עקרב! – מעטים הם אשר ישארו שווי־נפש לשמע המילה. אף אם מועטים האנשים, שראו עקרב חי בחייהם, הרי התגובה הרגשית של מרבית הציבור, הנובעת מאזכור השם, עשויה להיות חזקה ולהגיע לידי ביטוי ביראה או גועל. לא פעם למרבה ההפתעה, היא מלווה גם בסקרנות עמוקה.
עקרבים מלווים את האנושות משחר ההיסטוריה, בדרך כלל בהקשר מיסטי, לעיתים דמוני. נושאים סטיגמה שלילית הנובעת מאורח חיים מסתורי, מראה מוזר, התנהגות המתפרשׁת כאגרסיבית והעובדה שמדובר בבעלי־חיים ארסיים, העשויים במקרים נדירים מאוד אף לגרום למוות.
ביטוי לקשר הזה אפשר למצוא במיתולוגיות, באומנויות ובמיתוסים הנקשרים לעקרבים, לאו דווקא מתוך הבנה נכונה של אורח חייהם ומיקומם במארג האקולוגי.
רשומה זו מפנה זרקור אל מספר היבטים הנוגעים לעקרבים, מתוך תקווה לשפר במשהו את תדמיתם הציבורית, כי עקרבים, כמו שאר האורגניזמים בטבע, מהווים חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית – הגלובלית והמקומית, שהאדם מושפע ממנה ומשפיע עליה. וכן, גם בשל היותם פוטנציאל מחקרי עצום לרווחת האדם, פוטנציאל שאנו רחוקים מאוד מלמצות אותו.
עקרבאים Scorpiones היא סדרה בתוך מחלקת העכבישנים Arachnida. מחלקה הכוללת את העכבישאים, רגלבישאים, עכשובאים, אקריות ועוד מספר סדרות ממוצא משותף. בדומה לחרקים Insecta, גם הם פרוקי־רגליים.
פרוקי־רגליים מתייחדים בשלד חיצוני נוקשה, גוף הנחלק לפרקים המקובצים בחטיבות מוגדרות ותהליך גדילה הכרוך בהתנשלות. להבדיל מחרקים ופרוקי־רגליים אחרים, לכל העכבישנים ובהם גם העקרבים, ארבעה זוגות של גפי הליכה (לחרקים שלושה זוגות), שתי חטיבות גוף ברורות (ראשחזה ובטן) והם חסרים מחושים וכנפיים.
עקרבאים נבדלים משאר העכבישנים ב'זנב' בעל חמישה פרקים, הנושא בקצהו בלוטת ארס ועוקץ. זנב זה, הוא למעשה המשך של הבטן (הבטן האחורית). מלבד היותו משמש כזרוע ארוכה הנושאת את העוקץ ומאפשרת לתמרן אותו בהתאם לצורך, משמש הזנב גם כאמצעי להנעת עפר בבניית מחסה, 'יד' נוספת להרחקת מטרדים ובמינים מסויימים, משמש גם להפקת קולות.
זוג איברים נוסף שאומנם אינו מייחד את העקרבים אך בולט ומאפין אותם מאוד כקבוצה, הן זוג הצבתות הנישאות בחזית הגוף. הצבתות הן כלי רב־תכליתי (אין בהן ארס), המשמש לאחיזת המזון, מתפקד כאיבר חישה חשוב ומשמש גם עבור חפירה, התגוננות ולאחיזת הנקבה במהלך טקס החיזור.
צבתות מוצאים אף בזוט־עקרבאים (סדרה אחרת של עכבישנים) וגם בסרטנים. אצל האחרונים, הצבתות אינן איברים הומולוגיים והן מהוות דוגמא יפה לאבולוציה מתכנסת convergent evolution בגפיים פרוקות של פרוקי־הרגליים.
הדמיון של צבתות עקרבים לצבתות סרטנים, הביא את החוקרים הראשונים לחשוב שמדובר בבעלי־חיים קרובים ממוצא משותף, מחקרים מאוחרים הראו שלא כך הדבר. סרטנים ועכבישנים אומנם משתייכים למערכת פרוקי־הרגליים Arthropoda, אבל כל קבוצה מהווה מחלקה נפרדת שהתפתחה במקביל ובנפרד.
