אין מבחן רפואי היכול לאבחן פגיעה של אלמנה שחורה. אבחון רפואי נעשה על-פי התסמינים, היכרות הרופאים עמם וההיסטוריה הרפואית של החולה. התסמינים המאפיינים פגיעה מאלמנה שחורה מוכרים גם מתרחישים רפואיים אחרים כמו: הרעלות מזון, אולקוס או הפרעות תפקודיות שונות.

אם קיימת עדות ישירה לנשיכה של עכביש, חיוני להביא אותו חי או מת עם הנפגע לבית החולים. זה לא רק יסייע לרופא להגדיר טיפול הולם, אלא גם ימנע עיכוב במתן טיפול או ישלול טיפול שאינו מתאים או העשוי להזיק. הטיפול בעיקרו הוא בסימפטומים. מתן נסיוב נעשה רק במקרים קשים, מאחר והמטופל עלול לפתח תגובה אלרגית חזקה לנסיוב עצמו.

תגובה נוספת שראוי להתייחס אליה היא התגובה הפסיכולוגית, העשויה להגיע להיסטריה. מצב היסטרי לא מסייע לנפגע בהתמודדות עם הפגיעה ולכן במקביל לפינוי מהיר לבית-החולים, יש חשיבות עליונה להוריד את רמת החרדה במידת האפשר. כאמור, על-פי התיעוד הרפואי בעולם, מרבית מקרי הפגיעה המוכחים מאלמנה שחורה, מסתיימים בפגיעות קלות מקומיות עד זניחות. רצף תיאור התסמינים אינו מחוייב ועוצמתם תלויה בגורמים רבים. הסיכוי של אדם מבוגר ובריא לפתח פגיעה חמורה, נמוך יחסית.
גם במקרה של פגיעות ברמה בינונית (אופיינית בילדים קטנים, קשישים או אנשים עם עבר רפואי) סכנת המוות היא קטנה. רמת חרדה גבוהה עשויה לזרז את התפשטות הארס ולהחריף את הבעיה.

רוב המפגשים של האדם עם אלמנה שחורה הם אקראיים, כאשר האדם אינו מודע לנוכחות העכביש. אלמנה שחורה אינה אגרסיבית מטבעה, עם זאת היא עשויה לנשוך כתגובת התגוננות, זאת כאשר אין מוצא אחר (נמחצת לגוף האדם). אם נניח אלמנה שחורה על חלק גוף של אדם, היא לא תנשוך ביוזמתה, עכביש אינו נושך את המצע עליו הוא הולך. יש מי שבדק את זה על עצמו (בארה"ב), ראו בקישור. לא הייתי ממליץ לנסות זאת בבית.

ראייתה של אלמנה שחורה אינה משובחת בלשון המעטה, תגובתה ליד המושטת אליה או לאקט מעיכה היא תגובה אינסטינקטיבית למצב הנראה לה כאיום מיידי. אין היא יכולה לדעת האם מדובר בטורף אמיתי או בטעות בזיהוי. הדרך הנכונה להסיר מהגוף עכביש חשוד, היא להסיט אותו בעדינות והחלטיות בעזרת חפץ או בגד ולא למחוץ אותו בהיסטריה כנגד הגוף.

עכבישים הם בעלי חיים עדינים יחסית ועליהם להיזהר מאוד כאשר הם באים במגע עם הטרף שלהם, במיוחד אם הוא אגרסיבי, ארסי או גדול מהם. עכבישים הצדים חרקים בעזרת מטווי ציד, מצוידים בדרך כלל בארס הפועל על מערכת העצבים המרכזית, במטרה לשתק במהירות שיא את הקורבן לפני שימלט או יגרום נזק לרשת או אפילו לעכביש עצמו. בדרך כלל רעלנים המצויים בארס של עכבישים כאלו התפתחו להיות ספציפיים עבור פרוקי-רגליים והם לא מסבים נזק משמעותי, אם בכלל לבעלי-חוליות.

העובדה שלאלפא-לטרוקסין השפעה ספציפית על חולייתנים (לא כולם) מעניינת במיוחד מבחינה אבולוציונית. מדוע יש לעכביש צורך ברעלן כל כך ממוקד, עבור משהו שאינו טרף טבעי שלו? עבור שאלה זו לא מצאתי מענה וההתיחסות לכך בספרות מועטה מאוד.
התפתחות השפעה כזו היא תוצר של תהליך אבולוציוני ארוך. יש המניחים שמדובר באמצעי הרתעה כנגד טורפים. יתכן וטורפים קדומים, שלא שרדו את האבולוציה אבל השאירו בידי האלמנות כלי הרתעתי רב עוצמה. אפשרי גם שמדובר בטורפים שאנו לא מכירים מהאזור שלנו.

הרתיעה שלנו מאלמנה שחורה מטילה צל על חשיבות רפואית נוספת של עכביש זה ועל היישומים החשובים המתפתחים מהארס שלו. ארס אלמנה שחורה משמש ככלי מחקר חשוב במכניזם המולקולרי של מעבר חומרים דרך קרום התא במערכות עצביות והורמונליות. מחקרים כאלה גם עזרו להבין טוב יותר את המבנה ופעולת האלפא-לטרוקסין ודרכי ההתמודדות נגדו.

ארס האלמנה מכיל גם רכיבים ספציפיים הפועלים רק על חרקים latroinsectotoxins. רכיבים אלה, הדומים מאוד בפעולתם לאלפא-לטרוקסין, מעניינים מאוד את התעשייה הביוטכנולוגית בעבור הפוטנציאל שלהם לייצור חומרי הדברה ביולוגיים נגד חרקים.
המחקר של ארס אלמנה שחורה עדיין לא הגיע למלוא המיצוי. רכיבים שונים עדיין לא נחקרו במלואם או כלל לא. ניסיון העבר בחקר רעלניים מלמד שמחקרים כאלה עשויים להביא לתגליות חשובות, עם פוטנציאל יישומי בתחומי הרפואה והביוטכנולוגיה.