הם מוכרים לרבים כעכבישים ביתיים המעדיפים פינות שקטות וחשוכות, אבל מקורם מצוי הרחק מאיתנו. בטבע לא חסר פינות אפלות, אפשר למצוא כאלה תחת אבנים, מחילות נטושות, חגווי סלעים, בשיחים סבוכים או גזעי עצים חלולים. הגמישות האקולוגית מאפשרת למרעידנים לנצל סביבות חיים מלאכותיות שאנו יוצרים סביבנו כמו: מקלטים, מחסנים, גרוטאות או כל מחסה שיספק תנאים יציבים של אפלוליות ומעט קרירות.
משפחת הרעדניים (Pholcidae) הם עכבישי מטווה קלאסיים. על הקרקע הם איטיים ומסורבלים, אולם על הרשת הם נעים בקלילות ובמהירות; הן בשעת סכנה או בהזדמן טרף ביש מזל. בישראל מספר עשרות של מינים הנמנים על מספר סוגים. הקבוצה זכתה לסקירה נרחבת בישראל (שעדין לא הסתיימה 2020). אחד מהמינים המוכרים ביותר שייך לסוג מרעידן Holocnemus ושמו מרעידן חום־פס Holocnemus pluchei על שום פס אורך כהה החוצה את גחון הבטן. על רעדן נוסף, זעיר בגודלו ניתן לקרוא ברשומה על הזוטרעדן.
אף שמרעידנים אינם עכבישים חברותיים ניתן לראות אותם פעמים רבות בחברותא עם בני מינם. על רוב מספר נקבות יחדיו, לעיתים עם מספר צעירים או זכרים. בזמנים או מקומות שהמזון מצוי בשפע או בנישה המספקת מרחב ראוי, מטווים של פרטים אחדים עשויים להתמזג למבנה משותף כאשר כל אחד שומר על טריטוריה קטנה סביבו. לפעמים כאשר נתפש טרף אצל אחד יגיע השכנים להצטרף לזלילה.
למרות המראה העדין מרעידנים הנם צידים מוכשרים. הכליצרות עדינות מאוד ולא משמשות לתפישת וריתוק הטרף. לשם כך הם נעזרים ברגליים הארוכות וכישורי טוויה מעולים כדי לחתל את הקורבן במהירות רבה מאוד לפני שהוא מספיק להתנגד. לאחר ההחתלה נוקב העכביש חור בפקעת ונועץ את הכליצרות בקורבן.
לכשכמות המזון בסביבת החיים פוחתת יוצא המרעידן למסע ציד, הם לא בוחלים גם בטריפת עכבישים אחרים, גם שכנים בני המשפחה. כאשר הוא מגיע למטווה של עכביש אחר הוא שולח רגל ארוכה ומטופף על המטווה. כשהקורבן מתקרב לראות 'מה קורה' המרעידן משתלט עליו במהירות. הרגליים הארוכות מאפשרות לשמור את הגוף במרחק בטוח מהקורבן ולחתל אותו לפני שהוא מספיק להתגונן. הם עשויים לאכול גם ביצים של עכבישים אחרים.
המטווה הלא מוסדר אינו דביק אך מקשה על בריחת הטרף ביוצרו מבוך קורים סבוך. טרף נאכל מיד או מאוכסן לצריכה מאוחרת. כאשר המטווה צובר לכלוך רב מידי או כשהוא נזקק לתיקון משמעותי נבנה מטווה חדש.
החיזור אצל מרעידנים עדין כגופם. לאחר שהזכר העביר את הזרע לבחנינים הוא ניגש למטווה של הנקבה ומודיע לה על נוכחותו, על ידי הרעדה מהירה של גופו. כשהנקבה מגיעה לקרבתו הזכר מלטף את רגליה הקידמיות וכאשר היא מתרצה הוא מחדיר את הבחנינים לפתח המין של הנקבה ומעביר את הזרע. ההזדווגות עשויה להימשך לסירוגין מספר שעות. לאחר ההזדווגות הזכר נשאר בקירבת הנקבה עד למותו.
בניגוד למרבית העכבישים, ברעדניים ביצים מופרות לא נארזות בפקעת משי. הנקבה נושאת את פקעת הביצים, האחוזות יחדיו בקורים דלילים, עד למועד הבקיעה (לאחר שבועיים-שלושה). בזמן הזה היא שוהה במטווה כיפתי שהיא יוצרת לעצמה בתוך המטווה הגדול או המשותף. בהגיע זמן הביצים לבקוע תולה הנקבה את צביר הביצים תחת הכיפה כדי שהעכבישים הצעירים יוכלו להגיח. העכבישים הצעירים שקופים וזמן קצר לאחר הבקיעה הם מתנשלים לראשונה. הצעירים נשארים בקירבת האם מספר שבועות. בזמן הזה הם מתרגלים טקטיקות ציד על אחיהם ואחיותיהם. לאחר שהם מוכנים לצוד, רוב הצעירים עוזבים את הקן ומחפשים מקומות חדשים. חלקם יישאר בקרבת האם ויבנה מטווה משלו. הצעירים יגיעו לבגרות לאחר 5 מחזורי התנשלות.
למרעידנים אין הרבה אויבים ומלבד עכבישים, צרעות טפיליות ושממיות, האויב העיקרי שלהם בבתים הוא שואב האבק. כאשר הם מרגישים מאוימים הם נוקטים בטקטיקה מעניינת (אם כי לא ייחודית למשפחה). הם מרעידים את גופם בתדירות גבוהה עד שהופכים מטושטשים, כמעט לא נראים על רקע המטווה או המחסה. משערים שזו גם טקטיקה לסבך ציד אפשרי ברשת כאשר הטרף לא נלכד היטב המטווה.
מרעידנים נחשבים ליצורים רגועים ולא מזיקים לאדם, אך מביאים תועלת רבה בהשמידם כמויות אדירות של חרקים שחלקם בהחלט לא רצויים בסביבת מגורינו. הם לא בוחלים בעכבישים אחרים כולל במינים הנחשבים מסוכנים לנו ובתנאי דחק הם לא יהססו לטרוף את בני מינם. מרעידנים נחשבים לאחת האופציות היעילות והחסכוניות של בקרת מזיקים בבית.