הרשומה מתבססת על מאמרו של החוקר והמורה לב פישלזון ז"ל (1923-2013) 'חגבים בישראל (ביולוגיה ואקולוגיה)' משנת 1980, שפורסם בירחון טבע וארץ. מרבית השמות העבריים נלקחו ממאמר זה, חלקם עודכנו על פי כרך החרקים של אנציקלופדיית החי והצומח. הפניות תחת שמות סוגים מובילות לרשומות נוספות, שעלו באתר בעבר.
מידע מקיף בנושא אפשר למצוא באסופת המאמרים (אנגלית) Locusts and Grasshoppers: Behavior, Ecology, and Biogeography שניתן להוריד בקישור. באסופה זו מרוכזים שמונה מאמרים העוסקים, באספקטים שונים, באקולוגיה של חגבים, דרך מחקרים עצמאיים שנעשו במקומות שונים בעולם.
אקולוגיה עוסקת בחקר יחסי גומלין שבין אורגניזמים, כמו גם בין כל אחד מהם לסביבה הדוממת. היא מאפשרת להבין טוב יותר כיצד כל אורגניזם החי במרחב מוגדר, מתמודד עם הסביבה הביוטית והאביוטית בה הוא פועל. המחקר האקולוגי בוחן את הסביבה והאורגניזמים החיים בה דרך נקודות מבט שונות הקשורות באופן הדוק. לצורכי הדגמת המורכבות של המערכת האקולוגית, אפשר לצמצם את נקודת המבט לפן צר יותר, היכול להמחיש לנו את היחסים הסבוכים הקיימים בין יצורים לסובב אותם.
רשומה זו פותחת צוהר קטן לאחד ההיבטים הללו, העוסק בהשפעה של הסביבה על הרכב חברות של חגבים. מתוך כך ניתן לקבל מבט רחב יותר על הגורמים המעצבים את הסביבה והמשפיעים באופן ישיר ועקיף על עולם החי שלה. בסיום הרשומה אגע בקצרה בהקשר הישיר לשמירת טבע.
בישראל מונים כמה עשרות אלפי מינים של חרקים. לקבוצות רבות נציגים אופייניים, הפזורים בבתי הגידול השונים. הללו מצויים בקשר הדוק עם הנוף והדבר משתקף לצופה בצורה בולטת, בעיקר בהיבטים מורפולוגיים (מבנה הגוף), ביולוגיים והתנהגותיים.
אחת הקבוצות הבולטות לעין בשטח והמדגימה יפה קשר הזה, היא תת־סדרת החגבים Caelifera, הכוללת בישראל 4 משפחות. כל אלה מתכנסים עם החרגולים, הצרצרים והצרגולים תחת סדרת החגבאים Orthoptera. על כיצד מבדילים בין הבולטים שבין חברי הסדרה אפשר לקרוא ברשומה 'בין חגב לחרגול'.
בישראל למעלה מ־100 מינים של חגבים, הנפוצים בכל בתי הגידול היבשתיים: עשבוניים, שיחניים, סלעיים, חוליים, מדבריים, לחים ועוד. יש המופיעים כבוגרים בקיץ ואחרים רק בחורף. כולם צמחוניים ומתאפיינים ברגלי ניתור חזקות, זוג מחושים קצר ושתי זוגות כנפיים; כנפי חפייה (קדמיות) קשיחות למחצה החופות על כנפי תעופה (אחוריות) קרומיות, המכונסות במנוחה כמניפה מקופלת. יש מינים שאיבדו את יכולת התעופה ואצלם מוצאים רק כנפיים שרידות.
כל החגבים מטילים את הביצים לתוך הקרקע. בתוכה מתפתחות הביצים לנימפות (זחלים), העולות בעונה המתאימה לפני הקרקע, שם הן ניזונות ומתפתחות בדרך של גלגול חסר. ההופעה העונתית של נימפות (בהתאם למין) באותו בית גידול מייצרת חילופי אוכלוסיות בהתאם לעונת השנה.
