באם לא קראתם את הרשומה הקודמת על העכשובים, העוסקת בכליצרות ותפקודן, מומלץ להתחיל שם בכדי לקבל רקע כללי על עכשובים והכרת מושגים.
במדבריות המזרח התיכון מסתובבים יצורים שגודלם כצלחת, מהירים כרוח ורצים אחרי אנשים תוך שאגות רמות. הם מסוגלים להשיג בריצה גמל, לקפוץ אל הבטן שלו ולבתר אותה. ארסם מכיל חומר הרדמה המאפשר לנגוס בבשר הקורבן המסכן מבלי שהלה יחוש בדבר.
פולקלור הוא חלק מההוויה האנושית. פולקלור משרת את האתוס האנושי ומהווה דרך לשימור ידע בתוך ובין הדורות. סיפורי עם מהווים חלון אנתרופולוגי אל יכולת האדם להבדיל בין אמת למעשייה ולעמוד על דרך אבחנתו של העולם הסובב אותו. אם היינו מצפים שבמאה ה־21, בה הידע המדעי נגיש יותר מתמיד, מיתוסים ומעשיות יתעממו ויעלמו, הרי יש וההיפך הוא הנכון. השימוש הגלובלי במדיה מודפסת או/ו אלקטרונית והיכולת להעביר, מסרים בתוך ובין תרבויות, לעיתים ללא ביקורת עצמית, מאפשרים למיתוסים לא רק להישמר אלא גם להתחזק ולהשתרש; גם בתרבות המחשיבה עצמה דעתנית ובעלת ביקורת עצמית.
רשומה זו יוצאת למסע תרבותי חפוז בין שמות עממיים ופולקלור העוסקים בעַכְשׁוּבִים, בכוונה להציגם בראי ההיסטוריה, בספרות, בעיתונות ובמדיות דיגיטליות אחרות (בלוגים, אתרים חברתיים ועוד) ולהציב כנגדם ידע מדעי. הפולקלור העַכְשׁוּבִי המודרני כולל מלכודות click-bait, מיחזור ו'הנפצות' של סיפורים עתיקי יומין שזכו לתחיה (לקוראי הערבית דוגמא בקישור) המלווים בפרשנות 'חדשה' ותמונות תעודיות לכאורה. אף שכיום קל להפריכם, רבים בחברה המודרנית, בהם גם כאלו ש'מבינים', עדיין מקבלים מיתוסים והבלים כאמת לאמיתה.
עכשובאים Solifugae מהווים סידרה של עכבישנים Arachnida קרקעיים. מוכרים כ־1100 מינים של עַכְשׁוּבִים, מרביתם מאכלסים מדבריות חמים ואזורים טרופיים באפריקה ואסיה וגם אזורים יובשניים באירופה. כ־300 מינים מצויים בצפון אמריקה, מרכז ואמריקה הדרומית. העכשובים פעילים בלילה, אך יש הפעילים ביום. הם אינם נוטים לאכלס אזורים אורבניים צפופים, והעירוני הממוצע עשוי לא לראות עכשוב כל חייו.
בדומה לעכבישנים אחרים, עכשובים זכו לשלל שמות עממיים. אלו משקפים את הידע וההבנה לזמן ולמקום בו נוצרו ומבטאים בין השאר פחד, דמוניזציה או תכונות בולטות. בחרתי את הנפוצים או המעניינים, אחרים נשמטו מחוסר מקום או מידע. חלק מהשמות משותפים לעכבישנים אחרים. מוטיבים דומים בשמות עשויים להעיד על שורשים היסטוריים משותפים או דיאלוגים בין תרבויות.
עד אמצע המאה ה־20 השם הרוֹוֶח בעברית (מדוברת או כתובה) עבור Solifugae היה עקרַבּוּת או עקרבוט. הסברה לפי הספרות שהשם נטבע ככל הנראה בהשפעה או שיבוש של המילה הערבית עַנְכַּבּ או עַנְכַּבּוּת عنكبوت שפירושה עכביש. נראה שהשם עקרבות נכנס לשימוש בעברית בתחילת המאה ה־20 (אין מועד ברור), אף שהוא מוזכר במקור גרמני, כשם של אדם ממצרים, כבר במחצית המאה ה־19.
לפי פרופ' אהרון שולוב, השם 'עכשוב', כתחליף עברי לעקרבות, נקבע1 על ידי הזואולוג ישראל אהרוני בשנת 1935 עבור המאמר: 'על אֹרח חייהם של העקרבוטים' (לא נעשה בו שימוש במאמר מסיבות טכניות). בספר 'זואולוגיה' חלק א'; חסרי חוליות, י. מרגולין, (מהדורת 1943), עדיין נוקבים בשם 'עקרבות'. עכשוב, כשם מדעי, מופיע לראשונה בדפוס בחוברת: 'עכבישים בארץ', שולוב (1945) ומאוחר יותר, במאמר 'העכשובים' של דר' גרשם לוי שהופיע בירחון 'טבע וארץ', בהוצאת ספריית השדה, 1963. מאילך השם עכשוב נכנס בהדרגה לשימוש גם בספרי לימוד ומילונים, אך השימוש המבלבל ב'עקרבות' נמשך עד היום, גם בספרי מחקר וידע.
בעת העתיקה – מקורות יוונים-רומים
השם המדעי Solifugae נקבע סופית בשנת 1833 על ידי השוודי Sundevall והוא הגירסה הלטינית למקור היווני Solpuga2 שמשמעותו 'בורח מהשמש', רמז להתנהגות אופיינית של עכשובים פעילי לילה, הבורחים למקום חשוך או מוצל כאשר הם נחשפים לאור.
