עדכון רשומה מרץ 2026. הרשומה עודכנה לאור פרסום המאמר: Ábrahám, L., & Simon, D. (2025). A new Ptyngidricerus species from Israel and Jordan and taxonomic notes on related taxa (Neuroptera: Ascalaphidae). Zoology in the Middle East, 71(4), 431-450.
חֲרָקִים הם קבוצה ביולוגית ואקולוגית כה עצומה (המונה מעל מיליון מינים מוכרים), ואין זה מפתיע למצוא בה שפע של 'מוזרויות' מורפולוגיות והתנהגותיות – עדות חיה ליכולת הסתגלות לאינספור גומחות אקולוגיות, גם כאלו הנראות לנו בלתי אפשריות.
דוגמה נהדרת להקרנה אדפטיבית (adaptive radiation) מצויה בסדרת האֲרִינִמְלָאִים (Neuroptera); סדרה זו מציגה, ברמת המשפחה, קשת רחבה של התאמות – מאורח חיים יבשתי מובהק על פני הקרקע ובין הענפים, ועד להתמחות קיצונית לאורח חיים תת־מימי. בישראל מיוצגות תשע משפחות של ארינמלאים. על הסדרה והמשפחות שבה תוכלו לקרוא ברשומה: סדרת הארינמלאים בישראל, חלקים א' ו־ב'.
אֲרִינִמְלָאִים מתפתחים בדרך של גלגול מלא – דרגות ההתפתחות כוללות ביצה, זחל, גולם ובוגר. אורחות החיים של הבוגרים והזחלים שונים מאוד: הם פעילים בעונות שונות, ניזונים ממקורות מזון שונים ובכלל נראים שונים לגמרי האחד מהשני.
חלק מהארינמלאים הבוגרים (בעיקר במינים הגדולים) מזכירים בצורת גופם שַׁפִּירִיּוֹת. עם זאת נקל להבדיל בינם, כאשר לארינמלאים מחושים ארוכים מרובי פרקים, בעוד שלשפיריות מחושים קצרים מאוד, דמויי זיף. מרבית הארינמלאים נחים כאשר הכנפיים מכונסות במקביל ולאורך הגוף, בעוד ששפיריות נחות עם כנפיים פרושות בניצב לגוף. עוד על ההבדלים בין ארינמל לשפירית תמצאו ברשומה: כיצד נבדיל בין שַׁפִּירִית לאֲרִינָמָל.
ארינמלאים במהותם הם חרקים טורפים – הן כזחלים והן כבוגרים. זחלי ארינמלאים, במרבית המשפחות1יוצאי דופן בארינמלאים הם: משפחת האֲרִיסְפוֹגִיִּים Sisyridae המאכלסת מקווי מים מתוקים, להם נציג אחד בישראל – אֲרִיסְפוֹג הַכִּינֶּרֶת. הזחל חי בתוך ספוגים של מים מתוקים, מהם הוא ניזון. משפחת הטְרַפְרַגְלִיִּים Mantispidae, אצלם, במרבית המינים בהם מוכר מחזור החיים, הזחלים מתפתחים בתוך פקעות של עכבישים. בתת־המשפחה Symphrasinae, המצויה רק בעולם החדש, יש מינים המתפתחים בקיני דבורים וצרעות. מספר מינים התקבלו מזחלי חיפושיות ממשפחת הזבליתיים, זחלי פרפרים וזחלי זבובים. משפחת הבֵּרוֹתִיִּים Berothidae מתפתחים בקינים של טרמיטים.., צדים ממארב נייח. בניגוד לתפיסה הרווחת, רובם אינם בונים משפכי ציד בקרקע, אלא צדים על הקרקע, על צמחים או על אבנים. יש גם ציידים המשוטטים על צמחים, וצדים כנימות, אקריות וכדומה. במינים הגדולים, הבוגרים צדים בתעופה, ואילו במשפחות של המינים הקטנים, הבוגרים ניזונים על טל־דבש ו/או צדים כנימות על צמחים.
