומית לאיום בו מוצגים כלפי התוקף רכיבי התנהגות, דגם צבעים או/ו אות קולי המשמשים לדחיית האיום דרך גרימת הססנות או נסיגה אצל הטורף ובכך מפחיתים את הסיכוי לתקיפה מצידו ועשויים לאפשר למציג לנתק מגע ולברוח (ראו בהרחבה ברשומה 'מצג הרתעה בגמלי־שלמה).
אפילו עוד בטרם הם מגיחים מהביצה גמל־שלמה מאויימים על ידי חרקים פריזטואידים, בעיקר צרעות וזבובאים (ראו בהרחבה ברשומה 'טורימית גמל־השלמה'. גם נמלים עשויות לתקוף תיקים ולשדוד את הביצים.
מיתוס הקניבליזם
קצרה היריעה מלעסוק בכל אורחות חייו של גמל־שלמה ירוק. אולם אי אפשר להימנע מלהתייחס בקצרה למיתוס על תופעה התנהגותית המיוחסת לגמלי־שלמה בכלל ורלוונטית גם לגמל־שלמה ירוק.
שמם של גמלי־שלמה יצא לשימצה על שהם קניבלים. קניבליזם מוגדר כטריפה של פרט מאותו מין ביולוגי. גמלי־שלמה עשויים להיות כאלה, בעיקר בשלבי הגדילה. המיתוס מתייחס לטענה בה הנקבה טורפת את הזכר במהלך ההזדווגות ואף אוכלת את ראשו כדי לזרז את העברת תיק זרע (ספרמטופור).
קניבליזם מיני (או זוויגי) מוגדר כאקט בו הנקבה טורפת את הזכר והמתרחש בטרום, במהלך או אחרי ההזדווגות. יש לא מעט השערות המנסות להסביר את ה'היגיון' האבולוציוני של קניבליזם מיני והעניין נתון לחילוקי דעות לא קטנים. לא מהנמנע שהשערות מסויימות נכונות עבור מינים מסויימים, אך לא עבור אחרים. ראו גם ברשומה על העכביש אלמנה חומה.
קניבליזם מיני בגמלי־שלמה מתקיים בטבע. ברם, תיעוד מהטבע מתאר לרוב מצב רגעי ולא אירוע התנהגותי שלם, כולל הרקע שלו; לכן התופעה קשה להסבר על בסיס 'צלום תמונת מצב'. מרבית הדיווחים על קניבליזם מיני מקורם בשבייה וממעט מינים (מתוך כ־2500 מינים המוכרים למדע).
מרבית המחקרים המודרניים תומכים בהשערה שמדובר בקניבליזם תלוי-מצב (State-dependent) ולא התנהגות אובליגטורית. מצב המושפע מ: מצב התזונה – נקבות רעבות נוטות יותר לטריפת הזכר (Johns, 1997). התנהגות הזכר – זכרים אינם מקריבים את עצמם מרצון. הם משקיעים זמן בגישה איטית וזהירה לנקבה. נמצא כי זכרים מסוגלים להבחין בין נקבות רעבות (מסוכנות) לשבעות, ומשנים את התנהגותם בהתאם ואף נמנעים מנקבות רעבות לפי ריח פרומונים (Barry, 2010). לוּ הקניבליזם היה אובליגטורי, הזכרים לא היו מפתחים מנגנוני הגנה מורכבים כל כך כדי להימנע ממנו (Johns, 1997).
Maxwell (2000) שחקר את המין עין־קשת מפואר (Iris oratoria) הראה שאכילת הזכר לא שיפרה את פוריות הנקבה בטווח הקצר. Sidoti (1990) מחזק את הגישה שזו טריפה בתוך המין (intraspecific predation) המתרחשת בהקשר רבייתי. הוא מציין שגמלי־שלמה הם 'טורפים אופורטוניסטים' (הזדמנותיים), ועבור נקבה רעבה, הזכר הוא פשוט פריט מזון איכותי שנקרה בדרכה.