השם Solpuga (Solipuga, Solipugna, Salpuga) מאוזכר כבר לפני כ־2000 שנים במקורות רומיים. השם, על הגרסאות השונות שלו, התפרשׁ כבעל־חיים ארסי: עכביש, נחש או נמלה. אחד המקורות לשמות הללו היו כתביו של גאיוס פליניוס סקונדוס סופר וחוקר טבע רומאי (79-23 לספירה). פליניוס היה נהיר למדי בהתייחסות שלו לעקרבים אבל הרבה פחות לגבי עכבישים. הוא היה הראשון להשתמש בשמות: Phalangium, 3Tetragnatha (מיוונית = ארבע לסתות), ו־Solipugi כשמות של בעל־חיים (לא מוגדר) ארסי ומסוכן, תלוי בהקשר הסיפורי. בפרק 43: 'אומות שנכחדו על ידי בעלי־חיים', מספר פליניוס על אזור בחבל אתיופיה שננטש מתושביו בשל מכת Phalangium ועקרבים.
קלאודיוס איליאנוס, סופר ומורה רומאי (235-175 לספירה בערך), בספרו Varia Historia פרק 8: "ה־Phalangium מסוכן לצבי ולאדם. אם הצבאים ננשכים, הם עלולים למות במהירות. עדיין, אם הם יאכלו את הקיסוס (Ivy), הם לא יפגעו. אבל, זה חייב להיות קיסוס בר".
חוקרים במאות 19-17, חלקם תיאולוגים בהכשרתם, ניסו להקביל את השמות הללו לבעלי־חיים מוכרים. ההסכמה הרווחת הייתה שהשמות התייחסו לפרוקי־רגליים (היו שחשבו נחש ארסי), אבל חלק מהוויכוח נסב על השאלה האם מדובר בחרקים או עכבישנים?
מקור השם Solpuga לא ברור; במיתולוגיה היוונית הוא מתאר יצור ארסי דמוי עכביש; (1801) Sonnini מביא מסורת עתיקה, המוזכרת גם בכתביו של ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס (59 לפנה"ס – 17 לספירה), על יצור קטן וארסי בשם Solpuga מהאי סרדיניה המסתתר במכרות הכסף והורג כל מי שנכנס לשם. קיקרו (עפ"י פליניוס) מתאר 'נמלה ארסית' בשם Solipuga מגרנדה שבחבל באנדלוסיה שבספרד ושלא נמצאת או נדירה באיטליה. באנדלוסיה אכן מצויים עכשובים, אם כך סביר שהמקומיים הכירו אותם ואולי משם עבר השם לאיטליה ויוון. פליניוס מזכיר שתי תרופות מצילות חיים נגד ארס Solpuga, הטובות כנגד כל מיני בעלי־חיים ארסיים: האחת עשויה מלב של עטלף והשניה משורש של צמח מהסוג פולמוניון Polemonium.
מיתוס: עכשובים מגיעים לגודל של פריסבי Frisbee!
עובדה: אורך גוף תיקני (מדעי) של פרוקי רגליים נמדד מקצה הראש עד קצה הבטן ואינו כולל את אורך הרגליים. אורך הגוף של העכשובים הגדולים ביותר מגיע לכדי 7-5 ס"מ ומוטת הרגליים לעד 15 ס"מ. מרבית המינים קטנים בהרבה.
אז למה מגזימים בגודלם? עכשובים רצים מהר מאוד, אנחנו לא טובים בערכת גדלים של עצמים בתנועה מהירה. במיוחד כאשר מדובר במשהו לא מוכר, אולי מפחיד. הגזמה מספקת תואנה טובה להצדקה עצמית של הפחד. בלא מעט טקסטים ברשת ובספרים מתייחסים לגודל מוטת הרגליים ולא לאורך הגוף, הטעייה שלא ביודעין או מכוונת על מנת להרשים.
בתקופה בה חוברו מילונים אלו ולפניה גם המדענים של אז לא הכירו את העכשוב האמיתי ותיאור המונח שנגזר מהתנ"ך הסתמך, כמו בהרבה מיקרים, על מקורות עתיקים, כמו יווני/רומי במקרה הזה.
התיאולוג והחוקר (1797) Lichtenstein שחקר גם עכשובים הציע, במהלך דיון שנוי במחלוקת על זיהוי המילה 'עכבר' במקרא, דרך השוואת תרגומים לועזיים ומקורות יווניים/רומיים, שהמילה 'עכבר' בתיאור המכה שהנחית ה' על הפלישתים לאחר ביזת ארון הקודש (שמואל א', ו ה') מקבילה ל־Solifugae כלשהו. וה'טחורים' (ייסורים) מהם סבלו הפלישתים הם תוצאה של נשיכות העכשובים. יתכן וחוקר ישראל אהרוני שאב את ההשראה למתן השם העברי מהרעיון של Lichtenstein.
במאמר בכתב העת ,Nature בהסתמך על הפרדת השמות של פליניוס, (1897) Pocock מעלה את הטיעון4 שהיוונים הקדמונים ידעו להצביע על ההבדל בין עכשובים לעכבישים ולהפריד אותם לקבוצות ביולוגיות שונות. העכבישים נקראו Arachne והעכשובים 5Phalangium, בשל מה שנראה כחמש זוגות רגליים – למעשה הזוג החמישי הוא הבחנינים (פדיפאלפי). בדופן דומה, אחד השמות בצרפתית של עכשוב הוא Araignée à dix pattes (עכביש עם 10 רגליים).
בכתבים של ההיסטוריון היווני הרודוטוס (תלוי בפרשנות). בספר השלישי, סעיפים 102, 105 מְדוּוָּח:
"במדבר הזה (אולי Registan Desert בדרום אפגניסטן) ובחול יש נמלים, אשר אמנם קטנות הן בגדלן מכלבים, אבל גדולות משועלים"…"הנמלים האלה אפוא, בבנותן את מעונותיהן מתחת לאדמה, צוברות את החול בדרך זו כמו הנמלים שאצל היוונים, וגם דומות הן במראיהן. החול הנערם מכיל זהב" (102)…"ובבוא ההודים אל המקום ההוא עם אמתחות בידיהם, הם ממלאים אותן חול ופונים מהר לשוב עד כמה שאפשר. כי מיד מדביקות אחריהם הנמלים, אשר הרגישום בהריחן, ככה מסופר מאת הפרסים. ומספרים, כי עולות הן במהירותן על כל החיות, עד כי אם לא יקדימו ההודים חלק מהדרך עד אשר הנמלים מתאספות, אף אחד מהם לא ינצל" (105). מתוך התרגום של דר' אלכסנדר שור.