רשומה זו מוקדשת לשלושה סוגים: אַבְנוּנִית – שם סוג עברי משותף לשני סוגים מדעיים: Iranoidricerus ו־Ptyngidricerus. השם אבנונית, כשם של חרק, הופיע בספרות לראשונה בספר 'החיים מתחת לאבן' (1985) של פנחס אמתי ודני סימון. בספר הופיע גם תיאור קצר של אורחות החיים של הזחל. נכון לזמן פרסום הרשומה עדיין לא אושרו באקדמיה ללשון העברית השמות העבריים למינים. הסוג Peur, הכולל רק מין אחד – אֲרִימָחוֹשׁ נָקוֹד. שלושת המינים נמנים עם משפחת האֲרִימְחוֹשִׁיִּים, אחת מהמשפחות היותר מרשימות ומסתוריות בסדרה.
משפחת האֲרִימְחוֹשִׁיִּים
משפחת הארימחושיים (אַסְקָלָ-פִידֶהAscalaphidae ) מונה כ־500 מינים המתפלגים בין חמש תת־משפחות: בישראל מוכרות שתי תת־משפחות: Ascalaphinae (אַסְקָלָ-פִי-אִינֶה) ו־Haplogleniinae (הַפְּלוֹ-גְלֶנִי-אִינֶה) המיוצגות עם כשלושה עשר מינים המתפלגים בין שבעה סוגים (סימון 2025, טרם פורסם), חלקם נדירים מאוד שתועדו בישראל רק מאתרים ספורים.
משפחת הארימחושיים קרובה טקסונומית למשפחת האֲרִינְמָלִיִּים Myrmeleontidae – הארינמלים הטיפוסיים, שחלקם בונים משפכי ציד (Song et al., 2018; Jones, 2019). ארימחושיים נבדלים מארינמליים במחושים דקיקים וארוכים כאורך הגוף, המסתיימים לעיתים בפרק מוגדל דמוי אלה, וגם בעיניים גדולות מאוד (ביחס לראש), המאפיינות פעילי דמדומים וליליה.
בתת־המשפחה Ascalaphinae העיניים מפוצלות לשתי אונות ב'תפר' רוחבי (Fischer et al., 2006). כל אונה רגישה לתחום ספקטרום אור אחר. האונה העליונה רגישה, בחלק הגבי, לאורכי גל קצרים (על־סגול) בעוד החלק הגחוני של האונה התחתונה רגיש לספקטרום רחב יותר. משערים שהמבנה המפוצל מאפשר להשתמש בחלק הרגיש לעל־סגול כדי לזהות טרף או בני זוג העפים על רקע השמיים הכחולים (Michel & Karl, 2008).
בתת־המשפחה Haplogleniinae הבוגרים מתאפיינים בעיניים לא מפוצלות, המאפיינות פעילי לילה מובהקים (Ábrahám & Monnerat, 2021).
הבוגרים נחשבים למעופפים טובים. הם ניזונים על חרקים קטנים (בדומה לשפיריות) הנלכדים במעוף סמוך לקרקע. בזמן המנוחה הבוגרים מוצאים מסתור, בדרך כלל בחסות הצמחיה. לרוב צופים בהם באקראי, רק לאחר שהופרעו ממנוחתם.
סביבות החיים באגן הים־התיכון כוללות: צמחייה ים־תיכונית (maquis): אזורים עם שיחים עמידים ליובש. שטחי בתה (shrubland) וערבה (steppes): מדרונות הרים יבשים וחשופים עם צמחייה עשבונית דלילה. יערות דלילים: יערות פארק, שטחים המשלבים עצים (כאורן או אלון) עם קרחות יער פתוחות ושטופות שמש.
