זבובי לפריה הינם טורפים רבי עצמה המסוגלים להתמודד גם עם טרף גדול יחסית, בדרך כלל דבורים וצרעות, יש מינים המגלים עדיפות ברורה לחיפושיות. הציד נעשה על הרוב בשטחים פתוחים שטופי שמש. אם מעמדת המתנה על אלמנט שולט בשטח, משם הזבוב עט על כל טרף מזוהה ואוחז אותו בעזרת רגלי טרף זיפניות או לעיתים תוך תעופת פטרול נמוכה בינות העשבייה ויירוט החרק מהאוויר.

הלפריה מצויד בגפי פה דוקרות־מוצצות, הנראות כחדק (proboscis) מסיבי החודר לגוף הקורבן. הזבוב מחדיר דרך החדק רוק המכיל אנזימים משתקים ומפרקים ואלה מסייעים למצוץ את תוכן הקורבן לגמרי.
לחדק של הלפריה אפיון מיוחד בהיותו שטוח ולא צינורי עגול. תכונה זו מאפשרת להחדיר את החדק תחת כנפי החפייה הקשיחות של חיפושית מעופפת בטרם תצלח החיפושית לכנס את כנפי החפייה ולהגן על הבטן הרכה. בדרך זו מצליח הזבוב להתמודד גם עם חיפושיות גדולות וקשיחות כמו זבליות וברקניות.

שם הסוג Laphria ניתן על ידי Meigen 1803. מקור השם מיוונית. ככל הנראה על שם אחד מאלי המיתולוגיה היוונית, אולי על שם האלה Artemis Laphria, אלת הציד וחיות הבר שלכבודה היו חוגגים את פסטיבל לפריה.

אם הידע הכללי שלנו על הביולוגיה של הקבוצה זעום, כל שכן הידע על המינים המקומיים. כאמור בישראל שני מינים בסוג לפריה: לפריה זהובה ולפריה דו־פסית. ככל הידוע לי לא נערך עליהם כל מחקר אקולוגי והמידע על התפוצה נגזר מהכרך Fauna Palaestina – Asilidae (א. תאודור 1980) העוסק בתיאור הטקסונומי של המינים בישראל על בסיס פרטים שמצויים באוספים אנטומולוגיים.

מכמות הפרטים ששימשו בסיס לתיאור המינים (עשרות בודדות) ותיעוד אתרי הלכידה משתמע שתפוצת המינים אינה רציפה. יתכן והאפיון המקובל של בית הגידול המועדף הוא התשובה לכך. צמצום שטחי החורש הפתוח בישראל וקיטוע הרצף הגיאוגרפי בעקבות התפתחות חקלאית ואורבאנית ב־100 השנים האחרונות עשוי להיות הגורם לכך שלא קל לצפות בסוג הזה, ותפוצתו מקוטעת ולא ברורה. גם זמן הפעילות הקצר של הבוגרים, כחודשיים בהסתמך על תיעוד הלכידות, לא מסייע במציאת הלפריה.