חגבים מהווים רכיב משמעותי במערכות אקולוגיות יבשתיות, בהיותם חלק חשוב במארג המזון ובשל השפעתם הישירה על הרכב הצמחייה ואיכותה בבתי גידול רבים. מינים רבים מהווים סמנים ביולוגיים חשובים לניטור שינויים סביבתיים. אחרים מהווים, בתנאים מסוימים, מזיק קשה המשפיע לא רק על האדם אלא גם על הסביבה והשוכנים בה.
חגבים כקבוצה בולטים בשדה ופעמים רבות ניתן, במהלך שהייה בשטח, לצפות בהם ובהתנהגותם ולנסות לעמוד על ההתאמות השונות המאפשרות להם להתמודד עם אתגרי בית הגידול.
מוצא המינים
מיקומה של ארץ־ישראל במפגש לוחות טקטוניים (הלוח הערבי, הלוח האפריקאי והלוח האירו־אסייתי) השפיע דרמטית על ההיסטוריה הגיאולוגית של האזור שלנו. מרחב שהיה נתון, לסירוגין, להתרוממות ושקיעה ועקב כך להצפות ימיות נשנות (ים תטיס), בהן הושקע מגוון של סלעי משקע ונסיגות ימיות בהן חלו תהליכי בלייה יבשתיים. בו בעת נבנה הנוף בתהליכי קימוט ושבירה. כל אלו תרמו ותורמים לנוף ומסלע רבגוניים של האזור וליצירת חטיבות נוף המשפיעות ישירות על נוף הצומח והחי של ישראל.
במקביל לשינויים הגיאולוגיים והגיאומורפולוגיים, היה האזור נתון גם לתמורות אקלימיות, שהביעו את חותמן על האזור במגוון מינים (בעלי חיים וצמחים) שחדרו לכאן מאזורים שכנים, בגלי הגירה בעקבות שינויי האקלים. עם שינוי התנאים האקלימיים נעלמו רבים, מיעוטם השאיר עדויות בצורת מאובנים, חלק שרד בגומחות אקולוגיות בהן נשמרו התנאים המתאימים, אחרים עברו הסתגלות והתאמה לתנאים החדשים, חלקם התמיינו למינים מקומיים חדשים או תת־מינים אנדמיים.
הרכב אוכלוסיית החגבים בישראל הושפע לאורך הדורות מאותם שינויים אזוריים. הוא מתבסס על מינים שמוצאם מאזורים גיאוגרפיים / אקלימיים שונים. אזורים הקשורים קשר הדוק לאזור שלנו או שהיה להם קשר כזה בעבר הקדום. על האזורים הללו נמנים: צפון אפריקה, האזור הסודני/אתיופי, הגוש הערבי (חצי־האי ערב), דר'־מז' אסיה, צפ'־מז' הים התיכון ודרכו גם גוש הבלקן ואסיה הקטנה (טורקיה).
אזורים אלה מייצגים קשת רחבה של תנאי אקלים שונים; מאזורים טרופיים וטרופיים יובשניים, דרך אזורים מדבריים קיצוניים ועד לאזורי אקלים ממוזג וקר.
דוגמא לאוכלוסייה שרידית היא הסוג סוּסָן Chorthippus והסוג כּוּשָׁן Poekilocerus. הסוג סוסן (משפחת החֲגָבִיִּים) הוא שריד לפאונה צפון־אירופאית שחדרה לאזור מצפון מזרח, הסתגלה לתנאים וכיום מוצאים ממנה בישראל 4 מינים, כולם חובבי-צמחים. הכושן (משפחת החרוטניים) הגיע לכאן מהאזור הסהרה ושרד בישראל (גבול תפוצה צפוני) באזור הערבה, בקעת ים המלח וערוצים בהר-הנגב.
מאפיינים בארץ ארבעה דפוסים עיקריים של חבלי ארץ אקלימיים / פיטוגאוגרפיים הנבדלים באקלימם (משקעים, טמפרטורות, לחות יחסית, משטר רוחות ועוד). ובטיפוסים מאפיינים שונים של צומח וצמחיה:
החבל הים־תיכוני – מתאפיין בשתי עונות עיקריות: קיץ ארוך, חם ויובשני ובחורף קצר, קר וגשום. באזור שפלת החוף מושפע מאוד מהקרבה לים.
