מגיל צעיר אנו לומדים שיריקה היא אקט תרבותי לא מקובל ואפילו מעליב. למעשה, יריקה היא אקט טבעי שנועד, ככל הנראה, לנקות את הפה ומעברי נשימה מנוזלים לא רצויים או ממזון לעוס לא טעים / מסוכן. אקט טבעי שהפך במהלך האבולוציה התרבותית של האדם, לסימבול של מסר חברתי מעליב. מעין דרגת ביניים בין אלימות מילולית לאלימות פיזית או לסימבול של הבעת שאת נפש קיצונית.
אבל האדם הוא לא היחיד שיודע לירוק. יריקה כחלק ממנגנון התנהגותי-חברתי מוצאים גם אצל הגמל והלמה המשתמשים ביריקה להבעת כעס בין פרטים. אקט של יריקה מיוחס בטעות גם למספר מינים של נחשי קוברה, המכונים קוברות יורקות Spitting cobra. ברם, אצלן הארס מותז כרסס נוזלי, דרך חריר בשיני הארס וזאת רק למטרת הגנה.
בכל המקרים הללו היריקה לכשעצמה אינה מסוכנת. הגם שלחטוף בפנים יריקה עסיסית מגמל, שלא לדבר על רסס צורב בעיניים מקוברה יורקת, זה בהחלט אינו סימפטי, בלשון המעטה.
שימוש ביריקה או אם לדייק, בהתזה מוכוונת, מוצאים גם אצל דג הצלף (Archer fish) המתיז מהפה סילון מים מכוון לעבר חרקים העומדים מעל המים על צמחים, במטרה להפילם למים בכדי לאוכלם.
מקבילה להתנהגות הנ"ל אך שונה וייחודית, מוצאים אצל עכבישים, בסוג Scytodes ממשפחת היורקניים Scytodidae. בדומה לקוברה היורקת גם פה השם מטעה, שכן בדומה לאחרונה, עכבישים אלה מתיזים ארס ולא יורקים אותו. אבל למה לתת לעובדות לבלבל, השם האנגלי הוא Spitting spider ואין יותר נוח מלתרגם ל'יורקן'.
שם הסוג המדעי Scytodes מתייחס בכלל למראה העכביש. זהו עכביש קירח, על הרוב בגווני חום/צהוב בהירים עם נמשים כהים. אולי מכאן נגזר שמו המדעי מהמילה היוונית skytòdes = 'דומה לעור מעובד'.
בניגוד לקוברה יורקת, ובדומה לדג הצלף, טקטיקת ההתזה של היורקן נועדה בעיקרה למטרת ציד. פעולה זו משלחת אל ועל הקורבן רסס מהמם של קורים דביקים ורעילים, הכובלים אותו למקומו ומאפשרים לעכביש להגיע קורבן ולגאול אותו 'מייסוריו' בנשיכה ארסית, שלאחריה הוא יאכל מבפנים החוצה, כדרך העכבישים.
ואם כל זה נשמע דרמתי למדי, ואכן כך הוא עבור כל חרק קטן וחסר מזל שפוגש את העכביש הזה, הרי עבור האדם, אין בו שמץ של סכנה. ארסו חלש ואין בכליצרות שלו יכולת לחדור את עור הגוף. נראה שאופן הציד של עכביש זה שימש השראה ליוצר של גיבור העל ספיידרמן, שגם הוא מתיז קורי משי דביקים כדי לתקוף ולהתגונן.
הסוג Scytodes כולל למעלה מ־180 מינים. רובם בתפוצה טרופית או סובטרופית. רק לכמה בודדים תפוצה קוסמופוליטית רחבה ואלה המינים שבדרך כלל מוצאים גם בבתים (בהתאם לאזור התפוצה) המהווים בתי גידול חמימים ומוגנים.
בישראל מספר לא ברור של מינים, חלקם מצויים גם בשטחים פתוחים, מתחת לאבנים ופסולת במעזבות. ספרות מציינת בברור רק מין אחד והוא יורקן אהרוני Scytodes aharonii, מין אנדמי המצוי גם במשכנות אדם. מין נוסף הוא ככל הנראה Scytodes velutina, הניכר בצבעו הכהה, כמעט שחור ואותו אפשר למצוא תחת אבנים ובסדקים בגינות ובשטחים הפתוחים. בקרקעות כבדות מתחת לאבנים אפשר למצוא את Scytodes cf bertheloti, בשפלת החוף מצוי Scytodes univittata המוכר ממגורי אדם. באזור המדברי עשוי להימצא מין נוסף. מאחר ואין בידי זיהוי ודאי של עכבישים המצולמים, אסתפק בהתייחסות לסוג בלבד.
ליורקן מראה אופייני, מבריק משהו ומבנה גוף עדין המקל על זיהויו, בהשוואה לעכבישים אחרים המצויים במגורי אדם. אורך גוף 9-5 מ"מ. לעכביש שש עיניים המסודרות בשלוש זוגות. הרגליים דקיקות וארוכות ומעוטרות בפסי רוחב כהים. הבטן אובאלית מעט ועגלגלה וה'מותן' צר מאוד. הראשחזה מפותח מאוד ובעל צורה כיפתית האופיינית לסוג ואינו דומה כלל לזה של הארסן החום (ששן).
