קחו צמד מילים בעלות נופך קודר: "אלמנה" – אישה שמת עליה בעלה, ו"שחורה" מהמילה שחור – צבע אפל בעל משמעות שלילית והנה לכם צירוף לא מלבב במיוחד; "אלמנה שחורה". הוסיפו למתכון עכביש מסתורי, ארס קטלני, אמונות תפלות וגם בורות לקישוט והתוצאה: שם מעורר אימה וחלחלה. אבל האם כצעקתה? מה מסתתר מאחורי אותו דימוי של אלמנה שחורה, רוצחת סדרתית, טורפת גברים המככבת במדורי הבעתה של הארכנופובים וסרטי האימה של הוליווד. מי היא באמת האלמנה השחורה?
אלמנה שחורה נמנית על קבוצה מצומצמת של עכבישים המהווים סכנה אפשרית לאדם. ארסו של עכביש זה עשוי, בתנאים מסויימים ונדירים מאוד, לגרום למוות. בישראל, הוא אחד משני המינים הנחשבים מסוכנים לאדם. המין הנוסף הוא אַרְסָן חוּם (שֶשָן).
ברם, סכנה לא נמדדת רק בפוטנציאל שלה לגרום נזק. יש לבחון אותה גם בהיבט של סבירות. מה הסיכוי של אדם ממוצע לפגוש בעכביש כזה ולהינשך? אז לפני שנכנס להיבטים של חשיבה רציונלית. נתחיל בעובדות.
אלמנה שחורה Latrodectus tredecimguttatus משתייכת לסוג אלמנה במשפחת הכדוּרָנִיים Theridiidae. הסוג אלמנה כולל כ-30 מינים מתוארים, המצויים בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה. המינים השונים נבדלים במגוון רחב של התנהגויות והתאמות אקולוגיות. רמת הסיכון לאדם אינה שווה בין המינים.
בישראל 6 מינים בסוג אלמנה, רובם ממוצא יובשני מדברי. מין אחד Latrodectus aff. hesperus אינו מקומי, מוצאו מארה"ב וככול הנראה הגיע לכאן לפני עשרות שנים עם מטען של מהגרים מארה"ב. הוא אינו נפוץ ומוכר מאוכלוסיות קטנות ומבודדות, בעיקר במזרח הארץ.
למין אלמנה חומה Latrodectus geometricus (ראו רשומה באתר) תפוצה ים-תיכונית, עם חדירות לאזורים מדבריים מיושבים כולל בערבה, ככול הנראה גם הוא מין פולש. לבוגרים עשוי להיות מופע כהה מאוד ולעיתים קרובות מזהים אותם בטעות כאלמנה שחורה.
בניגוד לאלמנה שחורה, אלמנה חומה כן נוטה לחדור למגורי אדם, נשיכתה כואבת אך אינה מסוכנת לאדם.
בהזדמנות זו אזכיר מין נוסף ממשפחת הכדורניים, שלעיתים מזוהה כאלמנה שחורה וזהו העכביש כדורית אדומה Steatoda paykulliana. כבת למשפחת הכדורניים, היא דומה במקצת לאלמנה שחורה (הבטן אליפטית ושטוחה יותר מאשר באלמנה) ומופיעה בבתי גידול דומים ובנסיבות דומות. מין זה הקטן מאלמנה, אינו שחור לחלוטין ומתאפיין בכתם צר הפרוש לאורך גב הבטן ופס היקפי בשולי הבטן. צבע הפסים הוא בדרך-כלל אדום אבל הפס עשוי להופיע גם בגווני כתום, צהוב עד לבן. לעיתים נדירות מוצאים גם מופעים כהים מאוד, בהם הפסים נראים אך בקושי. מין זה אינו מסוכן לאדם. אפשר לקרוא עליו ברשומה על הכדורית האדומה.
שם הסוג העברי: אלמנה, נגזר מאנגלית; widow. הסברה הרווחת שהשם ניתן בזכות המיתוס הקניבלי בו הנקבה טורפת את הזכר. השם Black Widow הופיע לראשנה בספרות אנגלית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19. הוא מוזכר כתרגום לשם belbussun charra בשפת ה Kalmyk ממרכז אסיה (לא מצאתי מה הפרוש המדויק של השם המקורי).