החבל הערבתי (אירנו־טורני) – מתאפיין באזורנו באקלים פנים יבשתי. החורף קר ומועט בגשמים, הקיץ חם ויובשני. אזור זה מהווה חיץ דינמי בין החבל הים־תיכוני לחבל המדברי. ישראל נושקת לגבול המערבי של האזור האירנו־טורני העולמי (קשר לא רציף) ואצלנו האקלים האופייני לחבל זה מתון מאוד.
החבל המדברי (סהרו־סודני) – מתאפיין באזורנו באקלים פנים יבשתי קיצוני. עונת הגשמים קצרה מאוד ודלה בגשמים, עונת היובש ארוכה מאוד. החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד.
החבל הסודני (אתיופי) – כיום אין לאזור זה קשר ישיר ורציף לארץ ישראל. ברם באזורנו מוצאים בחברות הצמחים ובתנאי האקלים דמיון רב לאזור הסודני באפריקה. באזורינו החורף קצר מאוד, נוח ונדיר בגשמים והקיץ ארוך, חם מאוד ויבש בצורה קיצונית. באזורים לחים כמו בנאות מדבר ולאורך בקעת הירדן מוצאים מאפיינים טרופיים, הדומים במידה מסוימת, לתנאים באזור המוצא.
ההיסטוריה הגיאולוגית בשילוב מיקומה הגיאוגרפי של ישראל בנקודת מפגש בין אזורי אקלים עולמיים שונים, יוצרים בטווחי מרחק קצרים שינויים חריפים בטופוגרפיה ובאקלים. בהיבט הגיאוגרפי נמצא בישראל מפל אקלימי חריף: מאקלים קר ולח בצפון לאקלים של חום קיצוני ויובש בדרום. ומאקלים לח יחסית וממוזג במערב לתנאי יובש וחום במזרח.
המבנה הצר של ישראל (כיוון כללי צפון-דרום), מציב את חבלי הארץ הללו במרחק אפס האחד מהשני, ויוצר אזורי מעבר ומובלעות החודרות האחת לתוך השניה.
למשל: אזור הר הנגב המצוי בעומק החבל המדברי מתאפיין, בשל גובהו הטופוגרפי, באקלים ערבתי וכך גם ברכס החרמון. בחולות שפלת החוף המקיימים רצף גיאוגרפי עם חולות המדבר, מתקיימים מאפיינים מדבריים, היוצרים תנאים נוחים להתפשטות פאונה מדברית אל תוך האזור הים־תיכוני.
מפגשים אלה בין החבלים הפיטוגאוגרפיים (מפה) של ישראל, מביאים למגע ישיר גם בין אוכלוסיות של בעלי חיים ממוצא זואוגאוגרפי שונה ובהם גם החגבים. כך ניתן למצוא מינים ממוצא מדברי סמוך למינים ממוצא ים־תיכוני, כאשר כל אחד מוצא לעצמו את הנישה המועדפת באותו בית גידול.
קבוצות אקולוגיות כל בית גידול מושפע מגורמים אביוטיים וביוטיים המעצבים אותו והם האחראיים על השינויים החלים בו לאורך העונות והשנים. כל שינוי בגורמים הללו משפיע במידה רבה או פחותה גם על הרכב ומגוון המינים. חברות החגבים מושפעות באופן מובהק (אך לא בלעדית) משני גורמים דומיננטיים הבולטים לעין: מידת הכיסוי הצמחי (גורם ביוטי) ותכונות הקרקע (גורם אביוטי).
לאור שני הגורמים הללו אפשר לאפיין שני מודלים של חברות חגבים השונות מהותית זו מזו, הן בתכונות מורפולוגיות והן בהתנהגות. חברות אלו הן תוצר של הסתגלות ארוכת טווח לשינויים בסביבת הגידול (הדינמית מטבעה) והן נחלקות לחברת חובבי־צמחים וחברת חובבי־קרקע.
יש לציין שתיאור להלן הוא סכמתי מאופיו, ובין הדפוסים הללו רוב המינים נוטה, יותר או פחות, לאחד מהטיפוסים המתוארים. בכל חברה נמצא גם תת־חברות הנגזרות ממאפיינים ספציפיים יותר כמו בית גידול חולי או בית גידול סלעי, בית גידול רטוב וכדומה.