אחת הפרשנויות המודרניות מייחסת את תיאור הנמלים הענקיות לעכשובים. אפשר שבמיתוס עתיק זה נעוצים השורשים של מיתוס מודרני יותר, הרווח במזרח התיכון ומערב אסיה, וטוען שעכשובים מסוגלים להשיג גמל ואף להרוג אותו.
(1907) Taschenberg בחיבורו המקיף (גרמנית): 'הערות על פרשנות על מספר עכבישנים בכתבים עתיקים', מביא סקירה של פרשנויות שנכתבו בעיקר במאה ה־18 ומציע להיזהר בקביעות (חלקן עדיין מצוטטות) שאכן השמות המוזכרים בכתבים מאפשרים אבחנה בין עכבישים, עכשובים, עקרבים ובעלי־חיים ארסיים אחרים. ליכטנשטיין (1797) מביא טיעון מעניין הקושר מהגרים מצפון אפריקה שהתיישבו ביוון העתיקה ובסרדיניה, והביאו עימם את השמות המוכרים להם, גם ליצורים מסוכנים על פי הכרתם. יתכן ששמות אלו הושלכו על מינים מקומיים אותם פגשו בביתם החדש (כפי שהמתיישבים האירופאים בדרום־אמריקה כינו את עכבישי הפרוונית בשם 'טרנטולה', שמקורו בזאבנים הגדולים של דרום אירופה).
באירופה מוכרים כיום כ־16 מינים של עכשובים; ממקדוניה, דרום יוון (וקפריסין), דרום איטליה, כולל סרדיניה וספרד, אולם הם אינם נפוצים ואין זה ברור האם הסופרים היוונים והרומאים אכן הכירו אותם. לעומת זאת, פרווניות וזאבנים גדולים נפוצים מאוד והם כן זכו ללא מעט מיתוסים על מסוכנותם לכאורה, כמו גם אלמנה שחורה, שהיא באמת מסוכנת, אבל נראית רק לעיתים רחוקות. כאשר הזיהוי של יצור בשם Solpuga אינו ברור כלל, וסביר שהוא שימש לתיאור של יותר מחיה אחת, ניתן להניח שאת האשמה על מסוכנות יש לחפש ביצורים מסוכנים ממש, כמו האלמנה או העקרב, ולא בעכבישים גדולים וגם לא בעכשובים. (הרחבה בנושא ברשומה בעקבות הטרנטולה – על טרוף ומיתוס, חלק א').
בעת החדשה – מאות 20-18
ההתייחסות המערבית המודרנית לעכשובים התגברה במאה ה־18 כאשר חוקרים אירופאים החלו לסייר באסיה ואפריקה, שם עכשובים נפוצים מאוד. החוקר הגרמני (1901) Heymons מציין שהעניין של החוקרים לא היה רק זואולוגי טהור אלא גם פרקטי; מתוך העניין של מקומיים, תיירים וחוקרים בשאלה האם עכשובים באמת ארסיים או מסוכנים לאדם? והאם יש באמת סיבה לפחוד מהם.
אותם חוקרים לא רק אספו ממצאים להגדרה אלא גם סיפורים ופולקלור, שהופצו בספרי מסעות ובסקירות טקסונומיות. חלק מהפולקלור הגיע מצפון אפריקה, ערב והלבנט. חלק אחר הגיע ממערב ומרכז אסיה. חלק מהשמות המוזכרים בספרות של המאות 19-18, אינם רווחים (מקומיים מאוד) או אינם נמצאים בשימוש כיום. נראה שהם נעלמו מהשפה המדוברת (לא מופיעים בטקסטים מודרניים באותה שפה – לפי גוגל) ואת מקומן תפשו תרגומים ישירים מאנגלית או ערבית.
השפה הערבית עשירה6 בשמות לעכשובים, מהם נגזרו חלק מהשמות המערביים הנפוצים, שהם תרגום מילולי או חופשי מערבית. Wind Scorpions (רוֹוֶח בארה"ב) הוא תרגום של عقرب الريح (המקובל בצפון־אפריקה). Spiders Wind הפחות נפוץ נגזר ממקור דומה. שמות הללו מתייחסים לתנועה התזזיתית והמהירה של העכשובים (מהירים כרוח). יודגש שוב שעכשובים אינם עכבישים ולא עקרבים. השימוש במילה 'עקרב' בתיאור החיה, בשפות שונות, עשוי להתייחס לבטן הפרוקה והמוארכת הדומה לזו של עקרבים ולהתנהגות אופיינית במשפחת החופרניתיים Rhagodidae, המרימים את הבטן בזווית של כ־90 מעלות, כאשר הם מרגישים מאויימים.
Camel Spider, אולי השם הנפוץ ביותר באנגלית (גם בשפות אחרות), הוא תרגום של عنكبوت الجمل. החיבור בין גמל לעכביש (כשם שימושי לעכבישנים שונים) מופיע בפולקלור הבדווי, המזרח־תיכוני, באינספור וריאציות. למשל: המיתוס על עכשובים המטילים ביצים לתוך פתח הנשיכה (למשל בבטן של גמל, וחום הגוף מדגיר את הביצים). האמת הפשוטה היא שעכשובים מטילים ביצים (עשרות עד מאות) בגומה מתחת לאבן. על פי מקור נוסף בעֲרָב: עכשובים נוהגים להסתתר תחת אוכפי הגמלים. טענה שיש בה היגיון; אם עכשוב שהופרעה מנוחתו מחפש שם מחבוא חשוך כאשר הגמל נח על הקרקע. הגרסה האנגלית מסבירה את השם בלוחית הגבנונית propeltidium של קדמת הראשחזה prosoma, המזכירה דבשת.
מצורת הלוחית יתכן ונגזר גם שם הסוג: Galeodes Olivier, 1791. מלטינית Galea = קסדה. כוונת השם שנויה במחלוקת משום שביוונית Galeos = 'כריש' ושם הסוג Galeodes = 'דומה לכריש'. אולי השם מכוון דווקא לכליצרות ה'מפחידות' של העכשוב. בכל מקרה, נראה ששתי האפשרויות קבילות. הסוג Galeodes קיבל בעברית את השם 'מבעיתן', כרמז בוטה לפחד (הלא מוצדק) שעכשובים משרים על אנשים.