בישראל הבוגרים פעילים בשטחים הפתוחים מהאביב ועד הסתיו, תלוי במין ובאזור הגאוגרפי. מינים רבים מוכרים רק מדרגת הבוגר – מאחר שקשה מאוד למצוא את הזחלים בטבע, על הרוב הדרך הבטוחה לשייך זחל למין מוכר היא לגדלו עד לדרגת הבוגר.
אקולוגיה
ניתן לחלק את הארימחושיים לשלוש קבוצות עיקריות לפי דפוסי פעילותם ובית גידולם (Dobosz & Ábrahám, 2007):
פעילי יום (diurnal):
מינים אלו מעופפים באופן פעיל במהלך היום, במיוחד בשעות שבהן קרינת השמש חזקה. הם נפוצים בשטחים פתוחים כמו כרי דשא הרריים, שטחי מרעה ומדרונות צחיחים. הם מאופיינים בתעופה מהירה מאוד ובתימרוּן המזכיר את זה של שפיריות.
לדוגמה: הסוגים Ascalaphus ו־Libelloides. האחרונים נחים עם כנפיים פרושות, וחלקם מזכירים פרפרים ססגוניים (הארינמלאים הצבעוניים היחידים).
פעילי בין־הערביים (crepuscular):
פעילותם מתחילה עם שקיעת החמה ונמשכת זמן קצר לאחר מכן. במהלך היום הם נחים על עשב או ענפי שיחים בתנוחה אופיינית (ראש כלפי מטה, מחושים צמודים לענף). לדוגמה: הסוגים Bubopsis ו־Deleproctamphylla.
פעילי לילה (nocturnal):
מינים המעופפים וצדים במהלך הלילה. הם נמשכים למקורות אור מלאכותיים. בדומה לפעילי בין־הערביים, הם מבלים את שעות היום במנוחה על סלעים או צמחייה. לדוגמא: הסוגים Iranoidricerus ו־Ptyngidricerus.
מחזור החיים של מרבית המינים לא מוכר או מוכר רק במעט. במינים בהם נצפו הטלות, הנקבה מטילה את הביצים על ענפים, בשורה אחת או שתיים. יש מינים המטילים על אבנים. הביצים בוקעות לאחר כחודש, מועד המושפע גם מטמפרטורת הסביבה. הזחלים עוברים 3 דרגות גדילה.
ההתגלמות, כדרך כל הארינמלאים, נעשית בפקעת קורים כדורית. הפקעת מוצמדת לשולי הסלע או אבן אשר שימשה להם כבית גידול או נבנית בתוך פסולת עלים. לעיתים נצמדים לפקעת חומרי פסולת צמחים המסייעים בהסוואה. מידע נוסף על מחזור חיים טיפוסי לחלק מהארימחושיים ניתן לקרוא ברשומה ארימחוש עדין.
זחלים השוכנים על אבנים או סלעים, דומים בצבעם ובמרקם גופם לאבנים או החזזיות הגדלות עליהן. יש מינים בהם הזחלים מגלים העדפה לחלק הנמוך של שולי אבנים או סלעים, יש מינים המצויים גם בחלקים הגבוהים של קירות סלע ויש מינים השוכנים בצד הגחוני של אבן המונחת על קרקע (שאינה שקועה). באזורים טרופיים, ביערות, יש מינים בהם הזחלים מצויים על הקרקע בשכבת נשורת העלים, או על צמחים (על עלים, גזעים, ענפי שיחים ועצים) והם נדמים במראה ובטקסטורה לפטריות או חזזיות.
אורח החיים של זחלי ארימחושיים מתאפיין בגידול איטי, העשוי לקחת כשנה עד שנתיים. קצב הגידול מושפע מטמפרטורת הסביבה ומכמות המזון שהזחל מצליח ללכוד. הזחל ממתין במקומו שעות, ולעיתים ימים, כשהלסתות פתוחות ודרוכות כקפיץ. חרק החולף, מבלי משים, על גוף הזחל או בין הלסתות גורם להן להיסגר כְּהֶרֶף עַיִן – והקורבן מוצא עצמו אחוז במלקחיים רבי עוצמה, ללא יכולת להשתחרר.