אצל הסרטנים הצבתות הן התפתחות של הפרקים האחרונים בגפי ההליכה הקדמיות (המהוות את זוג הגפיים התשיעי במכלול הגפיים של הסרטן). בעקרבים לעומת זאת, הצבתות הן התפתחות של הזוג השני של הגפיים, המהוות בעכבישנים גפי־חישה ומכונות גם בחנינים (הללו הומולוגיים לסט הגפיים השני בסרטנים, המהווה את אחד משני זוגות המחושים).
שושלת היוחסין של העקרבאים עתיקה מאוד. מאובני עקרבים ידועים כמעט ברציפות מתקופת הסילור לפני 417-443 מיליוני שנים. כאשר משווים בין ממצאי מאובנים למינים החיים כיום, רואים מאפיינים מורפולוגיים בסיסיים דומים מאוד. מאידך מוצאים הבדלים עצומים בגודל. Brontoscorpio anglicus עקרב קדום שחי בים (אולי אמפיבי), הגיע לאורך כמטר. לשם השוואה, אורכו של נבו יריחו, הגדול בעקרבי ישראל, לא עולה על 13 ס"מ. קבוצה אחרת, קרובה רחוקה לעכבישנים; Eurypterida המראה דמיון מורפולוגי לעקרבים ולכן מכונה לפעמים עקרבי־ים, הגיעה לגדלים העולים על שני מטרים אורך.
החיים במימד המימי איפשרו לבעלי חיים רבים לגדול למימדים עצומים. ברם, מימדים אלו לא התאימו לחיים יבשתיים, הכרוכים בצריכת חמצן חופשי מהאוויר. אצל פרוקי־רגליים נשימה מתבצעת ביעילות במערכות קטנות (ראו התייחסות לנושא ברשומה חרקי ענק – האם הם יחזרו שוב?). מימדי גוף גם משפיעים על היכולת להסתתר, על כמות המזון הנדרשת לשרוד ועל רמת החילוף החומרים הנדרשת כדי לשמר פעילות חיים בסיסית.
נראה שלמינים קטנים היה הדבר קל יותר. לפרט קטן נוח יותר למצוא מסתור. הוא מסוגל להסתפק בכמות מזון מועטה והוא יכול לשמר רמת חילוף חומרים נמוכה, המאפשרת הישרדות גם כאשר הסביבה משתנה, זמינות המזון נמוכה ומסוכן להיחשף לטורפים. ואכן, המינים הראשונים של עכבישנים שעלו ליבשה היו זעירים, מילימטרים עד סנטימטרים ספורים.
מאובני עקרבאים יבשתיים, בעלי ריאות־ספר המאפשרות קליטת חמצן חופשי, מצביעים על התבססות יבשתית כבר בתקופת הדבון העליון או הקרבון התחתון, לפני 323-370 מיליוני שנים.
ראשוני העקרבים היבשתיים חיו בבתי גידול של יערות גשם טרופיים לחים וחמים. תזמון הופעתם על פני היבשה, לאחר הופעתם של עכבישנים יבשתיים אחרים, רבי־הרגליים והחרקים הראשונים, לא מפתיעה.
ראשוני המהגרים ליבשה היו ככל הנראה צמחונים. כטורפים אובליגטוריים, היו העקרבים צריכים 'להמתין' עד שהסביבה היבשתית תוכל 'לספק' להם מזון ראוי.
העליה מהים גררה התפתחות של סדרת התאמות החיוניות למחייה ביבשה, ואיפשרה לעקרבים למצוא נישה במרבית בתי הגידול היבשתיים. הם נמצאים ברוב היבשות למעט אנטרקטיקה. מרבית המינים מצויים באזורים טרופיים וסובטרופיים. הם משגשגים בבתי גידול מדבריים, גם הקיצוניים ביותר ונפוצים באזור הים־תיכוני המתאפיין באקלים יובשני יחסית. מוצאים אותם גם בבתי גידול הררים (עד 5000 מטרים), המתאפיינים באקלים יבש וקר. ויש מהם שהסתגלו לחיים באזורים ממוזגים (דר' קנדה וצפ' אירופה), שאומנם לחים אבל נחשבים קרים מאוד.