בודנהיימר בספרו 'החי בארצות המקרא' (1956); כרך ב' עמוד 159 שם מזוהה עקרבות כ־abü schabat (שם מקומי מצרי) מתוך הרשימה (1918) של המזרחן Max Meyerhof, על תרופות מהחי משווקי קהיר בתחילת המאה ה־19. (1909) Taschenberg מזכיר את השם ככינוי ערבי לפרוונית (טרנטולה). בעמוד 173 מוזכר, מתוך רשימה זואולוגית (עפ"י תרגום צרפתי/גרמני מערבית) של זכריא אבן מחמד אלקזויני (1283-1208) עכביש טאראנטוּל (הנקרא גם רותֵילא) שבודנהיימר קורא לו עכשוב (ניסיון הקבלה לעכשוב המקראי?).
מיתוס: עכשובים מסוגלים לרוץ במהירות של 16 קמ"ש ולדלג למרחק של מטר בכל קפיצה!
תמונה זו מופיעה לרוב בפרסומים העוסקים באימת העכשובים (דוגמא) במטרה למשוך צופפים. הטקסט להלן הוא תרגום חופשי אופייני לטקסטים המתארים את התמונות. כמובן שכל הטקסט הזה הוא שטויות במיץ.
"…שלא כמו עכבישים רגילים המסוגלים להטיל אלפי ביצים, עכשוב מטיל רק 12 ביצים בכל תטולה. אף שקוטר הקן כמטר אחד, שק הביצים קטן בהרבה והוא עטוף ריר ונראה כמרשמלו דביק עם ביצים חומות בפנים. הנקבה וגם הזכר שומרים על הקן שלהם ולכן קשה ומסוכן לחמוס להם את הביצים. מרבית הנשיכות של אנשים ארעו בזמן איסוף ביצים. לפעמים מוצאים חזיר בר או לטאה לכודים בקן של עכשוב, לאחר שהם נדבקו לקורי הכשלה ריריים ודביקים. כאשר בעל החיים נלכד הוא מנסה להיחלץ והקורים החזקים קורעים בבשרו. אם עכשוב החוזר לקן מוצא פולש לכוד עם מסתערים עליו ולועסים אותו עד מוות. במגע עם מים הביצים מתבקעות והעכשובים מגיחים החוצה. מסיבה זו ההגחה נעשית בתקופת גשמי האביב. מיעוט הגשמים במדבר המזרחי (סהרה?) שומרת על אוכלוסיית עכשובים נמוכה יחסית. אם עכשובים יחלו לנוע צפונה לאזור גשום יותר אוכלוסייתם עשויה להתפוצץ….."
בפרסית רווח השם رتیل (Rutail = טרנטולה). שם נוסף عنکبوت شتری (Camel spider). באירן העכשוב נחשב לארסי, אך "מסוכן רק אם הוא קופץ על אדם", כי האמונה גורסת שהעוקץ מצוי בבטן. קיימת אמונה שעכשובים נעזרים ב'פטישונים' (malleoli; איברי חישה המצויים ברגליים האחוריות) כדי לטפס על קירות, משם הם יכולים לקפוץ על אנשים. האמת היא שחלק מהעכשובים מטיבים לטפס על קירות, אבל לשם כך הם נעזרים, מלבד בציפורניים, גם בבחנינים המצויידים באיבר הצמדה ייעודי. שם נוסף شترزنک Shotorzanak ('נושך הגמלים'), על שום האמונה שעכשוב מסוגל להרוג גמל. בקרב הכפריים בצפון־מזרח אירן (מקור) רווח המשל7 (בתרגום חופשי) "אם אדם ננשך על ידי עכשוב, מותו מובטח והעכשוב ירוץ ויחכה לו בבית הקברות". הנמשל לא ברור, סברת המתרגם בו נעזרתי מבוססת על מיתוס אפשרי שהעכשוב אוכל פגרים. ואולי יש פה רמז לזריזות הרגליים של העכשוב.
בטורקיה עכשובים נקראים ‘Sarı Ömer’ (עומר הבלונדיני) או ’Sarı Kız' (ילדה בלונדינית), שם מודרני יותר הוא et yiyen örümcek ('עכבישים אוכלי בשר'). הכפריים מאמינים שעכשובים מסוגלים לנגוס בבשר חיות ואדם. במגפת שפעת העופות שאירעה בטורקיה (2006), הושמדו באזורים כפריים עופות רבים, מה שגרם לכאורה לעלייה במספר המפגשים של הכפריים עם חרקים, עכבישים ועכשובים שנאכלו כרגיל על ידי התרנגולות ועלה גם מפלס החרדה והדיווחים על נשיכות שלטענת המקומיים נגרמו מעכשובים. השימוש של המדיה המקומית בכינוי 'אוכלי הבשר' הפך אותו לנפוץ עוד יותר ומקור להגברת הפחד באוכלוסייה (דוגמא). הוכחה לכאורה לכך ניתנת בסרטון.
סיפור זה הוא דוגמא לאגדה אורבנית המתפתחת כתגובה לאירועים טראומטיים המוּנַעים משינויים אקולוגיים מהירים, העשויים לגרום להתפרצויות של מינים 'מזיקים', שכרגיל אוכלוסיותיהם היו ממותנות על ידי גורמים מקומיים שנעלמו.
בגרמנית Walzenspinne (ולצ'נשפּינה). שם המופיע לראשונה בספרות גרמנית במחצית הראשונה של המאה ה־19 ומקורו לא ברור. רמז אפשרי למקור השם ניתן למצוא בפרסום מאוחר יותר של החוקר הגרמני (1899) Karl Kraepelin, שם הוא מתאר מורפולוגית את בטן העכשוב במילה walzenförmig, שפירושה 'צורה גלילית' (רולר). יתכן שהשם נגזר מהצורה הגלילית של הבטן האופיינית לחלק מהעכשובים ואם כך השם די חריג מכיוון שאינו נגזר מדמיון ליצור אחר או לתכונות מיתיות של העכשוב. מעניין ש־Kraepelin לא משתמש בשם Walzenspinne.