חברת חובבי־צמחים (פיטופיליים phytophilous)
חובב־צמחים הוא טיפוס הקשור הדוקות בנוף הצומח ולא רק בהקשר של מזון. הצומח משמש גם כמקום מנוחה, מסתור ומציאת בני זוג. חגב חובב־צמחים מתאפיין בכפתור הצמדה מפותח וציפורניים גדולות בקצה פיסת הרגל. הדבר מאפשר העפלה מהירה ותנועה בטוחה על הצמחים ובתוכם. צבע הגוף נוטה לגווני ירוק, לעיתים בשילוב גוונים בהירים של אפור, צהוב או חום, כצבעם של חלקי צמח יבשים (הסוואה). הגוף נוטה להיות ארוך, דק, חלק וגובהו עולה על רוחבו, תכונה המסייעת להסתתר בחסות נוף הענפים. תכונות מאפיינות נוספות הן: מצח משופע בזווית חדה, עין גדולה, לעיתים סגלגלה והמחושים רחבים בבסיסם.
בתוך הטיפוס הנ"ל אפשר לאפיין קשר בין סוגים וטיפוסי צומח אופייניים. כך למשל הסוגים: מִצְחָן Acrida, חגבון Pezotetix, תָלְמָן Morphacris וחִוְּרָן Ochrilidia, קשורים מאוד לבתי גידול עשבוניים של צומח חד־שנתי צפוף. אחרים מעדיפים נוף צומח דליל המתאפיין בכתמי קרקע חשופים, בהם ניתן למנות את הסוגים: חרוטן Pyrgomorpha וצלבגב Dociostaurus. יש הקשורים לצומח שיחי, בהם מונים את הסוגים: גּוֹבַי Anacridium, כושן, דַבְקָן Eyprepocnemis, שיחָן Heteracris וחֲטוֹטְרָן Dericorys.
הסוג חַטְמָן Truxalis כדוגמא: מאפיין בתי גידול מעורבים ופתוחים (בתה) הכוללים צומח עשבוני ושיחים פזורים. הוא ממזג אפיונים של חובבי־צמחים עם חובבי־קרקע. נוטה להימצא רוב הזמן על הקרקע, בין העשבים, שם הוא ניטמע היטב בסביבה, אך בעת סכנה הוא עף עשרות מטרים ונעלם בעשב צפוף או בתוך שיח קרוב.
חובבי־צמחים שוהים רוב הזמן על צמחים או בתוכם. יש מהם הניזונים ביום ויש הניזונים בלילה וביום חוסים בעומק נוף הצמח. בשעת סכנה חלקם מפילים את עצמם לליבת הצמח (דבקן ושיחן), אחרים נצמדים בניצב לגבעול (חוורן, דְּגָנִי Tropidopola, חרוטן) ושומרים על כיוון המנוגד לכיוון הסכנה (או הצופה). יש הנמלטים מתוך השיח בתעופה קצרה לשיח אחר קרוב.
חברת חובבי־קרקע (גיאופיליים geophilous)
חובבי־קרקע קשורים לצמחים רק כמקור מזון. בזמנם הפנוי מאכילה הם שוהים על הקרקע החשופה או הדלילה מאוד בצומח, שם הם מוצאים מסתור בשטח הפתוח או בצל אבנים, לעיתים בצל צמחים, ובעיקר נסמכים על הסוואה מעולה. לפיכך במרבית המינים נמצא צבעי גוף התואמים לצבע קרקע בית הגידול.
בסוגים אחדים כמו אצל הצְחִיחָן Tmethis והדַּרְכָּן Acrotylus אפשר להבחין שבאותו בית גידול, בתא שטח קטן יחסית (כמה דונמים), מוצאים באותו המין מגוון צבעים גדול, התואם לשינויי הצבע המאפיינים את בית הגידול. הדבר בולט במיוחד בקרקעות אבניות, חמדות, כורכר וכדומה.
התנהלות החיים בבתי גידול חשופים היוותה לחץ להתפתחות דפוסי התנהגות השונים מאלה של חובבי־צמחים. מינים חובבי־קרקע נוטים, בעת סכנה, לקפוא על מקומם (צחיחן), לעיתים להיצמד לקרקע ופעמים לעמוד בניצב לשמש (עפרן Oedipoda), כך הגוף מטיל צל מינימאלי. הם מסתמכים בעיקר על הסוואה טובה (חלקם דומים לאבנים) ויברחו רק באין ברירה או כאשר נתקלים בהם במקרה. אחרים מוצאים מחסה בצל אבנים או תחתן.