הלסתות, הטיפוסיות לארינמלאים, הן מסוג אוחזות־מוצצות: הן חדות, צרות וארוכות, ומצויידות בזיזים חדים המשפרים את האחיזה בטרף. הן חודרות לתוך גוף הטרף ומתפקדות כקשית מציצה. כל לסת בנויה מחלק עליון מרזבי וחלק תחתון הסוגר את המרזב לאורכו ויוצר צינור מציצה, המסתיים בנקב זעיר דרכו מופרשים ארס משתק ומיצי עיכול, וגם נשאב התוכן הנוזלי של גוף הקורבן לאחר שרקמותיו התפרקו.
אטימולוגיה של השם המדעי והעברי:
שם הסדרה נגזר משם הסוג Ascalaphus שהוקם על ידי פַבְּרִיצִיוּס (Fabricius) בשנת 1775. השם מגיע מהמיתולוגיה היוונית, משמו של אסקלאפוס, בנו של אל השאול. אסקלאפוס שהלשין על פרספונה כי אכלה גרעיני רימון בשאול, נענש והפך לעוף לילה, כנראה ינשוף (מיוונית עתיקה Askalaphos).
פבריציוס, שהיה תלמידו של ליניאוס, נהג להשתמש בשמות מהמיתולוגיה הקלאסית לתיאור סוגים ומינים חדשים (מסורת שהייתה מקובלת מאוד באותה תקופה). השם משקף את העיניים הגדולות מאוד המאפיינות את המינים בקבוצה ואת שעות פעילות אופייניות בדימדומים.
השם אֲרִימָחוֹשׁ ניתן על ידי ד"ר דני סימון שחקר את הקבוצה בזמנו, ובמסגרת הועדה לשמות שפעלה (שנות ה־80 של המאה ה־20) לקראת הוצאת כרכי האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ־ישראל. 'ארימחוש' הוא הלחם של שני מילים: התחילית 'אֲרִי' (מלשון אריה) שמשמרת את הקשר לשם הסדרה כולה, והסופית 'מָחוֹשׁ' המתייחסת למחושים הארוכים המסתיימים באלה.
האַבְנוּנִית
תת־המשפחה Haplogleniinae מונה כ־100 מינים ב־27 סוגים. עיקר התפוצה באזורים החמים של דרום אסיה, סאב־סהרה באפריקה, מדגסקר ובאמריקות. מעט מאוד מינים מוכרים מהחצי הכדור הצפוני.
בישראל הקבוצה מיוצגת על ידי שני סוגים, Iranoidricerus (אִירָאנוֹ-אִידְרִי-צֶרוּס) ו־Ptyngidricerus (פְּטִינְג-אִדְרִי-צֶרוּס), כאשר כל סוג מיוצג על ידי מין אחד ושניהם חולקים את שם הסוג העברי המשותף 'אַבְנוּנִית'.
המין הראשון, Iranoidricerus jordaniensis, הוא מין ים־תיכוני המוכר מישראל ומירדן, ואילו המין השני, Ptyngidricerus amitaii, הוא מין מדברי המוכר בישראל רק מדרום הערבה וכן מירדן ומסיני; האחרון אף תואר כמין חדש למדע בשנת 2025 (Ábrahám & Simon, 2025).