Skorpion-Spinne (עכביש עקרבי) או Giftkanker (עכביש ארסי) הם שמות קדומים יותר. Lichtenstein בחיבור Solpuga und Phalangion (1797) העוסק בין השאר במקורות השמות השונים לעכשוב, מציין שהשם Giftkanker הוא שם עתיק מאוד (ללא מקור) והשם Skorpion-Spinne הוא 'חידוש' של החוקר הגרמני Pallas. בעוד Pallas שביקר באזור אירן, הים הכספי ודרום רוסיה (1771-3), לא היה משוכנע שעכשובים אינם ארסיים, הרי האנטומולוג הצרפתי Olivier שביקר בתחילת המאה ה־19 בלבנט ואירן, מציין שעכשובים עלו עליו בלילות, אולם לא נגרם לו כל נזק ולא נמצאה עדות אחת לטענה שהם ארסיים. Olivier מוסיף שהמקומיים היו מזהירים אותם לבל יגעו בעכשובים והיו מספרים להם על אימת העכשובים. על פי המקומיים, נשיכת עכשוב גורמת להתנפחות הדרגתית של אזור הנשיכה, ההופך עד מהרה לשחור ובעקבות כך גסיסה ומוות (תפיסה ששררה בכל הלבנט ומצרים).
האפריקנרים (בוּרים) בדרום אפריקה מכנים אותם 'haarskeerder' (hair-cutters) או baardskeerders (מקצצי הזקן), בשל אמונה שעכשובים משתמשים בכליצרות כדי לקצוץ שיער אדם או בעלי־חיים עבור ריפוד הקן. (אמונה רווחת גם בעֲרָב). כינויים נוספים: jagspinnekoppe’' ('עכביש צייד'). vetvreter ('אוכלי השומן'), בשל בולמוס האכילה, המאפשר לעכשובים לאכול עד שהם בקושי מסוגלים לזוז. Red Roman או Rooi romans שהוא שיבוש ספרותי של השם Rooiman (rooi=אדום) מקורו ככל הנראה בצבע אדמוני של חלק מהמינים המקומיים.
בסונרה, מקסיקו (ובטקסס) הם נקראים mata-venados (deer killers) בשל האמונה שארס עכשובים יכול להרוג יונק גדול. שם נוסף הוא Niño de la tierra (ילד האדמה) בשל הדמיון לכאורה של גב הראשחזה לפני תינוק/ילד ובשל קולות ה'בכי' המופקים מחיכוך הכליצרות. שם מקומי אחר הוא madre de alacrán (אם העקרבים).
בדרום־אמריקה עכשובים פעילי יום (ובהכללה כל הקבוצה) כונו עלי ידי המתיישבים הספרדים: 'arañhas ‘del sol' (Sun-spiders). שם קצת אירוני לאור העובדה שמרבית העכשובים הם פעילי לילה הנמנעים מאור ומהשמש.
היחס המקומי לעכשובים, המצטייר מיומני מסע ודיווחים של חוקרי טבע ותיירים במאות 20-18, שטיילו באפריקה ואסיה, מציג תמונה מפולגת. רבים מהדיווחים מתארים את הפחד והרתיעה של האוכלוסייה. למשל: סיפורי זוועה על עכשובים החודרים לאוהלי הבדווים ונושכים את הדיירים, שהיו נסים על נפשם. אך יש גם דיווחים על חוסר עניין או סקרנות וחוסר פחד.
שני אזכורים מהמאמר של (1930) Pawlowsky & Stein מתייחסים לחוסר פחד: [1] Loverdidge (1925) על מקומיים בקניה שאינם מפחדים מעכשובים ומחזיקים אותם ביד. [2] (1925) Marcenac על מקומיים במרוקו המשחקים עם עכשובים כחיית מחמד ואינם רואים בו סכנה. Pocock מצטט, במאמרו ב־Nature, מקור המספר שהסומלים לא החשיבו את העכשובים כמסוכנים ואפילו אינם טורחים לתת שם ליצורים שאינם חשובים (מה שמעיד על הטבע האנושי לתת שמות לכל מה שחשוב ובמיוחד מפחיד).
עיקר הדיווחים הם בהקשר השלילי. ומסקירת הספרות מצטייר שחלק מהחוקרים והספרים של אותה תקופה מדגישים שעכשובים הינם ארסיים ומסוכנים גם לאדם (דוגמה מספר אנטומולוגיה משנת 1818 המציין שארס העכשוב מסוכן יותר מזה של רבנדל ארסי). Lichtenstein (1796) אפילו נתן לעכשוב מאזור בנגל שבהודו שם 'מפחיד'; Solpuga fatalis.
Pocock מספר שתושבי הינדוסטן היו משוכנעים במסוכנות העכשובים וביכולתם להרוג וכינו אותם ‘Jerrymanglum’, כינוי שהשתרש בספרות מאוחרת אבל, כך הסתבר, שובש במקור. H. R. P. Carter, חברו של Pocock מתקן במאמר למערכת Nature בפברואר 1899 את השם ומסביר: לדבריו השם שמקורו בטאמילית, הוא 'Jalamundalum' ופירושו: Jala = חום, קדחת ו־Mundalum = תקופת זמן עונתית הנמשכת 45 ימים. האמונה, לדבריו של קרטר, שנשיכה של עכשוב גורמת לחום גבוה שנמשך 45 ימים. מעניין שהשם הזה לא מופיע ברשת, שם נעשה שימוש בתרגום מודרני לטמילית של Camel spider (ஒட்டக சிலந்தி – Oṭṭaka cilanti).