חלק מחובבי־הקרקע המעופפים מתאפיינים בכנפיים צבעוניות, תכונה זו מאפיינת מינים נפרדים ממשפחות שונות. אפיון זה קשור לאסטרטגיית התחמקות המכונה צבע מתפרץ (flash colors). צבע מתפרץ הוא צבע הנחשף בעת תנועת בעלי חיים, אבל נסתר כאשר בעל החיים דומם או נחבא. ההנחה המקובלת שצבעים אלה משמשים לבלבול טורפים. תופעה זו נדונה ברשומה על הסוג עַפְרָן.
חובבי־קרקע מתאפיינים בסימנים נוספים כגון: גוף מוצק שרוחבו עולה לרוב על גובהו, לרוב אינו מבריק ולעיתים בעל טקסטורה גרגרית. רגלי הקפיצה גדולות וחזקות. זווית הראש קהה יותר ובפיסות הרגל אין כפתורי הצמדה בין הציפורניים או שהללו קטנים מאוד.
התאמה לטיפוסי קרקע (תת־חברות)
מאפיינים שני תתי־טיפוס של חגבים על פי התאמות לסוגי קרקע; תת־חברת חגבי־סלעים הקשורה לקרקעות יציבות וסלעיות ותת־חברת חגבי־חולות הקשורה לקרקע לא יציבה, בדרך כלל לקרקע חולית.
חגבי־סלעים מתאפיינים בציפורנים חזקות ושׂיעוּר בולט בצפיפות משתנה, במיוחד ברגליים והצד הגחוני של הגוף. במינים כאלו עולה לרוב רוחב הגוף על גובהו (צחיחן). מינים אחדים ניכרים באובדן כושר תעופה (כַּרְבָּלְתַן Prionosthenus, רַגְבָן Ocneropsis), בדרך כלל של הנקבה, לעיתים גם אצל הזכר. מוצאים אותם בעיקר באזורים אבניים או טרשיים או מסולעים.
חגבי־חולות קשורים הדוקות לבית גידול חולי. יש הנפוצים בחולות נודדים כמו הסוג חַפְרַן Eremogryllus והסוג חוֹלוֹן Hyalorrhipis ויש מינים המאפיינים חולות מיוצבים ואזורי לס הגובלים בחולות נודדים: למשל בסוג צַרְגָב Sphingonotus. חגבי־חולות עדינים במראה בהשוואה לחגבי־סלעים וצבעם לרוב בהיר כצבע החול. לעיתים מנוקד בצבע אפור/חום באופן המזכיר את טקסטורת גרגרי החול. ברוב המינים כנפי התעופה (האחוריות/תחתונות) שקופות ובחלק מהמינים פיסת הרגל מצוידת בדרבנות מפותחות המסייעות להתחפר, לנוע על חול ומונעות שקיעה.
חלק מחובבי החול מטיבים להתחפר (חפרן, חולון). התנהגות זו קשורה לממשק החום. בשעות היום כאשר הטמפרטורה גבוהה מידי הם מתחפרים כאשר רק העיניים בולטות החוצה. יש והם (בסוג חפרן למשל) מצמצמים מגע עם החול ועומדים רק על שתי זוגות הרגליים הקדמיות כאשר הזוג האחורי מקופל וצמוד לגוף.
הבדלים ביולוגיים
חובבי־צמחים לעומת חובבי־קרקע נבדלים גם בתכונות ביולוגיות הנובעות, בין השאר, מהתאמות שונות לאפיונים אקלימיים הטיפוסיים לבתי הגידול.
נמצא שרובם המוחלט של חובבי־צמחים יוצרים פקעות ביצים מוארכות, בעלות דופן דקה המוטלות אל בין שורשי הצמחים או סמוך להם, בתוך קרקע לחה. בנקודות אלו נשמרת הלחות בקרקע לאורך מרבית חודשי השנה, לחות הנדרשת להתפתחות תקינה של עובּרי החגב.