עיון בספרות ישנה (מהמאה ה-19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20) מעלה מקור נוסף לשם. חוקרים במאה ה-19, שעסקו במיון המינים השונים בסוג, לא מצאו הרבה זכרים, על כן הסיקו שהם נדירים והנקבה בודדת רוב חייה. מסקנה קצת מרחיקה, כי במרבית העכבישים, זכרים בוגרים שוהים ליד הנקבות רק זמן קצר מאוד וממילא לאחר ההזדווגות הם נעלמים/מתים והנקבה נותרת לבדה.
קניבליזם מיני, בו הנקבה טורפת את הזכר כאסטרטגיה רבייתית, מוכר רק משני מינים של אלמנות: אלמנה חומה (לפי מחקר שנערך בישראל) ובמין של אלמנה אוסטרלית. מקרי טריפה אקראיים של זכרים במינים שונים בסוג אלמנה מדווחים בעיקר מהשבי, שם כנראה אין לזכר הרבה אפשרויות לברוח.
השם "אלמנה שחורה" מצוי בשימוש עבור מספר מינים של אלמנות, בצפון אמריקה למשל; 3 מתוך 5 מינים של אלמנה, הם מינים שחורים. מבין המינים המקומיים שלנו בסוג אלמנה (למעט המין האמריקאי), אלמנה שחורה היא היחידה שהיא שחורה לגמרי. ישנם עוד עכבישים שחורים בישראל, ממינים אחרים ומשפחות אחרות, הם לא מסוכנים לאדם.
חלק מהמידע המצוי בספרות הישנה וגם בחדשה ובאינטרנט, מתייחס למינים אמריקאים או אוסטרלים. המידע ברשומה זו מתייחס בעיקר לאלמנה שחורה המקומית המכונה גם "אלמנה שחורה ים-תיכונית" או "אלמנה שחורה אירופאית".
לאלמנה שחורה המקומית תפוצה ים-תיכונית, עם חדירה למרכז אסיה עד סין. היא נפוצה בעיקר באזורים החמים והיובשניים של חופי ואיי אגן הים-התיכון; בדרום אירופה, צפון אפריקה ובמזרח התיכון.
בישראל היא נפוצה בדלילות בבתי גידול יובשניים במרבית חלקי הארץ, בעיקר ברמת הגולן, מרחב הדרום עד אילת, ספר המדבר, בקעת הירדן ובשפלת החוף. בוגרים מופיעים בעיקר בין מאי לספטמבר. זכרים בוגרים חיים מספר שבועות בודדים. נקבות בוגרות שורדות עד מספר חודשים. מפרטים שגודלו בתנאי מעבדה דווח גם על תוחלת חיים של מעל שנתיים.
אלמנה שחורה פעילה בעיקר ביום (אלמנה חומה בלילה). מרבית היממה היא חוסה בתוך המטווה ובעת סכנה היא נסוגה עמוק פנימה. היא תצא לשולי המטווה רק כאשר נלכד טרף בקורי הלכידה.
די קל לזהות מטווה של אלמנה שחורה. אומנם רובו נחבא מתחת למחסה אבל בשוליו המאובקים הפונים החוצה, שזורים עשבים ושרידי מזון יבשים; בדרך-כלל שרידי חיפושיות, חגבים ועקרבים או חרקים פעילי קרקע אחרים, שרידים אלה משמשים לחיזוק מבנה המטווה. בעומק המטווה, באזור מוגן ומוצל, ניתן למצוא, אצל נקבה בוגרת, גם פקעות ביצים אופייניות. הפקעת, קוטרה כ 10 מ"מ, עשויה ככדור לבן או צהבהב, חלק במראה ועם חוד קטן הפונה למעלה. הפקעת נתלית מגג המטווה (היא שונה במראה מפקעת הביצים של אלמנה חומה).
הפצת הפרטים נעשית בדרגת הגידול השניה, לאחר שנוצרו תנאים מתאימים לנטישת מטווה האם. ההפצה נעשית בעזרת הרוח ballooning. הרוח עשויה לקחת את העכביש הזעיר למרחקים ניכרים, אבל לרוב מדובר על עשרות עד מאות מטרים בלבד. לאחר שהעכביש הגיע ליעד נאות, הוא מוצא מחסה מתאים ומתחיל את שגרת חייו. רוב הצעירים הנודדים נטרפים, רק כ-10% זוכים להגיע לדרגה השלישית.