(1838) Berghaus מספר על אזור פרס, קרים, והים הכספי; שם היו העכשובים נחשבים מסוכנים לסוסים, לבקר ולגמלים ונשיכתם הארסית אף הייתה מסוכנת לאדם ויכולה לגרום למוות. Pocock, מוסיף שיושבי באקו (אזרבייג'ן) החשיבו את העכשובים (Falanga, ברוסית Фаланга), כארסיים במיוחד אחרי שנת החורף. כדי להפיג את רעילות הארס הם היו משפשפים את פצע הנשיכה בגוויית עכשוב שהושרתה במים רותחים. מקור נוסף: Harmer & Shipley (1909), מציין שהתושבים באזור באקו היו שומרים עכשוב בשמן לשימוש כנוגדן נגד הארס. מסתבר שאמונות דומות עדיין רווחות באזור מרכז אסיה; בבלוג הטיולים snapshots מקבל המחבר, שטייל בקזחסטן (2007), הסבר ממקומי על הסכנה מעכשובים הנמשכים לבקר מת בשטח: "הפלנגה אינו ארסי לכשעצמו אבל נעשה מסוכן כאשר פירורים של בשר נרקב נתקעים לו בלסתות, נשיכה מהעכביש הזה גורמת לזיהום מיידי של הנפגע". התייחסות לזיהום משני מחיידקים שוכני כליצרות מופיעה אצל (1909) Taschenberg, אולם אין מחקרים מודרניים התומכים, באופן מובהק, בסברה הזו.
(1901) Heymons מביא עוד כמה שמות שהיו נהוגים אצל הנוודים במרכז אסיה. הקירגיזים כינו את המבעיתן בשם Busobäsch או Bsaubash (= ראש עגל), הֶקְשֵׁר לא מפתיע בהיותם רועי בקר, גמלים וכדומה. בטורקמניסטן הם נקראו Atta kirsi או Atta Airi (לא מצאתי תרגום) והטאטרים כינו אותם Böi.
מיתוס: עכשובים משמיעים צרחות נוראיות (יופי של מיתוס)!
בעת החדשה – מאות 21-20
מלחמת העולם הראשונה זימנה לחיילים שפעלו בצפון אפריקה מפגשים עם עכשובים. החוקר Savory (1928) מדווח על חיילים שחנו במצרים ובמזרח הקרוב (לבנט), באזור התפוצה של Galeodes arabs, אחד המינים הגדולים המצוי גם בישראל. חיילים בריטים כינו אותם 'jerrymanders' (כינוי בריטי לתחמן פוליטי) והעריצו את ה'אגרסיביות' שלהם. חיילים שחנו בעיר אבו־קיר (Abu Qir) שעל חוף הים התיכון במצרים, היו עורכים קרבות עכשובים ומהמרים על התוצאה, לכל פלוגה היה עכשוב אלוף משלה. בלוב היו החיילים בריטים עורכים קרבות למוות בין עכשובים לעקרבים, ומאכלים את עכשובי ה'מחמד' בעקרבים (סיפור דומה מגיע מהצבא הרוסי מדרום רוסיה).
מבצע סופה במדבר (ינואר 1991) שהחל בעירק, הפגיש חיילים אמריקאים עם פולקלור ערבי / בדווי מקומי על יצורים מדבריים, בהם עכשובים, שלא היו מוכרים לרוב האמריקאים. הקמת מחנות במדבר, יוצרת הפרעה אקולוגית משמעותית וגם זיהום אור שמושך יצורים רבים, בהם גם עכשובים (עכשובים נמשכים לאור מסיבה לא ברורה). נסיבות כאלו עשויות לייצר מפגשים העלולים להתקבל כטראומתיים בקרב בני אדם שלראשונה נפגשים עם טבע פראי. מפגשים אלו יצרו חרדות סרק, שהתעצמו הן בקרב החיילים והן בקרב משפחות החיילים. ויצאו מפרופורציה בעזרת בערות, הגזמות של סיפורי 'מורשת קרב' ודמיון מפותח של עיתונות מתלהבת. מה שמגוחך בכל השתלשלות הסיפורים הוא ההתמקדות בעכשובי הענק של המזרח התיכון, כאשר העכשובים הנפוצים בדרום מערב ארה"ב ומקסיקו לא נופלים בהרבה בגודלם מאלה של המזרח התיכון.
אחת המעשיות שחזרה שוב ושוב במורשת מלחמת המפרץ סיפרה על עכשובים העולים על אנשים ישנים, מאלחשים את הנשיכה (עם חומר הנקרא نوفوكين נובוקאין) ונוגסים בבשרם (דוגמא בקישור). 'הנפצה' של מעשייה עתיקת יומין בפולקלור הבדווי (עכשובים הנוגסים בתנוכי אוזניים של אנשים הישנים על הקרקע), שלא היה מוכר בארה"ב. כמובן שאף אחד מהמספרים לא יכל להביא עדות חד משמעית לכך או שמות של אנשים, רק סיפורים של חבר ששמע מחבר. בספרות אומנם מופיע דיווח בודד על נחת אמריקאי במלחמת המפרץ הראשונה שננשך על ידי עכשוב בשפתיים ונזקק לתפרים; Conlon (1991). זה מקרה חריג מאוד ויתכן שצריך לייחס את המקרה למקור אחר. למשל: תגובה קיצונית לעקיצה של זבובי חול שהיו מכה של ממש בקרב חיילי בנות הברית בעירק. לא מצאתי בספרות אקדמאית דיווחים רפואיים דומים או התומכים בדיווח הנשיכה. עכשובים אינם מפרישים חומרים מאלחשים ואין הם מסוגלים ללעוס רקמת גוף של אדם, אף שנשיכה עשויה להכאיב; כמו צביטה חזקה מפינצטה.
מיתוס: עכשובים רצים לעבר אנשים!
במלחמת עירק 2003 שוב נפגשו חיילים אמריקאים עם העכשובים והפעם עם 'גיבוי' של ותיקי מלחמת המפרץ שסיפרו שוב את מורשת הקרב העכשובית שלהם (ראו דוגמא בפורום אמריקאי), על לילות ללא שינה מפחד נשיכות העכשובים הענקיים והארסיים.
