החורף משפיע לא רק עלינו, גם פרוקי־רגליים בכלל וחרקים בפרט צריכים לעבור את החורף כדי להגיע מוכנים כראוי לאביב. בני האדם מותאמים פיזיולוגית לאקלים קר רק במעט ולכן אנו מתאימים את עצמנו לקור גם בשינוי התנהגות, התאמת לבוש ושהייה מרובה יותר במחסות מתאימים. גם חרקים נוקטים בשיטות שונות על מנת לעבור את החורף בצורה בטוחה.
מרבית החרקים חיים עונה-שתיים ולכן בחורף אסטרטגיית ההישרדות היא יותר בהיבט כלל המין ופחות בהיבט הפרט הבודד. כבוגרים מינים רבים לא זוכים להגיע לעונת החורף ומתים במהלך בסתיו או לפני. התפתחות בתהליך של גדילה וגלגול מאפשרת ל'בחור' את הדרגה המתאימה ביותר לעבור את החורף. חלק קטן מהמינים יעברו את עיתות הקור כבוגרים, הרוב יחרפו כביצים או באחת מדרגות הביניים (זחל, גולם).
חרקים בוחרים טקטיקות שונות כדי לשרוד בעונות הקרות. יש הנשארים באתרם ונוקטים בשיטות מגוונות כדי להימנע מקפיאה ויש הנמנעים מהקור ונודדים לאזורים חמים יותר. ברשומה נעמוד על הטקטיקות הנפוצות בהן משתמשים חרקים בכלל ובתנאי קור קיצוני בפרט.
באזורים בהם החורף כולל תנאי קיפאון ממושך ויציב, חרקים הנכנסים לדיאפאוזה מגלים התאמה ביוכימית מיוחדת המתמודדת עם קיפאון. מאפיינים את ההתאמות המיוחדות לשתי קבוצות בסיסיות: אי־סבילות לקיפאון וסבילות לקיפאון (חלוקה זו נחשבת פשטנית משהו וכיום מקובלת חלוקה מורכבת ומסובכת יותר שנשאיר לספרי המדע).
אי־סבילות לקיפאון (Freeze-susceptible) – חרקים בקבוצה זו נמנעים מקפיאה על ידי שימוש במרכיבים נוגדי קפיאה (אנטיפריז). החומרים הללו מאפשרים לגוף להתקרר מתחת לנקודת הקיפאון מבלי לאפשר התגבשות של נוזלי הגוף לקרח (תופעה המכונה קירור־על). חומר המשמש חרקים רבים כנוגד הקפאה הוא אתילן־גליקול; המשמש גם כמונע קפיאה בכלי רכב. אחרים משתמשים בגליצרול ההופך את נוזלי הגוף לצמיגים יותר. נמצא שהגורם המשפיע על ייצור חומרים מונעי קפיאה הוא שינוי באורך שעות האור.
סבילות לקיפאון (Freeze-tolerant) – קיפאון והיווצרות גבישי קרח קורעים את קרום התאים, הורסים אותם ועשויים לגרום נזק פטאלי לרקמות. על ידי בקרת תהליך הקיפאון בעיתוי, במיקום ובאופן התגבשות הקרח, יכול החרק למנוע נזק לרקמות למרות קפיאתן. בניגוד לטקטיקת אי־סבילות לקיפאון בה החרק שואף להגיע לקירור־על, בסבילות לקיפאון החרק מקפיא את הגוף בטמפרטורות גבוהות יחסית. גם בטקטיקה הזו נעשה שימוש בנוגדי קפיאה, אבל למטרה שונה במקצת. התגבשות קרח בנוזל החוץ־תאי מושכת נוזלים מתוך התא (אוסמוזה), מצב זה עלול לגרום להתייבשות התא ומותו. על ידי שימוש בתמיסות מרוכזות בתאים כגון גליצרול או סוכרים – תמיסות המושכות מים – נשמר בתא מאזן נוזלים מספק וקטנה כמות הקרח הנוצר בנוזל החוץ-תאי.