מלבד בלוטות המשי בבטן (מאפיין את כל העכבישים), מצוייד היורקן גם בזוג בלוטות משי, הממוקמות לצד בלוטות הארס בראשחזה המפותח. באופן זה מסוגל העכביש לייצר תערובת משי דביקה ורעילה, המשמשת לציד והגנה. בלוטות משי בראשחזה היא תכונה המאפיינת קבוצות עתיקות וגם מוכרת אצל הזוט־עקרבים, אצלם המשי משמש לבניית מחסה עבור שהייה, התנשלות או הטלה.
היורקן הוא צייד מזדמן, פעיל לילה חשאי, בעל ראייה חלושה, המגשש באטיות את דרכו באפלה בעזרת רגליו הקדמיות, המצוידות בזיפי חישה מפותחים במיוחד, המרוכזים בפיסות הרגליים. הוא צד פרוקי־רגלים קטנים מזדמנים. בעיקר חרקים רכי גוף ועכבישים אחרים.
ביום שוהה היורקן במסתור; תחת קליפות עצים, מתחת לאבנים או בתוך נשורת עלים. כאמור מינים אחדים מוכרים כצמודי אדם ובאזורים ממוזגים הם דיירים נפוצים בבתי מגורים, מרתפים, עליות גג ומחסנים.
כאשר העכביש חש בטרף פוטנציאלי (עש, זנבזיף, תיקן קטן או עכביש אחר), הוא מתקרב אליו באיטיות וחשאיות, עד לטווח של 15-10 מ"מ ואז בחלקיק שנייה (כ־30 אלפיות השנייה) הוא מתיז משני נקבים שבכליצרות, סילון כפול של תערובת קורי משי דביק וארס, המתמצקים ומתכווצים במגע עם האוויר ומצמידים את הקורבן למצע ללא יכולת לזוז. הארס ככל נראה משתק את הקורבן.
בשלב זה מתקרב העכביש לקורבן ובמידת הצורך (קורבן גדול) מקבע את החרק בקורי משי נוספים המופרשים מהבטן ונפרשים בעזרת הרגליים האחוריות. כאשר הקורבן מרותק היטב למקומו, מחדיר העכביש ארס ישירות לגוף הקורבן דרך אחד המפרקים של הרגליים או נקודת חולשה אחרת בגופו. דרך המפרקים הוא גם ניזון מנוזלי הגוף של הקורבן. בסופו של התהליך מנתק העכביש את הקורבן מהמצע ונושא אותו למחסה קרוב שם יסעד אותו במשך כמה שעות וישאיר את גופו כקליפת גוף ריקה.
אופן לכידת הטרף במין Scytodes thoracica, הנפוץ גם באירופה (אך לא מוכר מישראל), תועד במחקרים שונים. בעת היריקה מותזים שני סילוני משי, מקבילים, בתנועת זיג-זג המכסה את כל השטח עליו עומד הקורבן. פעולה המזכירה במשהו השלכת רשת קלע של דייגים. במין אחר, מדרום אפריקה, מוכרת גם יריקה אורכית אבל לא ברור עד כמה פעולה זו נפוצה והאם בכל המינים. בקישור להלן ניתן למצוא סדרת סרטונים המראה ומדגימה את טכניקת הציד הייחודית של היורקן.
היורקן הוא עכביש מאריך ימים, פרטים מגיעים לבגרות מינית לאחר כשנה ומוכרים פרטים שחיו בשבי שנתיים ואף ארבע שנים. זהו מין לא חברותי במיוחד וכאשר שני יורקנים באים במגע הם עשויים לירוק האחד על השני וסביר שהגדול והחזק מבינם הוא שינצח ואף יטרוף את הקטן יותר.
עונת הרבייה היא בקיץ. הנקבה יוצרת צביר ביצים כדורי, האחוז ברשת קורים דלילה ונושאת אותו בעזרת הכליצרות או מתחת לגוף. יש מינים (גם בישראל) בהם הנקבות בונות מחסה קורים דליל תחת מחסה מוגן ושוהות בו עם הפקעת צמודה לגוף עד גיחת האבקועים. הביצים בוקעות לאחר כשבועיים והאבקועים נוטשים את האם לאחר כשבועיים נוספים בהם יספיקו להתנשל לראשונה. מינים שונים בסוג יורקן מציגים דרגות שונות של טיפול אימהי. על חלקם אפשר למצוא מידע ברשומה "אמהות, פנים רבות לה".
היורקן הוא אויב חשוב של הארסן החום (ששן), עכביש המצוי גם במשכנות אדם. נשיכתו של האחרון עשויה להיות בעלת השלכות רפואיות קשות, הדורשות טיפול רפואי ממושך (נדיר). לפיכך יש לראות ביורקן אורח רצוי בבית, המסייע בחינם וללא רעלים במיתון אוכלוסיית הארסן במשכנות האדם.
מקורות נבחרים:
Biology of SPIDERS, Third Edition, Rainer F. Foelix, 2010