ההתאמה לתנאי יובש באה לידי ביטוי גם בהתנהגות. רוב המינים הינם פעילי לילה המוצאים ביום מסתור במחסות חשוכים. מבנה גופם השטוח יחסית, מאפשר להידחק בסדקים, מתחת לאבנים וקליפות עצים. יש מינים שהתמחו בחפירת מחילות עמוקות, בהן מתקיימים תנאי מיקרו־אקלים יציבים של טמפרטורה נוחה ולחות גבוהה – בהשוואה לסביבה החיצונית היובשנית.
מספר מינים אף חיים במערות עמוקות, חשוכות עד. גם ישראל זכתה למין כזה. בשנת 2006 נמצא במערת איילון שבמחצבת נשר ברמלה, עקרב מערות ייחודי. עקרב עיוור הנקרא עקרב ישרחנאני Akrav israchanani. נמצאו רק חלקי מעטפת גוף ולא עקרב חי. מניחים ששינויים אקולוגיים במערה, שנגרמו מהפעילות במחצבה, הביאו להכחדת המין זה.
מצביעים על מספר גורמים התורמים להצלחתם האבולוציונית של העקרבים. במימד המורפולוגי, כאשר משווים עקרבים ממקומות שונים ובתי גידול שונים, לא מוצאים ביניהם הבדלים מהותיים. נראה שהמודל הארכיטקטוני הבסיסי של העקרב, שנוצר עוד בעידן הימי שלו, עומד בכבוד במבחן ההסתגלות האבולוציוני לחיים בסביבות יבשתיות.
ברם, עקרבים מראים מגוון גדול של התאמות אקולוגיות, התנהגותיות, פיסיולוגיות ובמחזור החיים. התאמות המאפשרות לשרוד גם בבתי גידול קשים. עקרבים החיים באזורים הקופאים בחורף, מסוגלים לקפוא למשך שבועות ולחזור לחיים בזכות התאמות פיסיולוגיות מיוחדות. מינים מדבריים מסוגלים לעמוד בטמפרטורות של עד 47 מעלות, טמפרטורה בה רוב פרוקי־הרגליים המדבריים מתים.
על התאמות של פרוקי־רגליים לקור אפשר לקרוא ברשומה מה עושים חרקים בחורף. על התאמות של פרוקי־רגליים לחום אפשר לקרוא ברשומה התאמות לתנאי חום. הרשומות אומנם מתייחסות בעיקר לחרקים אך העקרונות המופיעים בהם יפים גם לפרוקי־רגליים אחרים.
חיי הלילה של העקרבים הקשו על חקר אורחות חייהם. בשנת 1954 דווח לראשנה על תכונת זהירה של מעטפת הגוף (קוטיקולה) תחת אור על־סגול (UV). תופעה זו הפכה את המחקר על עקרבים, בעיקר בשדה, לנוחה יותר ובעזרתה ניתן היה להגיע לתובנות חדשות הנוגעות לביולוגיה והאקולוגיה של היצורים הנסתרים הללו. חלק מהמינים בישראל נמצאו לראשונה רק לאחר חיפוש בעזרת אור על־סגול.
זהירה בתגובה לחשיפה ל־UV (פלואורסצנציה) היא תגובה כימית הנגרמת כאשר פוטונים של אור לא נראה, בתחום העל־סגול, נספגים על ידי מצע מתאים, הפולט בתגובה פוטונים בתחום האור הנראה. במקרה של עקרבים התגובה נראית רק בזמן אמת, כלומר רק תחת חשיפה לאור UV בתחום של 400-320 ננומטר (UV-A) והיא נפסקת מיידית בתום החשיפה.
למעט במספר מינים קטן, בתוך הקבוצות: עכשובאים Solifugae ורגלבישאים Opiliones, עקרבאים הם קבוצת העכבישנים היחידה בה כל המינים זוהרים בתגובה לחשיפה לתאורת UV. גם נרתיק הזרע שלהם זוהר תחת UV. תכונה זו נשמרת אף בפרטים משומרים באוספים, בפרטים מיובשים ובנשלים. הופעתה בכל המינים בסידרה מעידה על מוצאה האבולוציוני הקדום.