Iranoidricerus jordaniensis
המין הנפוץ והמוכר, שעדיין שומר על אורחות חיים מסתוריים. לא הרבה ידוע על האבנונית וחלק גדול מהמידע על הביולוגיה של המין, בעיקר של הזחל, כפי שמופיע במאמר Ábrahám & Si
mon (2025), מקורו גם בתצפיות מעבדה. באזור הים־תיכוני זחלי האבנונית חיים על סלעים; סלעי גיר קשה המכוסים בחזזיות. לזחל גוף רחב ופחוס מאוד. שולי בטנו מעוטרים בהילת שלוחות ציציות ודבלולים, הממזגים את גופו (15~ מ"מ, זחל דרגה שלישית) עם פני האבן המחוספסת, עד ששניהם נראים כמקשה אחת. השלוחות אוספות אבק, מה שמשפר את ההסוואה על פני הסלע (Ábrahám & Simon, 2025).
הזחלים מתמקמים על הסלע, במפנה מואר היטב כאשר הראש מופנה לקרקע. נראה שהם מגלים העדפה למפנה המקבל מינימום של קרינת שמש ישירה – מפנים דרומי וצפוני (Ábrahám & Simon, 2025). מפנה המקבל את מירב הקרינה מתחמם יותר, ועשוי להעמיד אותם בסכנת התייבשות.
זחל האבנונית הוא צייד מארב. רגליו קצרות מאוד ואינן מתאימות לרדיפה אחר טרף. הלסתות פרוסות לצדדים וכמעט אינן נראות. הזחל ממתין במקומו שעות וימים, עד שהטרף עולה ממש על גופו ואז 'מתעורר' מקפאונו, מקשית בגמישות מופלאה את גופו לאחור ונועץ בו זוג לסתות ארוכות ומשוננות. זחל האבנונית ניזון מחרקים המשוטטים על פני הסלעים: זבובים, זנבזיפאים, נמלים ועוד (אמתי וסימון, 1985).
בתום גידולו ולפני ההתגלמות עובר הזחל למקום מסתור מוצל, בדרך כלל בשיפול סלע, שם הוא מוצא גומחה מוגנת. הזחל סוגר את הגומחה בווילון של קורים הנטווה בעזרת בלוטות הממוקמות בפרקי הבטן האחוריים. בתוך החלל שנוצר הוא מתגלם בתוך פקעת קורים כדורית ודלילה. הבוגר מגיח לאחר מספר שבועות (Ábrahám & Simon, 2025).
קודמת להגחת הבוגר פריצה של דופן הפקעת והווילון. זו נעשית באמצעות לסתות הגולם שהן קשות וחדות ומקיפות את לסתות הבוגר. לסתות אלו נשארות על עור הגולם, הנשאר לאחר ההגחה אחוז בפקעת. ההגחה נעשית בדימדומים או בחשיכה. הבוגר שנחלץ מעור הגולם מתמקם על הסלע בצורה אנכית לקרקע ומתחיל לפרוש את כנפיו בטרם יתייבשו.
הבוגרים פעילים בשלהי הקיץ – תחילת הסתיו. הם מעופפים בלילה וביום מוצאים מסתור בין הסלעים (ולא על צמחים, כפי שמוכר במינים אחרים בארימחושיים). במנוחה כנפי הבוגר מונחות במקביל לגוף. הנקבה מטילה כ־25 ביצים, כל אחת בנפרד. הזחלים עוברים את החורף בדרגה הראשונה והשנייה (Ábrahám & Simon, 2025).
תפוצה:
ישראל: שפלת יהודה, הרי יהודה, מדבר יהודה, שומרון, גלבוע, עמק הירדן, רכס הכרמל, הרי הגליל. תיעוד של פרט בודד ממרכז הנגב עשוי להעיד על תפוצה רחבה יותר (Ábrahám & Simon, 2025). באזור הים־תיכוני הוא מצוי בבתי גידול מסולעים: בבתות ובשולי יערות אורנים של קק"ל.
ירדן: סביבות דנה ופינאן. בטווח גבהים של 1000-300 מטרים מעל פני־הים. בית הגידול הוא ערבתי עם עצי ערער ואלון (Ábrahám & Monnerat, 2021).