מינים בוחרים טקטיקות שונות בהתאם לתנאי בית הגידול והאקלים. נמצא שטקטיקת אי־סבילות לקיפאון אופיינית לחרקים בחצי הצפוני של הכדור שם החורפים ארוכים וקיצוניים יותר, זאת בהשוואה לחצי הכדור הדרומי בו החורפים פחות קיצוניים וקצרים יחסית, שם חרקים נוטים לנקוט בטקטיקת סבילות לקיפאון. גורמים נוספים המשפיעים על ההישרדות בחורף הם: גודל ומסת גוף, לחות, תזונה ודרגת הגידול.
גודל – חרקים הם מעין שק נוזלים זעיר. היכולת להגיע לקירור־על תלויה בתכולת הנוזלים בגוף. תכולה קטנה יותר מאפשרת קירור־על יעיל יותר. חרקים קטנים (נמלים, ביצי חרקים) יכולים להגיע לטמפרטורות נמוכות יותר מבלי להיפגע בהשוואה לחרקים גדולים (חגבים למשל). זה נכון גם להבדלי גודל של פרטים בתוך המין עצמו.
לחות – התייבשות מבוקרת היא שיטה בה נוקטים חרקים מסוימים כדי לצמצם את תכולת נוזלי הגוף. נמצא שזבוב הבית יכול להוריד את טמפרטורה הקיפאון שלו ב־10 מעלות לאחר ייבוש עצמי מבוקר.
תזונה – חרק עם בטן ריקה ישרוד טוב יותר בתנאי תת־קיפאון. מזון או חד־תאיים במערכת העיכול מאפשרים התגבשות קרח. כדי להשיג בטן ריקה, חרקים נמנעים מאכילה לפני הדיאפאוזה. יש המנקים את מערכת העיכול ויש המשילים חלקים מהמעיים במהלך התנשלות טרום דיאפאוזה.
טמפרטורה – לעוצמת ומשך הקור והקיפאון וכן זמן החשיפה אליהם משמעות רבה ביכולת ההישרדות של החרק. חשיפה ארוכה מידי עשויה לגרום למוות גם בקור מתון. מאחר והחרק לא יכול לשלוט במזג האוויר הוא ינסה לצמצם את החשיפה לקור בבחירת מחסה מתאים; יבש ככל האפשר, מוגן מרוח ואפילו חם יותר מהסביבה. חרקים הנכנסים לדיאפאוזה מטיבים להישרד כאשר נשמרת יציבות הטמפרטורה. שינויים חדים או תכופים בטמפרטורה עשויים להשפיע על עתודות האנרגיה או על היווצרות קיפאון לא מבוקר שיגרמו למוות.
מינים החורפים בדרגת זחל עושים זאת בצורות מגוונות. יש זחלים היוצרים מחסות מעלים או פסולת אורגנית אחרת, אחרים שורדים בתוך עפצים שהם יוצרים ברקמות צמחים ויש היורדים לעומק הקרקע או מוצאים מחסות מתחת לאבנים גדולות. זחלים של מינים טפילים כצרעות פרזיטואידיות שורדים את החורף בתוך הפונדקאי או עליו ומגיחים באביב. באזורים ממוזגים מינים רבים אינם נכנסים לדיאפאוזה עמוקה והזחלים מנצלים תקופות חמות בחורף להמשך גדילה.
חריפה בדרגת בוגר מצויה אצל חרקים מסדרות שונות. יתרונה ביכולת להופיע באביב המוקדם כאשר התחרות על משאבים ושטח קטנה יותר. זה גם מאפשר להגדיל את מספר הדורות בעונה. חריפה בדרגת הבוגר אופיינית לחרקים באקלים קר שאינו קיצוני.