שונה הדבר אצל חובבי־קרקע, שאצלם פקעות הביצים מגושמות ועבות דופן, העשוי קצף נוקשה. אתר ההטלה הוא לרוב קרקע חשופה ונוקשה יחסית. פקעות אלה עמידות ליובש האופייני לקרקעות חשופות. הן ככל הנראה הסיבה שאפשרה למינים מדבריים לחדור לאזורי אקלים צפוניים בהם הקיץ חם ויבש.
תכונה נוספת המבדילה בין חובבי־קרקע לחובבי־צמחים טמונה במבנה מערכת הנשימה. כמו מרבית החרקים, גם חגבים נושמים בעזרת מערכת מסועפת של טרכאות. בחגבים מוצאים בצמוד לטרכאות שקי אוויר. מסתבר שאצל חובבי־קרקע ובמיוחד במינים מדבריים, מספר השקים וגודלם עולה על אלה של חובבי־צמחים. משערים, על פי ניסויים, שמדובר בהתאמה המסייעת לוויסות חום בזמן הנשימה.
אבולוציה בפעולה
כל התכונות / התאמות שהוזכרו לעיל (מורפולוגיות, ביולוגיות והתנהגותיות) מאפיינות בהתאמה את הקבוצות האקולוגיות השונות (כדוגמת חובבי־צמחים וחובבי־קרקע). תכונות המוצאות ביטוי דומה במינים שונים, הנמנים על תת־משפחות שונות (מוצא סיסטמי שונה) או בעלות מוצא גיאוגרפי שונה.
מצב זה מעיד על התפתחות שאינה קשורה בהכרח בהתאמות שמקורן בקבוצות סיסטמיות גדולות, אלא בהתפתחות עצמאית ומקבילה, של מינים נפרדים – אבולוציה מתכנסת.
חגבים מהווים דוגמא יפה וקלאסית להתפתחות המושפעת מהסביבה, בה מינים ממוצא שונה סיגלו לעצמם דפוסי התנהגות ודמיון מורפולוגי כתוצאה מלחץ סביבתי. כך ניתן למצוא מינים חובבי־צמחים שהתפתחו ממינים חובבי־קרקע: הסוג Ailopus והמין חגב נודד Locusta migratoria בתת־משפחת העפרנים Oedipodinae המתאפיינת במינים חובבי־קרקע. לעומתם, חפרן חלוצה Eremogryllus hamadae הוא חובב־קרקע בתת־משפחת המצחנים Acridinae המתאפיינת בעיקר במינים חובבי־צמחים.
חוקרים רואים בחגבים דוגמא קלאסית לקבוצה שעברה מיון קיצוני לתנאים אקלימיים־סביבתיים, ומגוון המינים הרב מעיד על הצלחתם הרבה. עדות יפה לכך היא המין עפרן כחול־כנף Oedipoda caerulescens, שריד לפאונה צפון־אירופאית שהתפשטה לאזורנו, ככל הנראה, בתקופת הקרח האחרונה (הסתיימה לפני כ־11,000 שנים). מין זה, חובב קרקע, שרד את השינויים החריפים שחלו עם התייבשות האזור, התאקלם ואפילו יצר תת־מין מקומי הקרוב מאוד לעפרן כחול־כנף המוכר מאירופה.
דוגמא נוספת לגמישות האקולוגית של חגבים, המגיבים מהר מאד על שינויים בסביבה, אפשר למצוא במינים מתקהלים (מיני הארבה) העוברים מחיי בדידות במקום אחד לחיי חברה ונדידה בלהקות. בחינת החגבים מזווית ראייה אקולוגית מהווה שיעור מאלף בתהליכים אבולוציוניים והתאמות בעלי חיים לסביבה כתוצאה משינויים סביבתיים.
שמירת טבע
המיקום הגיאוגרפי של ישראל בצומת מפגש של חבלים ביוגיאוגרפיים ואקלימיים שונים, בשילוב עם המבנה הגיאומורפולוגי המורכב של הארץ לאורך רצועה צרה שבין הים־התיכון לבקע הסורי־אפריקאי, תרם רבות למגוון הביולוגי באזור, להתמיינות מקומית ואנדמיות.