באפריל 2004 פורסמה לראשונה ברשת תמונה של חייל אמריקאי8 (מבגדד?) אוחז שני עכשובים ענקיים, (אולי Galeodes arabs – אורך גופו של בוגר כ־5 ס"מ). תמונה זו החלה להתגלגל, כפי הנראה, בשלהי 2003 כאי־מייל שרשרת9 המתאר את הסכנות העומדות בפני חיילי ארה"ב בעירק. מכאן הדרך הייתה קצרה להגיע לרשת, לבלוגים, אתרים שונים והעיתונות הצהובה. בתמונה נראה עכשוב האוחז בכליצרות שלו בעכשוב אחר (כנראה תוצר של עריכת קרבות עכשובים, ועל פי סברה אחרת מדובר בזכר ונקבה, ראו תיאור הרבייה ברשומה קודמת), מראה שבמבט ראשון נראה כעכשוב אחד מפלצתי. האופן בו צולמה התמונה, על ידי העמדת האובייקט קרוב לעדשה רחבת זווית, גורם להעצמת הגודל האמיתי ולתחושה של יצור ענק, תחושה המועצמת אם הצופה סובל מארכנופוביה וכדומה.
כאשר בוחנים כראוי את התמונה מוצאים שמדובר בזוג עכשובים גדולים, אך לא מהממוצע – אורך הגוף 5-4 ס"מ. הפרספקטיבה היא שיוצרת אשליה שהם גדולים פי כמה מגודלם בפועל. אבל למה להתווכח עם עובדות כאשר האשליה מתוקה ומפחידה יותר. ההיסטריה בקרב החיילים הגיעה למימדים בלתי פרופורציונליים עד כי המרכז לבריאות ורפואה מונעת בצבא האמריקאי נאלץ להוציא פרסום (2005) מרגיע המספק עובדות ברורות ומנסה לנתץ מיתוסים.
העכשוב המצולם בתמונה הוא אחד מתמונות העכשובים הויראליות ביותר ברשת. האמת היא שבצילום מופיעה בובה מעשה ידי אדם מוכשר שפיסל עכשוב מחומרים המשמשים לבניית פתיונות דייג (ראו את הסיפור ותמונות נספות בקישור). תמונה זו משמשת להנפצות רבות כמו זו המופיעה משמאל, בה חיברו לעכשוב המזוייף תמונת זוועה שאין לה שום קשר לעכשובים במטרה ליצור דימוי מפחיד, מסוכן וכמובן ויראלי במטרה למשוך כניסות לאתרים מפוקפקים.
השפעות הדמוניזציה של העכשובים על האזרח הפשוט ניתן למצוא בדוגמאות הבאות: באוגוסט 2008 מופיעה ידיעה באתר החדשות הבריטי Daily Mail Online על משפחה שנטשה את ביתה בעיר Colchester בשל פלישת עכשוב. על פי הדיווח האב שחזר ביוני מאפגניסטן הביא עימו לכאורה ומבלי משים עכשוב. זה לטענת המשפחה הרג את הכלב המשפחתי והסתתר בבית. על פי הכתבה, אף שהתיאור של היצור מתאים לכאורה לעכשוב, הוא מעולם לא נמצא ולא נראה בעין על ידי מומחה.
בנובמבר 2008, הופיעו דיווחי חדשות, במספר אתרים אמריקאים, המספרים על תושבת Ogden במדינת יוטה שטענה שנכנס לביתה עכשוב ענק, והוא, כך היא מאמינה, הגיע מעירק או אפגניסטן. "הם לא אמורים להיות פה (ביוטה). שמעתי אנשים שאומרים שהם מגיעים במזוודות או במטוסים, ועכשיו אנו מביאים את העכבישים האלו לפה". ציטוט זה הוא דוגמא להיסטריה טיפוסית שניזונה על אגדות אורבניות המגיעות מעבר לים. העכשובים נפוצים ביוטה ואין סיבה להניח, שאם אכן מדובר בעכשוב, שהוא לא מקומי.
בספטמבר 2014 מדווח אתר חדשות תורכי על כורדי מצפון עירק שננשך לכאורה על ידי עכשוב. על פי הדיווח הנפגע נזקק להשתלת רקמות כדי להתגבר על הפגיעה. כצפוי למרות הטענות והתיאורים, אין בסיפור הוכחה אחת שהנשיכה נגרמה על ידי עכשוב, הנפגע לא ראה מה פגע בו. אולם די בידיעה כזו, ויש כמוה עוד ברשת כדי להוסיף שמן למדורת ההיסטריה.
זוג התמונות הללו שמצאתי באתרים טורקיים מאפיינות את השימוש בחיבור של תמונת בעל־חיים עם תמונה אחרת ובצירוף טקסטים מפחידים כדי לייצר בנרים דמוניים. שני הבנרים מציגים לכאורה מה התוצאות של נשיכת עכשוב והטקסטים מזהירים את הקוראים שמדובר בסכנה המתפשטת בכל הארץ וצריך להיזהר ולהתגונן. בנרים כאלו אפשר למצוא גם בשפות אחרות אבל הם אופייניים יותר למדינות בהם עכשובים נפוצים במיוחד וגם הפחד מהם.
באופן די מפתיע ובניגוד לעכבישים, עכשובים נדירים בסרטי אימה בקולנוע. הסרט Camel Spiders, שהופץ רק בפורמט דיגיטאלי ב־2012, מספר על חייל אמריקאי שחוזר, לאחר פציעה, ממשימה במזרח התיכון ומביא עימו, מבלי לדעת, מספר עכשובים. אלה מתרבים ומתחילים לצוד כל דבר, כולל בני־אדם. הסרט לוקח את כל ההגזמות המוכרות על עכשובים ומעצים אותן בעזרת אנימציה ואפקטים ממוחשבים (לא משהו). הוא גם מציג את העכשובים כפעילים בקבוצות. בפועל; עכשובים הם יצורים יחידאיים שאינם סובלים עכשובים אחרים בקרבתם ולרוב יטרפו האחד את השני. מפגשים קצרים מתקיימים בעונת הרביה בין זכר ונקבה. אמינות זה לא הצד החזק של הסרט – כאמור עכשובים מצויים במדבריות ארה"ב אבל, העכשובים של השכן כנראה מסוכנים יותר!
חלק ראשון בסרט האימה Camel Spiders
אפקטים ממוחשבים באיכות בינונית וכמובן אמינות נמוכה.