מחקר שנעשה במעבדה על טרף־יד Miomantis caffra (אינו מצוי בישראל) הראה התנהגות מעניינת. נקבות בתולות נוטות יותר לטרוף זכרים לפני ההזדווגות. מאמר מסביר את התנהגות זו בעובדה שבמין זה נקבות יכולות להתרבות גם ברביית בתולין ולכן קניבליזם מיני יכול, לכאורה, להעניק יתרונות כשירות (fitness) משמעותיים, במיוחד אם הפוריות של הנקבה תלויה בהצלחת הציד שלה. נקבות שקיבלו פחות מזון (low feeding regime) נטו לתקוף זכרים מהר יותר מאשר נקבות שבעות, מה שמצביע על כך שהדחף לטרוף את הזכר נובע מצורך תזונתי ומחזק את ההנחה שמדובר בטריפה תלוית מצב ולא התנהגות אובליגטורית (Walker & Holwell, 2016).
כאשר מְשַׁקְלְלִים תנאי שבייה, הפרעות רקע, יכולת מוגבלת של הזכר להימלט ועקות נוספות הנובעות משהייה במרחב מוגבל ולעיתים קטן מידי, קניבליזם לא מפתיע. תיעודי וידאו של אירועי חיזור ורבייה בגמלי־שלמה, שנעשו בתנאים המדמים תנאים טבעיים, בחשיכה וללא נוכחות אנשים, הראה שמקרי טריפה במינים שנבדקו נדירים.
קניבליזם מיני בגמל־שלמה ירוק לא נחקר כמעט. ברש מציין בדיווחיו שהוא לא צפה, בשבייה או בטבע, בקניבליזם מיני בגמל־שלמה ירוק. אדרבה, בכל המקרים, בסיום ההזדווגות, הזכר הסתלק בזריזות והלך לדרכו. אף שקיימות עדויות מצולמות על קניבליזם מיני בגמל־שלמה ירוק בטבע, יהיה זה מרחיק לכת להסביר אותן כהתנהגות אובליגטורית המשפרת הצלחה רבייתית.
תובנות
גמל־שלמה ירוק הוא מהמוכרים בקרב החרקים הנפוצים בישראל. הוא לא רק יצור מרשים, אלא מודל זמין ונוח להסתכלות עבור כל אחד – גם עבור ילדים. גודלו, אופיו הנוח והיכולת שלו להניע את הראש ולהביט בנו ישר בעיניים מעוררים בלא מעט אנשים השתאות ואמפתיה.
לכאורה חרק פשוט, אך זהו צייד מוכשר הנושא באמתחתו הסתגלויות וכישורים שאינם מצויים אצל חרקים רבים. מחקרים התנהגותיים, פיזיולוגיים ואקולוגיים לימדו אותנו רבות לא רק על אורחות חייו, אלא גם על האופן בו השפעות אבולוציה, סביבה ואדם שזורים זה בזה. אנו יודעים עליו הרבה, ועדיין הוא מסתיר סודות רבים.
אז בפעם הבאה שתראו גמל־שלמה ירוק, או כל גמל־שלמה אחר, עצרו לרגע, האטו נשימה וצפו בו. זו הזדמנות פז לצפות בסביבתו הטבעית באחד היצורים המיוחדים ש'הוציאה' האבולוציה תחת ידיה.
תודות:
דר' דני סימון – מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב.
תודה לאביגיל סלע על הרשות להשתמש בתמונה
הרשומה נכתבה על ידי אדם אמיתי. היא נעזרה אופן מוגבל בבינה מלאכותית עבור: ניתוח ראשוני של מקורות, דיוק מידע ומונחים, שיפורי ניסוח, תיקוני דקדוק ותחביר.
מקורות נבחרים:
החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך 3 החרקים, 1989
מדריך החרקים בישראל, פנחס אמיתי, 2002
גמל-שלמה ירוק, אלכסנדר ברש, סדרת מאמרים מתוך גליונות הטבע והארץ, 1937-1939
The Praying Mantis, Frederick R. Prete, Harrington Wells, Patrick H. Wells, Lawrence E. Hurd, 1999
Encyclopedia of Insects, Second Edition,Vincent H. Resh, Ring T. Cardé, 2009
The Insects: Structure and Function, R.F. Chapman, 1998
Complex Worlds from Simpler Nervous Systems, Frederick R. Prete, 2004
Praying Mantis – Garden Critter of the Month
The functional significance of mantis peering behavior, Karl Kral, 2012
Perceiving in Depth, Volume 3: Other Mechanisms of Depth Perception, Ian P. Howard, 2012
The Origins, Evolution, and Phylogeny of the Praying Mantises (Dictyoptera: Mantodea), Gavin John Svenson, 2007