אטימולוגיה של השם המדעי:
שם הסוג מהווה הלחם של שם הסוג Idricerus (idio מיוונית = מובחן + cerus מיוונית = קרן, שם שהתייחס למחוש המיוחד של הזכר) עם התחילית Irano, המתייחסת לאזור אירן, משם נאסף הפרט ששימש לתיאור הסוג Iranoidricerus. שם הלוואי המדעי מתייחס לאזור ממנו תואר המין – ירדן.
סיכון:
לא בסיכון. עם זאת העדפות האקולוגיות הצרות לנישות סלעיות באזור הים־תיכוני ומידע המועט על אורח החיים בבתי־גידול מדבריים מחייבים תשומת לב. קיטוע בתי גידול, הפיתוח הנרחב בסמוך לבתי גידול מעודפים והמשיכה של הבוגרים לאור מלאכותי מהווים שילוב שעשוי להוות בעתיד בעייה ליציבותן של אוכלוסיות והעושר הגנטי שלהן.
Ptyngidricerus amitaii
הסוג Ptyngidricerus מאפיין בתי גידול מדבריים וצחיחים במזרח־התיכון ובמרכז אסיה. תפוצת המינים מוגבלת גאוגרפית, עם נטייה לאנדמיות מקומית (Ábrahám & Simon, 2025).
בוגרים נאספו בחודשים ספטמבר – אוקטובר. מין זה נבדל מהמין הקודם בעירוק הכנפיים, בכתמי הכנפיים ובאיברי הרבייה של הזכרים. הביולוגיה והאקולוגיה של המין לא ידועה וגם לא הזחל.
תפוצה:
ישראל: דרום הערבה (אזור אילת). ירדן: וואדי ראם. מצרים: סיני.
אטימולוגיה של השם המדעי:
הסוג Ptyngidricerus תואר, בשנת 1909, כסוג חדש למדע על ידי וַאן דֶר וֵילֶה (van der Weele), על בסיס פרט ששויך קודם לכן לסוג Idricerus. וַאן דֶר וֵילֶה עשה הלחם לשם הסוג Idricerus עם התחילית ptyng (מיוונית) = ינשוף, ויצר שם סוג חדש.
שם הלוואי המדעי נקרא לכבודו של פנחס אמתי, אנטומולוג שהתמחה בחקר העכבישנים, איש ידיעת הטבע, מחנך וסופר ישראלי (Ábrahám & Simon, 2025).
סיכון:
אין הערכה. בישראל המין מוכר מפרטים בודדים, בוגרים, שנאספו רק באזור אילת. בית הגידול לא ידוע.
השוואה ויזואלית בין זכר של Ptyngidricerus amitaii וזכר של Iranoidricerus jordaniensis.
קרדיט: Ábrahám & Simon, 2025
אֲרִימָחוֹשׁ נָקוֹד Puer maculatus
הסוג Puer (פּוּאֶר) משתייך לתת־משפחה Ascalaphinae, הכוללת בישראל גם את הסוגים: Deleproctophylla, Ascalaphus, Bubopsis, Libelloides. הסוג Puer כולל מין אחד – Puer maculatus, נדיר מאוד.
הזחל דומה מאוד במראה לזחל האבנונית, אולם בשיא אורכו הוא קטן יותר (10~ מ"מ). גופו פחות שטוח ונבדל מהאבנונית, בין השאר, בסגנון האונות סביב הבטן ונוסחת זיזי הלסתות. אורח החיים הכללי כנראה דומה לזה של זחל האבנונית.
בית הגידול האופייני הוא הררי (מעל 500 מטרים) סלעי, עם שיחים ועשבוניים. הזחל שוכן בשוליים התחתונות או בצד הגחוני של אבנים המונחות על הקרקע (בדומה למינים אחרים בתת־משפחה). בניגוד לאבנונית, כל גוף הזחל מכוסה תמידית באבק סלעים דק (נצמד לזיפי הגוף), המקנה לו הסוואה מעולה על רקע גחון האבן. ניתן להניח שבבית גידול הררי, החשוף יותר לקרינת שמש ומתאפיין בלחות יחסית נמוכה, יש יתרון גדול למחסה המצוי מתחת לאבן, שם שוכנים גם פרוקי־רגליים קטנים היכולים לשמש לו מזון. ההתגלמות נעשית מתחת לאבן והפקעת מוצמדת לתחתית האבן.