הגירה – חרקים רבים מותאמים למשרעת אקלימית צרה יחסית ועם שינוי במזג האוויר הם בוחרים לנדוד לאתרים בעלי אקלים נוח יותר. דוגמא מוכרת הם פרפרי הדנאית המהגרים מצפון אמריקה למקסיקו. להבדיל למשל מנדידת ציפורים, אצלן הפרט חוזר לנקודת המוצא, אצל חרקים הדרך היא חד־כיוונית. אורך החיים הקצר יחסית של החרקים לא מאפשר בדרך כלל לפרט לחזור לנקודת המוצא, הרחוקה לעיתים אלפי קילומטרים. החוזרים הם הדורות הבאים המתפתחים ביעד ההגירה. הגירות מקומיות נעשות כאשר פרטים עוברים לבתי גידול מוגנים יותר כמו אזורים מיוערים או בעלי צמחיה רב־שנתית צפופה יותר. שם הם מוצאים מסתור או מטילים ביצים בטרם מותם. יש מינים טרופיים המהגרים לאזורים חמים אחרים בעונות הנוחות. הם לא שורדים בחורף אלא אם החורף אינו קיצוני או נוצרו תנאים המספקים מחסה יעיל. מהגרי חורף המגיעים לאזורים נוחים יותר אקלימית ומוצאים שם שפע מזון עשויים להפוך למזיקים חקלאיים במידה והמזון הוא תוצרת חקלאיתעל מינים כאלה נמנים מזיקי חקלאות שונים המגיעים לאתרים נוחים יותר בתזמון המבטיח שפע מזון וטמפרטורת נוחות. על הגירה, נדידה והפצה בחרקים תוכלו לקרוא בהרחבה בקישור.
התגודדות – יש מינים הנשארים באתרם ונוקטים בשיטה הנקראת התגודדות. בשיטה זו מתקבצים פרטים רבים (עשרות, מאות ולעיתים אלפים) במחסה (עלים, אבנים, קליפות עצים) ומבלים כך את כל עונת הקור. נמצא שבדרך זו הקבוצה מעלה את טמפרטורת הסביבה בכמה מעלות מה שמאפשר דיאפאוזה בתנאים נוחים יותר. מבין החרקים הנוקטים בשיטה זו אפשר למצוא מינים של פשפשים, חיפושיות, פרפראים ודבוראים.
סביבה – תנאי החורף ובחירת מחסה מתאים עשויים להיות קריטיים להישרדות. שלג לא דחוס מספק מחסה טוב בהיותו מלא אוויר ומבודד. מפנים דרומיים של עצים (במיוחד תחת קליפות עצים) או סלעים מספקים מחסה מוגן יותר מרוחות וטמפרטורה הגבוהה במקצת מטמפרטורת המפנה הצפוני. סביבה לחה מתקררת לאט יותר מסביבה יבשה ולכן היא מספק יתרון יחסי אבל סביבה רוויה מדי עשויה להטביע את החרקים.
חרקים נוקטים באסטרטגיות וטקטיקות שונות על מנת להימנע מהקור או נזקו. עבור יצורים שאינם יכולים לווסת את חום גופם, חורף קר עלול להיות קטלני למדי ואכן רבים אינם שורדים למרות כל ההתאמות המיוחדות. מגוון ההתאמות הפיסיולוגיות וההתנהגותיות שמציגים חרקים הוא מדהים. המחקר המדעי מקדיש תשומת לב מרובה לתחום ההתאמות הפיזיולוגיות ועמידות בתנאי קיפאון. הבנת תהליכים אלה יכולה לשמש אותנו ברפואה מצילת חיים וטיפול במחלות שונות.
החורף שלנו מזמן ימי שמש לא מעטים, טמפרטורות נוחות יחסית ופריחה מגוונת מה שמאפשר לחרקים רבים לשמור כבוגרים או בדרגות הניזונות על פעילות באש קטנה, זאת כל עוד הטמפרטורה לא נופלת מ־7 מעלות והשמש מחממת את גופם. פעילות בחורף מזמנת לחרקים תחרות נמוכה מצד חרקים אחרים ולחץ טריפה קטן יותר. גם זו אסטרטגיית הישרדות קבילה.
1. דיאפאוזה אינה מוגבלת לעיתות קור ויש מינים הנכנסים לדיאפאוזה דווקא בעונת הקיץ או תחת עקה אחרת (חוסר מזון למשל). על התמודדות חרקים עם תנאי חום קיצוניים ניתן לקרוא בקישור הבא: התאמות חרקים לפעילות בתנאי חום.