מחקר זה בדק את ההשפעה של הנמלים על כמות הפרשת טל־הדבש שהן מקבלות מהזחלים (זחלים אוכלים וזחלים המצויים בשלב טרום התגלמות ושאינם ניזונים) והשווה את העלות האנרגטית של הפרשת טל־הדבש מול העלות האנרגטית של הנמלים בחיפוש והפקת החומר המתוק.
תוצאות המחקר הראו שמצד זחל הכחליל, העלות האנרגטית בהפקת טל־דבש, בהשוואה למינים אחרים של כחלילים, היא נמוכה יחסית, וגם הערך האנרגטי של ההפרשות אינו גבוה במיוחד.
 

המחקר הראה שהעלות האנרגטית של הנמלים בחיפוש והפקת טל־דבש (ומידת הסיכון בחשיפה לטורפים) גבוהה יותר ביחס לתמורה שהן מקבלות. מכאן נשאלה השאלה מדוע הנמלים לא טורפות את הזחלים ודווקא משקיעות בהן זמן ואנרגיה. המחקר מציע לכך שתי תשובות:
א. המחקר מראה שהערך האנרגטי של זחל לא גדול משמעותית מהערך האנרגטי של ההפרשות שהוא מספק, ולכן, לדעת החוקרים, אין פה לחץ להעדפת טריפה.
ב. יותר משמעותי, מסתבר שזחלי כחלילים מפרישים הורמון אשר גורם לנמלים להוריד את רמת תוקפנות ולהתייחס אל הזחלים כאל פרט מוכר.

מכאן אפשר להסיק שזחלי הכחלילים מגלים פה אסטרטגיה מניפולטיבית, הכופה על הנמלים, בעזרת הורמון חקיין, התנהגות המונעת תוקפנות וטריפה ולמעשה מספקת להם הגנה טובה יותר מטורפים אחרים, בעלות אנרגטית נמוכה יחסית.
אפשר היה להגדיר את היחסים הללו כטפילות אך מכיוון שהנמלים לא יוצאות מפסידות לגמרי, הרי מותר להניח שקיימת פה מידה מסויימת של הדדיות.

ומה בנוגע לשותף השלישי, הירבוז? אין ספק שזחלי הכחליל הם טורפים של הירבוז. עם זאת הירבוז מייצר כמות עצומה של זרעים ונראה לי, על פניו, שהשפעת הטריפה של הכחלילים על תפוקת הזרעים שולית.
לעומת זאת, נראה שהירבוז מפיק תועלת לא קטנה מהנמלים. כאמור הסוג אסמית ניזון גם על זרעים וזרעי הירבוז מהווים, ככל הנראה, חלק מהמזון של אסמית טנריף. איסוף ואגירה של זרעים, מייצרים בנק זרעים מוגן, המאפשר המשכיות של המין (לא כל הזרעים נאכלים). גם הליקוט עצמו מסייע בהפצת הזרעים כאשר הם נלקחים מאתר הגדילה לקינים מרוחקים.

מאחר וזחלי כחליל הקוטב מהווים מוקד משיכה לנמלים, והנמלים ניזונות גם מחרקים קטנים (יש בהם הניזונים גם מהזרעים הירוקים), שהן צדות על הירבוז וסביבתו, הרי גם הצלע הזו, שלכאורה אינה נחשבת לחיובית מצדו של הירבוז, מקבלת בראייה כוללת היבט חיובי באשר היא מחזקת את נוכחות הנמלים סביב הירבוז ובמאזן הכולל יוצא הירבוז לא נפסד.