סיכום
עכשובים הם יצורים חייזרים למראה וקשה להתעלם מנוכחותם. המוניטין שלהם המעוגן עמוק בהיסטוריה, שזור אמונות תפלות, אגדות אורבניות, דמיון מפותח ודמוניזציה. אפילו השמות שלהם בשפות השונות מבטאים לא פעם פחדים וסכנה. בדומה לעכבישים רבים, עכשובים מהווים דוגמא לפושעים על לא עוול בכפם. אפילו מאשימים אותם שהם מהווים סכנה גדולה לחיילים אמריקאים במזרח־התיכון.
מאות רשומות באינטרנט (לא רק באנגלית) המערבבות מעט עובדות עם כותרות מוגזמות או אפילו מידע שקרי (ראו דוגמא), ספרות אימה וסרטי אימה המציגים עכבישים ועכשובים כמפלצות, לא משפרים את תדמיתם. גם סרטי טלוויזיה 'עאלק' דוקומנטריים, ספרות יפה, רומנים או יומני מסע מערבבים לא פעם תיאורים מציאותיים מוגזמים או תיאורים שאין בהם כל שחר.
עכשובים הם יצורים מסתוריים למדי, ואף שהידע עליהם התרחב בעשרות שנים האחרונות, חלקים רבים מאורחות חייהם לא מוכרים, גם בשל הקושי לחקור אותם בשבי לאורך זמן. האמת היא שעכשובים הם יצורים ביישנים למדי, המעדיפים להימנע ממגע עם אנשים, ואינם מסוגלים לגרום כל נזק לאדם או לחיות המחמד שלו.
פגשתי בחיי עשרות עכשובים, בלילה וביום. מעולם לא הצלחתי לשכנע אחד מהם לרדוף אחרי, אדרבא, לרוב רדפתי אחריהם בניסיון לצלם, משימה המצריכה סבלנות ומזל. בעבר ישנתי הרבה לילות בשטח, במדבר, ללא אוהל (שק"ש ומזרן) ולא קמתי בבוקר עם חוסר ברקמת גוף עקב נשיכה של עכשוב, או של חיה אחת. כשאני קורא את מרבית הסיפורים המתארים מפגשים מיד ראשונה עם עכשוב, על הרוב נראה שהמספר לא הבין את התנהגות העכשוב והפרשנות שלו מבוססת על דמיון, מיתוסים ופחד.
אז מה מפחיד כל כך בעכשובים: האגרסיביות? המהירות? השעירות? הלסתות (כליצרות) הענקיות? בשונה מעכבישים ועקרבים, עכשובים הם חסרי הגנה ממשית, הם אינם ארסיים וחסרי צבעי אזהרה. ההגנה היחידה מלבד בריחה היא התנהגות אגרסיבית, השמעת קולות אזהרה וניסיון להראות גדולים מאשר הם באמת. מה שלא בהכרח עובד על טורפים טבעיים, אבל מצליח להפחיד לא מעט בני־אדם.
אנשים מפחדים מעכשובים, עכבישים ויצורים אחרים, לא בגלל שהם באמת נפגעו מהם או ראו אותם בכלל. הדימויים והפחד נרכשים (לא נולדים איתם), בעיקר בשל סיפורים העוברים מאדם לחברו, במשפחה ובסיפורי פולקלור. נרכשים כמו מיתוסים אחרים שרווחים בציבור ואין להם כל שחר.
1. הזואולוג פרופ' ישראל אהרוני (1882–1946) היה, בין השאר, חבר בועד הלשון העברית, עסק בזיהוי שמות בעלי־החיים הנזכרים במקרא ובתלמוד. אחראי לחידושי לשון בתחום הזואולוגיה.
2. Solpuga Lichtenstein 1796 משמש כיום כשם סוג בסדרת העכשובאים Solifugae.
3. שם המשמש כיום עבור עכבישים מהסוג פגיונית במשפחת הפגיוניים Tetragnathidae,
4. בספר The history of four-footed beasts serpents and insects של Topsell, Edward משנת 1658 ובספרים אחרים השימוש במונח Phalangium נעשה בהקשר לתיאורים שונים של עכבישים, שחלקם קל לזהות וחלקם שטיבם לא ברור.
5. השם Phalangium משמש כיום כשם סוג בסדרת הרגלבישאים Opiliones. שם זה, כמו כן הכינוי Falanga (רוסית), נגזרו ככל הנראה מאותו מקור phalanx; מיוונית; העצמות הארוכות של האצבעות. הקשר לעכבישים הוא, ככל הנראה, הפרקים הארוכים בגפים של חלק מהעכבישנים, (רגליים + בחנינים) הנראים בעכשובים כמו 5 אצבעות פרוקות וארוכות מכל צד.
6. לא מפתיע משום שהמרחבים הגיאוגרפים בהם ערבית מדוברת עשירים ביותר במיני עכשובים.
7. مردمان توسآنجلس نیز شدت کشندگی زهر شترزنک را به اندازهای میدانند که اگر کسی را شترزنک بگزد، مرگش حتمی است. به بیان دقیقتر: خود شترزنک به سوی گورستان دویده و رسیدن جنازۀ بیمار را انتظار میکشد!
8. אחד המקורות טוען (ללא סימוכין) ששם החייל האמריקאי הוא John Sellers. והתמונה צולמה במהלך קרב עכשובים.
9. דוגמה לניסוח מכתב שרשרת (שרץ עם התמונה גם בקבוצות דיון), ככל הנראה משנת 2004. שימו לב לכמה פעמים מופיעה המילה ‘You’.
Acknowledgments: Dr. Melek Erdek; Turkey and Alireza Zaman
מקורות נבחרים:
על אֹורח חייהם של העקרבוטים, הטבע והארץ, 1935
החי בארצות המקרא, חלקים א-ב, שמעון בודנהיימר, 1956
העכשובים, גרשם לוי, טבע וארץ, ספרית השדה, 1963
החי והצומח של א"י, כרך 2 חסרי חוליות יבשתיים, 1985
אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ו', בנימין מזר, 1971
תהילים ב', עולם התנ"ך, נחום מ. סרנה, 1999