הפצת רוח תלויה בתנאי מזג האוויר ולכן, בתנאים מיוחדים, היא עשויה לגבש אוכלוסייה צפופה יחסית באתרים מוגבלים. זה עשוי להיות אחד ההסברים לטענת "מין מתפרץ" הנזכרת בספרות ובמיתוסים עממיים.
משהתמקמה אלמנה שחורה צעירה בקן שלה, היא לא תעזוב אותו עד סוף חייה, אלא אם הופרעה ממקומה (הרס הקן) ואז היא עשויה לחפש מקום אחר. סביר שהפרעות כאלו הן מהגורמים שמביאים אקראית אלמנות למגע עם האדם, כאשר הן מוצאות מחסה זמני בפריט לבוש או כדומה.
זכרים, לאחר הגעה לבגרות מינית, יעזבו את המטווה ויצאו לשוטט בעקבות נקבות. אלמנות שחורות מקימות 1-2 דורות בשנה.
אלמנה שחורה – נקבה בוגרת – נוחה לזיהוי. זהו עכביש בגודל בינוני עם רגליים ארוכות במקצת (ומעט עבות), הזוג הקדמי ארוך מהנותרות. הבטן עגולה למדי ואורכה כ-10 מ"מ. אצל הזכרים הרגליים ארוכות משל הנקבה ואורך הבטן (מוארכת) כ-4 מ"מ. הבטן מכוסה שערות קטיפתיות קצרות ועדינות, לעיתים הן צוברות אבק והעכביש נראה אפרפר. בעכביש שאכל היטב או בנקבה עמוסה ביצים, צבע הבטן שחור נוטה למבריק. בעכביש רזה הצבע נעשה שחור דהוי. לעיתים אבל לא בהכרח, מופיעים (גם בצעירים) על תחתית הבטן כתמים / פסים אדמדמים דהויים.
כתם דמוי שעון חול אדום על תחתית הבטן, כפי שמוצאים בתמונות רבות באינטרנט ומיוחסות לאלמנה שחורה מקומית, הוא מאפיין המצוי באלמנות שחורות אמריקאיות. סימן דמוי שעון חול עשוי להופיע בגוון כתום/אדום בהיר גם באלמנה חומה ואלמנה רביבית Latrodectus revivensis.
נקבות וזכרים, בדרגות הצעירות, מתאפיינים ב-13 כתמי בטן אדומים (בגדלים משתנים) על רקע שחור. הללו בדרך כלל בעלי שוליים לבנים לא אחידים המסודרים בשלושה טורים לאורך הבטן. כתמים אלו הם שהעניקו למין את שמו המדעי. tredecim = 13 ו-guttatus = טיפות / נקודות. דפוס הכתמים הולך ונעלם ככול שהעכביש מתקרב לבגרותו.
מקור השם המדעי של הסוג Latrodectus לא ברור דיו. על-פי אחד המקורות; נותן השם לסוג, החוקר הצרפתי Walckenaer, לא סיפק מקור אטימולוגי לשם וכך נותר העניין לפרשנות שנויה במחלוקת. כיום מקובל שהשם נולד מאי הבנה של השפה היוונית ולכן מקורו בשיבוש לשוני. ככל הנראה נוצר פה חיבור של שני מילים; latro מיוונית = "חשאי" ו dectus נגזר מיוונית = "נושך".
בעבר, בספרות העברית, נהגו לכנות את האלמנות "עכבישים שודדים". בלטינית latro הוא גם שודד או גנב. כינוי שמעיד, לטענתם של החוקרים, על אופיו של העכביש. כמובן שהשלכה של תכונות אנושיות על בעלי חיים היא בעייתית מאוד, ובמקרה הזה אינה נכונה בעליל.