הבוגר דומה במראה לבוגרים בסוגים אחרים ב־ Ascalaphinaeונראה שונה מהבוגר של האבנונית. הוא קטן יותר, הכנפיים במנוחה פרושות בניצב לגוף והכתמים על הכנפיים ניגודיים יותר. באירופה הבוגרים פעילים בין הערביים בתעופה נמוכה בבתות עשבוניות, ומוצאים מנוחה על צמחים.
בניגוד לארימחושיים בוגרים פעילי יום, אצלם החלק העליון של העין המפוצלת גדול יותר, הרי באֲרִימָחוֹשׁ נָקוֹד החלק התחתון מפותח יותר (אצל פעילי לילה הוא רגיש לספקטרום אור נמוך ורחב יותר). תכונה זו עשויה להעיד על העדפה לפעילות דמדומים.
תפוצה:
תפוצה מקוטעת סביב אגן הים־התיכון: ידוע מאתרים בודדים בדרום צרפת, בחצי־האי האיברי, בצפון אפריקה (אלג'יריה) ובלבנט (ישראל) (Aspöck & Aspöck, 1987; Ábrahám & Simon, 2025).
בישראל תפוצתו כתמית ונאספו ממנו פרטים בודדים. מוכר מנופי טרשים בגליל (מירון), אזור מדבר יהודה ומדרונות אבניים של רכסי הר־הנגב.
אטימולוגיה של השם המדעי:
המין תואר לראשונה בשנת 1790 על ידי אוֹלִיבְיֶיה (G.A. Olivier) תחת השם Ascalaphus maculatus, על פי פרט שנאסף בדרום צרפת. בשנת 1842 לֶפֶבְר (Lefèbvre) מקים את הסוג Puer אבל לא מספק כל מידע אטימולוגי. Puer מצרפתית = ילד, אולי הכוונה הייתה לגודל הקטן של המין הזה, בהשוואה לסוגים האחרים במשפחה. Maculatus פירושו מוכתם, ומכוון לכתמים על הכנפיים. מכאן נגזר גם השם העברי נָקוֹד. השם ארימחוש נקוד ניתן על ידי ד. סימון וטרם אושר באקדמיה ללשון העברית (נכון למרץ 2026).
סיכון:
בסכנת הכחדה חמורה באירופה, בשל בידודן של האוכלוסיות המועטות שנותרו (Aspöck & Aspöck, 1987). בישראל נחשב נדיר ועשוי להיות מין בסכנה.
תובנות
משפחת הארימחושיים בישראל קטנה, כמחצית מהמינים נחשבים נדירים או בעלי תפוצה כתמית מאוד – המעידה על דרישות אקולוגיות צרות או על פגיעה מתמשכת בבתי הגידול הטבעיים.
האבנונית וארימחוש נקוד מייצגים, כל סוג, קבוצה אקולוגית שונה של ארימחושיים. האבנונית משתייכת לתת־משפחה Haplogleniinae, בה המינים פעילי לילה. ארימחוש נקוד משתייך לתת־משפחה Ascalaphinae, בה רבים פעילים בדמדומים ויש גם פעילי יום. הבדל זה ניכר במראה, בהתנהגות ובאקולוגיה של הבוגרים.
