אין הרבה חרקים נפוצים בישראל שיגרמו לכם לפתוח עיניים בהנאה חושית כמו הפרפר זנב־סנונית נאה. כן, יש יפים ואקזוטיים יותר, גם בישראל, אבל רובנו לא נזכה לראות אותם בטבע, הן משום נדירותם בבית גידולם או בשל תפוצה מקומית מאוד, לעיתים באתרים נידחים או קשים לגישה.
זנב־סנונית נאה Papilio machaon משתייך למשפחה מיוחסת, משפחת הצבעוניים Papilionidae הכוללת חלק מהפרפרים היפים בתבל. זו אחת המשפחות הקטנות בקרב פרפרי היום, המונה כ־550 מינים שעיקר תפוצתם באזורים הטרופיים. בישראל מוכרים 8 מינים במשפחה ולזנב־סנונית נאה התפוצה הרחבה ביותר, המשתרעת מהר הנגב המרכזי עד גבול הצפון. מין זה מעדיף אזורי גבעות והרים וקל למצאו בנקודות הגבוהות באזורי תפוצתו.
למין תפוצה פליארקטית המשתרעת על אירופה, צפון אפריקה ומזרחה דרך מרכז אסיה עד יפן. הוא מצוי גם בצפון אמריקה: באלסקה, קנדה, וצפ'-מע' ארה"ב. באזורנו הוא מצוי גם בערב. תפוצה רחבה כזו פיצלה את המין לכ־37 תת־מינים. בישראל מצוי תת־המין P. machaon syriacus.
מאחורי שם הסוג המדעי של הפרפר חבויה אנקדוטה נחמדה. המין תואר לראשונה בידי חוקר הטבע ואבי שיטת המיון המודרנית קארלוס לינאוס. בתחילת דרכו במלאכת מיון החרקים כינס לינאוס פרפראים רבים תחת סוג אחד בשם Papilio (בלטינית פרפר). שם זה הופיע לראשונה (1758) במהדורה העשירית של ה־Systema Naturae, חיבור מדעי שתיאר אלפי מיני בעלי־חיים וצמחים ובו לראשונה ניתן באופן מסודר לכל מין שם קצר בתבנית דו־שמית שכללה שם כללי (סוג) ושם פרטי (מין). על הרקע היסטורי של השם המדעי ניתן לקרוא ברשומה טקסונומיה אנטומולוגית.
במהלך השנים ובעיקר במהלך סוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 נוספו מינים חדשים רבים, ונוצר הצורך לפצל את המינים באופן יותר מדויק וברור. בתקופה זו החל הסיווג למשפחות, שכללו סוג אחד או יותר באופן המוכר כיום. בהליך זה פרפרי זנב־הסנונית שמרו על הסוג המקורי Papilio.
תת־החלוקה Papilionidae המוכרת כיום כמשפחת הצבעוניים, הופיעה לראשונה בתחילת המאה ה־19. לאור התווספות של הרבה מאוד מינים חדשים שתוארו, נוצר הצורך לחלק את המשפחה לתת־קבוצות נוספות, 3 במספר, המקובלות כיום כתת־משפחות. אחת מהן נקראת Papilioninae הכוללת כ־480 מינים הנחלקים בין 27 סוגים כאשר רק הסוג Papilio כולל כיום כ־200 מינים ותת־מינים, בהם המין שלנו.
עבור רבים מקבוצת זנב־הסנונית בחר לינאוס שמות של גיבורים, שם המין machaon נגזר משמו של מכאון בנו של אסקלפיוס, אל הרפואה של היוונים והרומאים.
שם הסוג העברי 'זנב־סנונית' נגזר מהשם האנגלי Swallowtail שבעצמו נגזר מאחד האפיונים הברורים של חלק מחברי הקבוצה והוא תוספות מוארכות, דמויות זנב, בכנפיים האחוריות, המזכירות משהו את הזנב המזלג של ציפורי הסנונית (Swallow).
תוספות אלו, המהוות במינים אחדים כ־30% מאורך הכולל של הכנפיים, מעלות את השאלה המתבקשת למה? מה זה נותן לפרפר?
חיפוש אחר תשובה ראויה בספרות ואצל מומחי פרפרים לא העלה דבר. אולי שאלה זו לא נחקרה, אולי התשובה חבויה באיזה מחקר נידח. אפשר גם לנסות להסביר את התופעה בעזרת אחת התיאוריות המעניינות של המאה ה־20 העוסקת בניתוח התנהגות תקשורתית – עיקרון ההכבדה.
עיקרון ההכבדה מנסה להסביר תצורות תקשורת בעולם החי. העיקרון קובע כי על מנת שמסר (העובר בין שני פרטים) יהיה אמין, חייבת להתקיים התאמה בין המסר לסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת. במקרים רבים, מטרת המסר היא להפגין את בריאותו או כושרו להתרבות של פרט מסוים, והסימן מתבטא בצורות שונות של הכבדה, שהיא בלתי כדאית לרמאי, כלומר למי שאינו בריא או כשיר. במקרה שלנו ההכבדה לכאורה מתבטאת גם בתוספות המוארכות (דמויות הזנב) המעבירות מסר הנוגע לאיכות הפרט. בהנחה ששמירה על סימטרית גוף; שלמות הכנפיים בכלל ושלמות התוספות בפרט, מכבידה על הפרט, הרי פרטים מושלמים יותר מעבירים מסר חזק יותר של פרט בריא וכשיר.
במסרים תוך מיניים נוטים על הרוב לייחס את המסר המכביד לצד הנבחר, שהוא בהרבה מקרים הזכר. כלומר הנקבה בוחרת את הזכר לפי אמות מידה הכוללת גם אימות מסרים של בריאות וכשירות. במקרה שלנו תוספות מוארכות מופיעות בשני הזוויגים ואורכן דומה מאוד. וכאן נשאלת השאלה: האם תוספות מוארכות בפרפרי זנב-הסנונית אכן התפתחו לאור עיקרון ההכבדה? והאם עיקרון זה פועל במקרה שלנו על שני הזיווגים או רק על אחד מהם ומי מהם? התשובות מן הסתם טמונות במחקר מתאים, כאמור לא מצאתי כזה עדיין בספרות וככל שידוע לי, לא מקובל להתייחס כיום לנושא מתוך עקרון ההכבדה.
פרפרי זנב־סנונית ניכרים בגודלם וצבעוניותם, כרגיל היופי הוא בעיני המתבונן ולמעשה צבעים אלה, המופיעים בתבנית ניגודית ברורה הנראית למרחוק, הם צבעי אזהרה (צבעים אפוסמטיים) המופנים לטורפים הצדים בעזרת חוש הראייה ומעידים על העובדה שבני המשפחה, זחלים ובוגרים הינם רעילים ואינם טעימים לחיך של טורפים כמו ציפורים ופרוקי־רגליים. רכישת הרעלים נעשית בדרגת הזחל, ומרבית המינים ניזונים מצמחים המכילים אלקלואידים.
לזחלים של הצבעוניים איבר מיוחד, דמוי מזלג הנשלף ברפלקס ,בעת הטרדה פיזית, מהחזה הקדמי כלפי מעלה. נמצא שמדובר בבלוטת ריח המפיצה חומר ריח נדיף הנקרא טרפן (Terpene) וככל הנראה גם חומרים אלקלואידים. חומרי הריח נועדו לשמש כחומר אזהרה כנגד אויבים.
בישראל זנב־סנונית נאה מופיע בשטח ממרץ ועד נובמבר. כמארחים לזחלים משמשים עלים צעירים או ענפים ירוקים של צמחים ממשפחת הסוככיים כמו: שומר, קזוח וגזר. הזחל ניזון גם מעלי הפיגם, פיגמית ועלי הדרים. זנב־סנונית נאה מקים 5-3 דורות בשנה, בחרמון מוקם דור אחד לפחות.
הגולם הוא מטיפוס חגורה ומופיע בשני צבעים: גוון ירוק / לימון וגוון אפור / צהבהב. דור הסתיו ומקצת מהגלמים האפורים נכנסים לדיאפאוזה ארוכה, לעיתים של מספר שנים.
חרקים נוקטים באסטרטגיות שונות לאיתור ומפגש בין הזוויגים למטרת רבייה: התנהגות טריטוריאלית, יצירת נחילים וגם שימוש בציון־דרך (landmark) גיאוגרפי ו / או טופוגרפי כאתר מפגש אליו מתכנסים פרטים רבים מאותו המין לשם רבייה. ציון דרך כזה יכול להיות כל אלמנט הבולט היטב בשטח שלו כמו סלע גדול, צמח או עץ הגבוה מאחרים בסביבה, קרחת יער, עיקול נהר או קניון וגם נקודות טופוגרפיות הבולטות ביחס לשטח שסביב להן.
בדרך כלל ציון־דרך רגיל תומך במין אחד, לעומתו פסגה עשויה לתמוך במינים רבים המגיעים מקבוצות חרקים שונות (ומכאן חשיבותן האקולוגית של פסגות). לתופעה בה מינים נמשכים לנקודות הגבוהות טופוגרפית בבית גידולם קוראים העפלה (hilltopping) ומינים אלו מכונים מינים מעפילים. מחקרים הראו שלא נדרש בהכרח הפרש גבהים (טופוגרפי) משמעותי לגירוי העפלה, גם גבעה שפסגתה מתרוממת במקצת מעל איזור מישורי יכולה לדרבן התנהגות כזו.
תופעת ההעפלה בולטת במיוחד במינים בעלי צפיפות אוכלוסין נמוכה, מינים טפילים, מינים טורפים הניזונים על טרף מזדמן או מינים המתפתחים על מארחים נדירים או המצויים בצפיפות מאוד נמוכה בבית הגידול. המכנה המשותף לקבוצה זו הוא שאורך חייהם השוטף של פרטים במינים הללו מקשה מאוד על מציאת בן זוג שלא באקראי.
זנב־סנונית נאה נחשב למין מעפיל. הזכרים מעפילים בכדי לתפוש נחלות טובות המצויות בנקודות הגבוהות ביותר והנקבות מעפילות ומבקרות את הנחלות, בעדיפות את הגבוהות ביותר, רק לזמן קצר מאוד ויורדות חזרה לאזורים הנמוכים.
הזכרים טריטוריאליים ושומרים על נחלה בה זכות הכניסה רק לנקבות. זכרים ואפילו פרפרים ממינים אחרים נרדפים ומסולקים החוצה. זכר המאתר נקבה ירדוף, אחריה, לעיתים מרחק ניכר וינסה להגיע להזדווגות. הזכר מבלה זמן ניכר בעמדות תצפית ובמעופי פטרול סביב הנחלה. תופעה זו מאפשרת מעקב נוח אחרי הזכרים בשגרת יומם.
משערים שהתנהגות זו התפתחה מתוך לחץ ברירה רבייתי. העפלה יוצרת הפרדה גיאוגרפית בין אתרי החיזור וההזדווגות לבין אתרי ההטלה. כך נקבות המטילות בעמקים אינן מוטרדות על ידי זכרים, יכולות לבחור בנחת את המארחים והן יכולות לפזר סיכונים באופן אופטימאלי (בהתאם להתנהגות ההטלה האופיינית לכל מין). זכרים מצידם, המחזרים רק בפסגות זוכים לביקורים של נקבות בתולות בלבד ואינם נאלצים להשקיע במרדפי סרק אחר נקבות מופרות. נקבות בתולות מצידן יכולות לבחור את הזכרים המתאימים באופן מרוכז ויעיל יותר.
נמצא שנקבות מעדיפות את הזכרים בנחלות הגבוהות ביותר, התנהגות זו יוצרת תחרות על הנחלות הללו וכך נוצר לחץ ברירה על הזכרים שרק המוצלחים שבהם זוכים להחזיק בנחלות הטובות ביותר. הנקבות מצידן מקבלות אמת מידה נוספת לאיכותו של הזכר.
יתכן ויש פה גם לחץ ברירה על הנקבות המאפשר רק לכשירות ביותר להגיע לאזורים הגבוהים ביותר וכך נוצר משפך 'השואף' להפגיש בין שני הפרטים המוצלחים ביותר.
הדינאמיקה של העפלה מורכבת הרבה יותר מהתיאור הנ"ל. מידת ההצלחה של זכרים במפגש עם נקבות נתון ללחצים רבים התלויים הן בגודל האוכלוסייה (בעונה בה צפיפות האוכלוסייה גבוהה, רוב הזכרים ימצאו במורדות הפסגה ואלה יתחרו באגרסיביות על הנקבות המעפילות והזכרים בפסגות יזכו לפגוש פחות נקבות בתולות). לחצים נוספים מצויים בצד טורפים (ציפורים, שפיריות, זבובים טורפים) מעפילים המגלים העדפה לצייד בפסגות שם קיים ריכוז גבוה יותר של חרקים.
בהתחשב שעבור חרקים רבים העפלה היא הדרך היחידה למצוא בן / בת זוג, נראה שהיתרון באסטרטגיה זו עולה עלה החיסרון ולראייה מגוון המינים הגדול המשתמש בדרך זו כדי להתרבות.
זנב־סנונית נאה הוא אחד הנציגים הבודדים והמרשימים של המשפחה בעולם הישן. שילוב של גודל (מוטת כנפיים של 80-65 מ"מ) וצבעוניות מרשימה הפכו אותו מבוקש בקרב אספנים רבים. בישראל הסכנה העיקרית הנשקפת לו הוא פגיעה בבתי הגידול ובמיוחד באתרי העפלה החיוניים לשמירה על אוכלוסיה יציבה, בריאה ומתרבה. במדינות אירופה אחדות הוא במעמד של פרפר מוגן הן בשל תפוצה נמוכה, פגיעה בשטחי גידול והן בשל איסוף לא מבוקר.
מדריך הפרפרים בישראל, דובי בנימיני, 2002
החי והצומח של ארץ ישראל, חרקים – כרך 3, 1989
פרפרי ארץ ישראח, יצחק איזנשטיין, 1983