משמעות השם מתאימה בהחלט להתנהגות האופיינית לעכביש בישן וחשאי, שלא מכריז על קיומו ברבים. רוב מקרי הנשיכה מקורם בהכנסת ידיים חשופות מתחת לאבנים או פסולת מונחת, בעת עבודות תשתית או גינון, עבודה חקלאית או כאשר מקוששים שיחים בשדה
לנוכח החדירה המפתיעה למטווה המגורים עשוי העכביש להגיב בנשיכת אזהרה שהיא לצערנו עשויה גם להיות ארסית (נשיכה יכולה להיות גם עקרה ואז אין היא יכולה להזיק). רגישות העכביש להפרעה עולה בזמן השמירה על פקעות הביצים.
אלמנה שחורה ניזונה בעיקר מפרוקי-רגליים פעילי קרקע. אין היא בונה מטווה רשת גלגלי, כדוגמת הגלגלניים Araneidae המתמחים בציד חרקים מעופפים. מטווה אלמנה שחורה בנוי כצינור, לעיתים כיפתי, כאשר אחד הפתחים משמש כאזור המלכודת והשני כפתח מילוט. בפתחו של צד המלכודת מצוי מטווה קורים דליל וסבוך, כאשר חלק מהקורים ניצבים לקרקע. בעת שפרוק-רגליים הנע על הקרקע נתקל בקורים הללו, מקבלת העכבישה התראה ומזנקת על הטרף מתוך המחסה. קורי הריתוק של האלמנה דביקים ולאחר ריתוק ראשוני היא נושכת אותו בנקודת תורפה, באחד מקפלי הקוטיקולה הרכים וממשיכה לחתל את הטרף. בסיום חלק זה היא נושאת את הסעודה למקום נוח ובטוח יותר לאכילה.
אלמנה שחורה אינה בררנית גדולה באשר למזון. פרטים צעירים ניזונים מחרקים קטנים כמו זבובים ואפילו נמלים. נקבות בוגרות, ניזונות מחרקים גדולים כגון: חגבים וחיפושיות ואין להן בעייה להתמודד עם עקרבים או נדלים. גם חולייתנים קטנים כמו שממיות ולטאות, עשויים ליפול קורבן טרף אם שיחק מזלה של העכבישה. זכרים בוגרים כמעט ולא ניזונים ובחייהם הקצרים יחסית הם עסוקים בעיקר באיתור נקבות.
העניין הרב שלנו באלמנה שחורה, בעיקר בנקבות הבוגרות (אין תיעוד ברור על מידת הסכנה מזכרים), היא העובדה שמדובר בעכביש עם פוטנציאל סכנה גבוה לאדם. אומנם הרוב המכריע של העכבישים בעולם הוא ארסי, אך רק מעטים מאוד (עשרות בודדות של מינים) נחשבים כמסוכנים ממש לאדם.
הסוג אלמנה זכה לאורך השנים למחקרים רבים, שעסקו בהתנהגות ובמידת הארסיות לאדם ולחיות. גם האלמנה שחורה שלנו זכתה למחקרים מעמיקים. בארץ חקר אותן פרופסור אהרון שולוב (1909-1997) מומחה עולמי בטוקסיקולוגיה וחיות ארסיות, שהחל לחקור אותן עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת. חלק מהידע על המין המקומי שלנו מתבסס על מחקריו של שולוב.
ארס אלמנה שחורה מיוצר בבלוטות ארס גדולות יחסית, הממוקמות בבסיס הכליצרות ומתארכות לתוך חזית הראשחזה. הארס הוא תערובת של רעלנים חלבוניים, אנזימים ורכיבים נוספים. נוזל הארס מופרש בלחץ שרירים. הארס מוחדר בעזרת ציפורני כליצרה חלולות שאורכן כחמישה מילימטרים, כאשר מעט לפני הקצה שלהן מצוי חריר דרכו מופרש הנוזל לתוך הריקמה.
ההפרשה היא רצונית ולכן מתרחשות גם נשיכות עקרות או שכמות הארס המופרש בהן קטנה מאוד ואין בכמות זו לגרום נזק ממשי.
לארס אלמנה שחורה השפעה נירוטוקסית, כלומר השפעה על מערכת העצבים. בניגוד לארסן חום, שלארס שלו השפעה ציטוטוקסית הפוגעת ברקמות ובדם ועשויה לגרום לנמק מקומי.