מנגד, הזחלים של שני המינים דומים מאוד במראם החיצוני ובמידה מסוימת גם באקולוגיה שלהם. מראם הכללי מסווה אותם היטב על רקע טקסטורת הסלע. אולם בעוד האבנונית נצמדת לסלע חשוף וההסוואה נסמכת בעיקר על מרקם גוף דמוי חזזית, הרי הזחל של ארימחוש נקוד מסתתר בצד הגחוני, הנסתר, של אבן ומוסיף נדבך הגנה של מעטה אבק ההופך אותו ממש לחלק מהסלע במראה ובצבע.
האבנונית אינה נדירה, אך הזחל – בשל הסוואתו המופלאה – נראה לעיתים רחוקות, לרוב באקראי. מציאתו היא אתגר אמיתי לבעלי עיניים חדות. את הבוגר נדיר לראות עוד יותר, בשל היותו פעיל לילה, המעופף באזורים בהם בני אדם כמעט לא מסתובבים בלילה. לצד זה בשנים האחרונות, בישובים כפריים, בוגרים נראים ליד אור מלאכותי. הבוגרים כנראה אינם מרחיקים לעוף והתופעה עשויה להעיד על התרחבות אורבנית על חשבון השטחים הטבעיים, המהווים בית גידול לארימחושיים.
ארימחוש נקוד הוא נדיר אמִיתי. תפוצתו הכתמית מאוד בישראל ובאירופה, עשויה להעיד על העדפות אקולוגיות צרות (שאינן ברורות עדיין). יש צורך במחקר ממוקד שינסה להסביר האם באמת הוא נדיר ולכן גם מצוי בסכנה או שהידע עליו אינו מספיק בכדי להבין את תפוצתו, האקולוגיה שלו וכיצד ניתן לשמור עליו מאובדן בתי גידול עקב פיתוח חקלאי או אורבני.
במרכז הנגב ומדבר יהודה, ואולי בעוד אזורים, שני המינים חולקים אותו בית גידול. ההסתגלויות של הבוגרים ושל הזחלים, מאפשרות לשני המינים להתקיים זה לצד זה כמעט ללא תחרות ישירה.
1. יוצאי דופן בארינמלאים הם: משפחת האֲרִיסְפוֹגִיִּים Sisyridae המאכלסת מקווי מים מתוקים, להם נציג אחד בישראל – אֲרִיסְפוֹג הַכִּינֶּרֶת. הזחל חי בתוך ספוגים של מים מתוקים, מהם הוא ניזון. משפחת הטְרַפְרַגְלִיִּים Mantispidae, אצלם, במרבית המינים בהם מוכר מחזור החיים, הזחלים מתפתחים בתוך פקעות של עכבישים. בתת־המשפחה Symphrasinae, המצויה רק בעולם החדש, יש מינים המתפתחים בקיני דבורים וצרעות. מספר מינים התקבלו מזחלי חיפושיות ממשפחת הזבליתיים, זחלי פרפרים וזחלי זבובים. משפחת הבֵּרוֹתִיִּים Berothidae מתפתחים בקינים של טרמיטים.
קוגלר י. (עורך) (1989). החי והצומח של ארץ־ישראל, כרך החרקים 3, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
אמתי פ., סימון ד. (1985). החי מתחת לאבן, הוצאת עם עובד.
סימון ד. (1979) הארינמליים של ישראל, עבודת גמר לתואר מוסמך למדעים, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב.
Hölzel, H., & Aspöck, U. (2004). Ascalaphidae der Arabischen Halbinsel (Neuropterida, Neuroptera, Ascalaphidae). na.
Tjeder, B. (1992). The Ascalaphidae of the Afrotropical Region (Neuroptera). 1. External morphology and bionomics of the family Ascalaphidae, and taxonomy of the subfamily Haplogleniinae including the tribes Proctolyrini n. tribe, Melambrotini n. tribe, Campylophlebini n. tribe, Tmesibasini n. tribe, Allocormodini n. tribe, and Ululomyiini n. tribe of Ascalaphidae. Entomologica Scandinavica, Supplement, 41, 3-169.
תודות: ד"ר דני סימון, חוקר ארינמלאים, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב.