התופעה של חרקים נטולי כושר תעופה, בין והם חסרי כנפיים (apterous) או בעלי כנפיים קצרות (brachypterous) מעניינת במיוחד. לחרקים נדרשו מיליוני שנים לפתח כישורי תעופה והנה אנו מוצאים ברוב הסדרות המוכרות (למעט בשפיראים ובריומאים) מינים נטולי כנפיים לחלוטין או בעלי שרידי כנפיים בדרגות שונות.
רשומה זו עוסקת בחרקים שאצלם אי היכולת לעוף היא תכונה שניונית, כלומר, הכנפיים 'אבדו' לגמרי או חלקית במהלך האבולוציה. במקרים אלה ניתן למצוא אצל הבוגרים שרידי כנפיים או כנפיים מנוונות או כנפיים מאוחות. או למצוא שרידי כנפיים בדרגות הזחל או בשלב העוברי בלבד.
והשאלה המעניינת היא; מה הוא אותו לחץ אבולוציוני שהביא להעדפת פרטים נטולי כנפיים או חסרי יכולת תעופה? את התשובה לא נמצא במקום אחד ולא בקבוצת חרקים אחת.
הנסיבות שהובילו להתפתחות הכנפיים בחרקים עדיין אינן ברורות, מקובל שהופעת הכנפיים שירתה שלוש מטרות עיקריות: בריחה מאוייבים, ניצול משאבים פזורים והפצה משופרת. את התשובה העיקרית לאובדן כנפיים נמצא על הרוב באורח החיים של החרק. אם נצא מהנחה שאובדן כנפיים אינו חיסרון, הרי נוכל להניח בסבירות גבוהה מהו אותו לחץ ברירה סביבתי שהעדיף פרטים נטולי כנפיים.
אחד ההסברים לתופעה בה רק זכרים מכונפים טוענת שאובדן כנפיים מאפשר לנקבות להקצות יותר משאבים לטובת ייצור ביצים בעוד שלזכרים מכונפים סיכוי גדול יותר למצוא נקבות בבתי גידול הרחוקים מאתר גידולם ובכך להימנע מנקבות אחיות או בעלות קירבה גנטית גבוהה מידי. דוגמאות נפוצות לתופעה זו אפשר לראות בסדרות: תִּיקָנָאִים Blattodea, חגבאים Orthoptera, שׁוֹנֵי־כָּנָף (לשעבר 'פשפשאים') Heteroptera, פרפראים ,Lepidoptera דבוראים Hymenoptera ועוד.
בנמלים וטרמיטים כנפיים מוצאים רק בפרטים מתרבים. הכנפיים מסייעות להפצה ומציאת בן זוג והן נושרות לאחר ההזדווגות או ממש בתחילתה. הפועלות חסרות כנפיים לחלוטין. מאחר וכנפיים אינן מספקות כל יתרון בחיים תחת הקרקע ואף מהוות אבן נגף בתנועה במחילות צרות, שלא לדבר על המחיר האנרגטי בצורך לשמר שרירי תעופה לא פעילים, הרי שלחץ הברירה העדיף פרטים נטולי כנפיים והשאיר אותן רק לפרטים המתרבים וגם זה באופן זמני.
חרקים חסרי כנפיים או בעלי כנפיים מנוונות מוצאים במגוון גדול של בתי גידול. בעיקר בעלי מאפיינים העשויים להקשות יותר על חרקים מעופפים בהשוואה לכאלה שאינם מעופפים.
בבתי גידול סחופי רוחות; באיים קטנים או פסגות הרים, ניתן למצוא הרבה מינים אשר אינם מעופפים. באזורים הרריים מוצאים עליה באחוז המינים חסרי הכנפיים ככל שעולים בגובה. נמצא שמעל גובה של 4000 מטרים עולה השכיחות הממוצעת של מספר המינים של חרקים נטולי כושר תעופה לכ־60%. בתנאים הללו אין הכנפיים מסייעות לתעופה ולמעשה הן עלולות לסחוף את החרק למים או לבית גידול לא מתאים, שם ימצא את מותו. קיימות עדויות שבנוסף למגבלת הרוח, גם דלילות האוויר והחמצן בגובה עשויים להקשות על תעופה יעילה ולכן הם מהווים גורמי עקה.
עלייה בשכיחות של חרקים נטולי כושר תעופה ניכרת גם ככל שעולים צפונה או יורדים דרומה לעבר חוגי הקוטב. באזורים אלה ניכרת השפעתה של טמפ' הסביבה על כשירות התעופה. עדות לכך אפשר למצוא במין של תיקן מהסוג Periplanete. באזורי התפוצה הטרופיים והסוב טרופיים תיקנים אלה מעופפים היטב אבל באזורי התפוצה הצפוניים אין הם מעופפים, אף ששני הזוויגים מצויידים בכנפיים שלמות.
מקרים דומים, אם כי מעטים יותר, מוצאים גם אצל חרקים פעילי קרקע בבתי גידול שהם לאו דווקא חשופים לרוח. כך ניתן למצוא חרקים חסרי כנפיים גם בבתי גידול פתוחים כמו חוליות או מישורים אבניים (חמדות) או בחסות צמחיה נמוכה וצפופה. מינים כאלה נסמכים בדרך כלל על הסוואה מעולה לשם הגנה או צבעי הרתעה. דוגמאות לחרקים כאלה אפשר למצוא בין השאר אצל: גמלי־שלמה, פשפשים ובחיפושיות כדוגמת משפחת השחרוריתיים Tenebrionidae אצלן התאחו כנפי החפייה וכנפי התעופה נעלמו לגמרי.
גם במערות מבודדות או תחת הקרקע מוצאים חרקים נטולי כנפיים. בהם: חיפושיות, זבובים, פשפשים ועוד. רבים מהם חיים בצמידות לנמלים או טרמיטים בקינים תת־קרקעיים או מתחת לאבנים. גם במקרה הזה כנפיים אינן מספקות כל יתרון ולכן מינים המבלים את כל או מרבית זמנם תחת הקרקע 'מוותרים' על הכנפיים.
חרקים חסרי כנפיים מוצאים גם בבתי גידול מושלגים. פה קיימות כמה השערות וגם מקרים אלה צריכים להיבחן תחת מודל ההתנהגות של החרק. השערה אחת טוענת שכנפיים מזרזות איבוד חום ולכן הלחץ האבולוציוני נוטה לכיוון התנוונות, לעיתים עד אובדן מוחלט. השערה נוספת יוצאת מנקודת הנחה שחלק מהחרקים הללו פעילים תחת הקרקע בתקופת הקיפאון. במצב בו כנפיים אינן מספקות יתרון, מתקיימת לכאורה כל הזמן ברירה המעדיפה פרטים ללא כנפיים. הסבר אחר קושר אובדן כנפיים גם לגודל גוף קטן הצורך פחות מזון שממילא קשה להשגה בתנאי קיפאון.