אקט נשיכה של אלמנה שחורה מלווה בתחושת דקירה קלה ועשוי לא להיות מורגש כלל. על העור עשויות להראות שתי נקודות חדירה אדמדמות וזעירות, במרווח של 1 מ"מ. אין מאפיינים חד-משמעיים המאפשרים לזהות נשיכת עכביש ולכן הדרך היחידה לדעת האם אכן מדובר בנשיכת עכביש, היא לראות אותו ברגע המעשה או מיד לאחריו.
בעקבות הנשיכה עשויה להופיע (לאחר כ-15 דקות או מספר שעות) תגובה מקומית הכוללת נפיחות קלה, אדמומיות וכאב ההולך ומתפתח לכאב עז. תגובה בינונית עשויה להוליך להופעת תסמינים חריפים יותר. ככול שהמרווח בין מועד הנשיכה לתסמינים קטן יותר, כך עוצמת הפגיעה צפוייה להיות גבוהה יותר.
הרכיבים הפעילים החשובים בארס האלמנה שחורה (ומינים נוספים בסוג) הם חלבונים גדולים בשם לטרוקסינים Latrotoxins. מאפיינים מספר טיפוסים של לטרוקסינים הנבדלים בהשפעות השונות שלהם על בעלי-חיים, בעיקר חסרי-חוליות.
לאלפא-לטרוקסין α-Latrotoxin השפעה ספציפית על בעלי-חוליות, הוא הנחקר ביותר ומוכר כרכיב ההופך את הארס של האלמנה למסוכן במיוחד. מכלול התסמינים המאפיינים נשיכה של אלמנה שחורה נקרא latrodectism. על פי הספרות, במרבית המקרים (75%), הסימפטומים מגיעים לשיא לאחר 3-4 שעות והם דועכים במהלך יומיים-שלושה.
אלפא-לטרוקסין גורר שחרור מוגבר ולא מבוקר של מספר מוליכים עצביים neurotransmitters, בהם אצטילכולין acetylcholine. אצטילכולין אחראי בין השאר להעברת מסרים בין תאי עצב לתאי השריר. הוא יוצר תגובת שרשרת הגורמת לשריר להתכווץ. שחרור לא מבוקר של אצטילכולין גורר גירוי מתמשך של מערכת העצבים, היוצר עוויתות שרירים בלתי רצוניות, המלוות בכאבים בשרירי הגב, החזה והבטן.
תגובות לוואי נוספות, העשויות להופיע בתגובה בינונית הן: הפרשת ריר, הקאה, זעה קרה, קשיי נשימה, אי סדירות בקצב הלב ועליה בלחץ הדם. הארס מתפשט דרך מערכת הלימפה והשרירים, תגובה מערכתית חריפה עלולה לגרור הגדלה של בלוטות לימפה וגם לחץ דם קיצוני, סימפטומים אפילפטיים (כפיון) הלם ולעיתים נדירות מאוד; מוות.
אין מבחן רפואי היכול לאבחן פגיעה של אלמנה שחורה. אבחון רפואי נעשה על-פי התסמינים, היכרות הרופאים עמם וההיסטוריה הרפואית של החולה. התסמינים המאפיינים פגיעה מאלמנה שחורה מוכרים גם מתרחישים רפואיים אחרים כמו: הרעלות מזון, אולקוס או הפרעות תפקודיות שונות.
אם קיימת עדות ישירה לנשיכה של עכביש, חיוני להביא אותו חי או מת עם הנפגע לבית החולים. זה לא רק יסייע לרופא להגדיר טיפול הולם, אלא גם ימנע עיכוב במתן טיפול או ישלול טיפול שאינו מתאים או העשוי להזיק. הטיפול בעיקרו הוא בסימפטומים. מתן נסיוב נעשה רק במקרים קשים, מאחר והמטופל עלול לפתח תגובה אלרגית חזקה לנסיוב עצמו.
תגובה נוספת שראוי להתייחס אליה היא התגובה הפסיכולוגית, העשויה להגיע להיסטריה. מצב היסטרי לא מסייע לנפגע בהתמודדות עם הפגיעה ולכן במקביל לפינוי מהיר לבית-החולים, יש חשיבות עליונה להוריד את רמת החרדה במידת האפשר. כאמור, על-פי התיעוד הרפואי בעולם, מרבית מקרי הפגיעה המוכחים מאלמנה שחורה, מסתיימים בפגיעות קלות מקומיות עד זניחות. רצף תיאור התסמינים אינו מחוייב ועוצמתם תלויה בגורמים רבים. הסיכוי של אדם מבוגר ובריא לפתח פגיעה חמורה, נמוך יחסית.
גם במקרה של פגיעות ברמה בינונית (אופיינית בילדים קטנים, קשישים או אנשים עם עבר רפואי) סכנת המוות היא קטנה. רמת חרדה גבוהה עשויה לזרז את התפשטות הארס ולהחריף את הבעיה.
רוב המפגשים של האדם עם אלמנה שחורה הם אקראיים, כאשר האדם אינו מודע לנוכחות העכביש. אלמנה שחורה אינה אגרסיבית מטבעה, עם זאת היא עשויה לנשוך כתגובת התגוננות, זאת כאשר אין מוצא אחר (נמחצת לגוף האדם). אם נניח אלמנה שחורה על חלק גוף של אדם, היא לא תנשוך ביוזמתה, עכביש אינו נושך את המצע עליו הוא הולך. יש מי שבדק את זה על עצמו (בארה"ב), ראו בקישור. לא הייתי ממליץ לנסות זאת בבית.
ראייתה של אלמנה שחורה אינה משובחת בלשון המעטה, תגובתה ליד המושטת אליה או לאקט מעיכה היא תגובה אינסטינקטיבית למצב הנראה לה כאיום מיידי. אין היא יכולה לדעת האם מדובר בטורף אמיתי או בטעות בזיהוי. הדרך הנכונה להסיר מהגוף עכביש חשוד, היא להסיט אותו בעדינות והחלטיות בעזרת חפץ או בגד ולא למחוץ אותו בהיסטריה כנגד הגוף.
עכבישים הם בעלי חיים עדינים יחסית ועליהם להיזהר מאוד כאשר הם באים במגע עם הטרף שלהם, במיוחד אם הוא אגרסיבי, ארסי או גדול מהם. עכבישים הצדים חרקים בעזרת מטווי ציד, מצוידים בדרך כלל בארס הפועל על מערכת העצבים המרכזית, במטרה לשתק במהירות שיא את הקורבן לפני שימלט או יגרום נזק לרשת או אפילו לעכביש עצמו. בדרך כלל רעלנים המצויים בארס של עכבישים כאלו התפתחו להיות ספציפיים עבור פרוקי-רגליים והם לא מסבים נזק משמעותי, אם בכלל לבעלי-חוליות.
העובדה שלאלפא-לטרוקסין השפעה ספציפית על חולייתנים (לא כולם) מעניינת במיוחד מבחינה אבולוציונית. מדוע יש לעכביש צורך ברעלן כל כך ממוקד, עבור משהו שאינו טרף טבעי שלו? עבור שאלה זו לא מצאתי מענה וההתיחסות לכך בספרות מועטה מאוד.
התפתחות השפעה כזו היא תוצר של תהליך אבולוציוני ארוך. יש המניחים שמדובר באמצעי הרתעה כנגד טורפים. יתכן וטורפים קדומים, שלא שרדו את האבולוציה אבל השאירו בידי האלמנות כלי הרתעתי רב עוצמה. אפשרי גם שמדובר בטורפים שאנו לא מכירים מהאזור שלנו.
הרתיעה שלנו מאלמנה שחורה מטילה צל על חשיבות רפואית נוספת של עכביש זה ועל היישומים החשובים המתפתחים מהארס שלו. ארס אלמנה שחורה משמש ככלי מחקר חשוב במכניזם המולקולרי של מעבר חומרים דרך קרום התא במערכות עצביות והורמונליות. מחקרים כאלה גם עזרו להבין טוב יותר את המבנה ופעולת האלפא-לטרוקסין ודרכי ההתמודדות נגדו.
ארס האלמנה מכיל גם רכיבים ספציפיים הפועלים רק על חרקים latroinsectotoxins. רכיבים אלה, הדומים מאוד בפעולתם לאלפא-לטרוקסין, מעניינים מאוד את התעשייה הביוטכנולוגית בעבור הפוטנציאל שלהם לייצור חומרי הדברה ביולוגיים נגד חרקים.
המחקר של ארס אלמנה שחורה עדיין לא הגיע למלוא המיצוי. רכיבים שונים עדיין לא נחקרו במלואם או כלל לא. ניסיון העבר בחקר רעלניים מלמד שמחקרים כאלה עשויים להביא לתגליות חשובות, עם פוטנציאל יישומי בתחומי הרפואה והביוטכנולוגיה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקראז מה הסיכוי של אדם ממוצע לפגוש אלמנה שחורה? מסתבר שקטן מאוד. הסטטיסטיקה הרפואית בישראל מדברת על מקרים ספורים בשנה של פגיעות מוכחות מאלמנה שחורה (דיווחים מחדרי מיון). על הסיבות לכך עמדתי במהלך הרשומה, זה אינו עכביש נפוץ, מגיע למגורי אדם לעיתים נדירות וגם זה בטעות, הוא מעדיף חשאיות ואת המטווה הוא בונה במקומות נסתרים יחסית, הוא אינו אגרסיבי או יוזם תקיפה, איטי בתגובותיו ולכן מעדיף להתחמק, אלא אם אין לו ברירה.
מרבית מקרי הפגיעה נגרמים כתוצאה מאי תשומת לב וחוסר במחשבה תחילה. מאחר והרוב המכריע של מקרי הפגיעה מתרחשים כאשר האדם מגיע לעכביש ולא להיפך, הרי שאפשר לנקוט בסדרת פעולות פשוטה היכולה להקטין למינימום את הסיכוי למפגש כזה.
שמירה על נקיון וסדר במרחב המחייה, חצרות וגני משחקים. סילוק פסולת, גזם או גרוטאות, סתימת חורים וחריצים בקרקע, בגדרות ועמודים יצמצם את המקומות בהם עשוי העכביש למצוא מסתור (יעיל גם כלפי נחשים ומכרסמים). בעת פעילות הדורשת מגע עם עצמים היכולים להוות מחסות נסתרים לאלמנה שחורה, מומלץ לעבוד עם כפפות עבודה. והכי חשוב. להפעיל שכל ישר ולפתוח את העיניים.
אלמנה שחורה תפשה מקום חשוב בתרבות ובפולקלור האנושי. המיתוס הרצחני אין לו ביסוס של ממש, מעבר לעובדה שקניבליזם מיני הוא תופעה מוגבלת בסוג אלמנה. במאות האחרונות מיתוס זה הזין נרטיבים תרבותיים שהשפיעו ומשפיעים באופן ישיר ועקיף על היחס שלנו לעכבישים בפרט והטבע בכלל.
היום בהמאה עשרים ואחת אנו יכולים להסתכל למיתוסים הללו ישר בעיניים ולחייך. לנו כאנושות ואינדיבידואלים יש צרות הגדולות יותר מעכביש אחד שהסכנה ממנו אומנם קיימת אבל שולית מאוד. מוטב לנו שנעסוק ביכולת שלנו או יותר בכישלון שלנו לשמור על הסביבה שלנו והטבע מפני ההרסנות האנושית שהיא מסוכנת לנו ולכדור הארץ הרבה יותר מכל עכביש ארסי, מסוכן ככל שיהיה.
תודה לדר' יעקב אסף, רפואה דחופה, מרכז רפואי הדסה בירושלים.
מקורות נבחרים:
תצפיות בעכבישי ישראל – האלמנה השחורה, א. שולוב. הטבע והארץ, 1936
עכבישים בארץ, א. שולוב, 1943
החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 2 חסרי חוליות יבשתיים, 1985
חרקים נגד אדם, מיכאל קוסטא, 1978
Fauna Palaestina Arachnida III Araneae: Theridiidae, Gershom Levy, 1998
Insecticidal toxins from black widow spider venom,A. Rohou, J. Nield, Y.A. Ushkaryov, Toxicon 2006
The demystification of the toxicity of spiders, Ed Nieuwenhuys, 2008
Spider bite, Geoff rey K Isbister, Hui Wen Fan, 2011
Medical Toxicology of Natural Substances: Foods, Fungi, Medicinal Herbs, Donald G. Barceloux, 2008
Venomous Animals in North America, Jacob Cobi Assaf MD, Israeli Journal of Emergency Medicine, 2006