לחברות הצומח ותנאי הקרקע השפעה רבה על הרכב חברות החגבים ומכך גם רגישותם לשינויים בבתי הגידול. חלק ניכר מהשינויים הללו הוא תוצאה של השפעת האדם. פיתוח עירוני, חקלאי ותעשייתי הם חלק מהגורמים להכחדת בתי גידול או קיטוע של בתי גידול. התוצאה הישירה של התמורות הללו היא שינויים בחברות החגבים והיעלמות מינים רבים מאזורים שונים.
כל התערבות של האדם, גם זו הנראית לכאורה לא מזיקה, גוררת שינויים במגוון המינים. גם אם אין הדבר כרוך בהכחדה ממשית של מינים, חלק מהשינויים גוררים חילופי מינים או עירוב גנטי הנובעים מתחרות בין מין מקומי למין פולש (מבית גידול אחר) המגיע בעזרת האדם או בעקבות השינוי בשטח.
הדרך היחידה לשמר מגוון ביולוגי בכלל ושל חסרי־חוליות בפרט ובהם גם חגבים, היא שימור שטחים ובתי גידול המהווים קיום מייצג של נופים טבעיים ומערכות אקולוגיות באזור שלנו. גם אם מערכות אקולוגיות אלו נראו חסרת עניין ציבורי, נופי או תיירותי ולאדם מן הישוב הן נראות כשדה זנוח המושך מזיקים.
שימור זה חייב להתחשב גם בצרכים של חרקים (המהווים חלק חשוב מהבסיס של כל מערכת אקולוגית בריאה), בהם שמירה על רכיבים ביוטיים המשמשים למזון, מסתור ורבייה. הנטייה של ממשק שמורות טבע או פארקים להתרכז במיני דגל או באסטטיקה, משום הרצון להשיג עניין ציבורי, פוגעת פעמים רבות ברכיבים ביוטיים הנראים שוליים בשמורת הטבע, אך מהווים בפועל חלק חשוב ובלתי נפרד מהמערכת האקולוגית כולה. למשל הפחתה לא מבוקרת של ביומסה יבשה של עשבוניים למניעת שרפות, שינוי הרכב צומח על ידי נטיעות למטרות נוי, חריש קרקע ועוד.
ככל שמין קשור יותר לבית הגידול כך גדלה רגישותו לשינויים, ובמיוחד לשינויים מהירים שאינם מאפשרים הסתגלות כלשהי. דוגמא טובה לכך היא בית הגידול החולי בשפלת החוף. בית הגידול החולי בשפלת החוף של ימינו אלה הוא שריד עצוב של פעם. רוב השטחים החוליים עברו בעשרות השנים האחרונות, פיתוח אינטנסיבי או מיועדים לכך ואלה שנשארו ויושארו כשמורות נמצאים כיום במעמד של איים מבודדים. כבר היום ניתן לראות שינוי מהותי בהרכב חברות החגבים של חולות החוף. חולות שעברו ייצוב משמעותי ומינים הקשורים בדיונות נעלמו כמעט לגמרי ברוב האזורים ותחתם הגיעו מינים המותאמים יותר לקרקע מיוצבת וצפופה בצמחיה.
חגבים כקבוצה מהווים דגל אקולוגי נוח וסמן ביולוגי יעיל, היכול לסייע לנו לעקוב אחר שינויים בסביבה ולהבין טוב יותר כיצד לנטר, לנהל ולשקם שטחים טבעיים בשמורות ומחוצה להן בכדי לשמור על כל בית הגידול עבור כל השוכנים והמבקרים בו.
תודה רבה למיכל בלנק על הערות וההארות בעת כתיבת הרשומה.
מקורות נבחרים:
חגבים בישראל – ביולוגיה ואקולוגיה, לב פישלזון, טבע וארץ, ספטמבר-אוקטובר 1980.
הביוגאוגרפיה של בני משפחת החרגולים בישראל והשלכותיה לשימורם ולשימור חסרי-חוליות יבשתיים בכלל, יורם איל, מאיר ברוזה, מאיר פנר, אקולוגיה וסביבה – גליון 3, נובמבר 1997.
למידע נוסף בתחום הביוגאוגרפי של האזור וישראל, מומלץ לעיין גם בספר: החי של ארץ-ישראל, שמעון בודנהיימר, 1953.