תופעה זו גררה השערות רבות בדבר הסיבה לזהירה באור על־סגול. בהנחה שתופעה זו שרדה לאורך מיליוני שנים, הרי אפשר להניח שיש לה יתרון כלשהו עבור עקרבים. אם נבין מהו, יתכן שנוכל להבין טוב יותר את אורח החיים שלהם.
לא זה המקום לעסוק בתיאוריות השונות, שנידונו בהרחבה ברשומה 'עקרבים זוהרים'. אזכיר בקצרה שהתיאוריה החדשה ביותר שפורסמה לאחרונה (2011 Douglas D. Gaffin), טוענת שקליפת הגוף, הרגישה לעל־סגול, מתפקדת כחיישן אורגני גדול המקבל אינפורמציה על תנאי התאורה מהסביבה. לטענת החוקרים, באור ירח יש רכיב קטן של אור על־סגול. חוקרי עקרבים יודעים שעקרבים כמעט ואינם פעילים באור ירח. הנחת המחקר היא שרגישות הגוף ל־UV מאפשרת לעקרב לקבל מידע על מצב התאורה בבית־הגידול, לדעת מתי ואם לצאת החוצה לפעילות ועד כמה המחסה שלו מוגן ויעיל מהסביבה החיצונית.
התובנות שלנו על המשמעות של זהירה בעל־סגול בעקרבים אינן מובילות אותנו, כרגע, ליישום פרקטי עבור האדם, מה שלא ניתן לומר על ערוץ מחקר אחר העוסק בארס עקרבים. ייצור ואחזקת ארס היא פעולה הכרוכה בצריכת משאבים ושימור שלהם. ניהול נכון של משאבים הוא מפתח חשוב בהצלחה ושגשוג של כל מין ביולוגי. ארס מהווה דוגמא יפה לניהול משאב. ארסים של בעלי־חיים הם חומרים מיוחדים, שעברו במהלך האבולוציה התאמות מיוחדות כדי לפעול באופן ממוקד, יעיל וחסכוני עבור משימות שונות.
ארס עקרבים הוא חומר ביולוגי המבוסס על תרכובות חלבונים שונות ומעט אנזימים. עיקר פעולתם של החלבונים היא נוירוטוקסית (משפיעה על מערכת העצבים). עבור העקרבים, ארס הוא אמצעי המאפשר לשתק ולהמית טרף (ורצוי מהר, לפני שהטרף יסכן אותם). ערך מוסף של הארס הוא הגנה עצמית. צבעם של מרבית העקרבים – גווני צהוב או שחור, משתייך לקבוצת צבעי האזהרה הנפוצים גם בקרב פרוקי־רגליים ארסיים אחרים.
מחקרים הראו שלרכיבי הארס השונים השפעות נבדלות ויותר מכך, הם מכוונים למטרות מובחנות ואפילו קבוצות בעל־חיים שונים. יש רכיבים הפעילים רק על חרקים ויש הספציפיים עבור יונקים בלבד. לעובדה זו חשיבות רבה לאדם. זיהוי רכיבי הארס ואופי פעולתם יכול לשרת מטרות רבות לרווחת האדם, כגון שימוש רפואי; ייצור משככי כאבים תחליפיים למורפין. או שימוש חקלאי להדברה; הטמעה גנטית של רכיבי ארס ספציפיים לחרקים בצמחים, במטרה לשפר את עמידותם לטריפה של חרקים מזיקים. פוטנציאל השימוש בארס עקרבים הוא עצום ועשרות השימושים הנעשים בו כבר היום, הם רק טיפה במה שטמון בחומר ביולוגי שעבר את ניסויי המעבדה של האבולוציה במשך מיליוני שנים.
היחסים בין בני אדם לעקרבים הם מורכבים, לפחות מצידו של האדם. הרי לעקרב עצמו אין כלל עניין בנו, אנחנו לא הטרף שלו וגם לא אוייב טבעי. לנו הוא עשוי (רק במינים ספורים) להוות סכנה במפגש לא זהיר. בני אדם מצידם, נוטים לפתור בעיות בשיטת הזבנג וגמרנו, ולא מהססים לרמוס אותו, גם כאשר הוא לא מהווה עבורם סכנה ברורה ומידית.
עקרבים מהווים חלק בלתי נפרד ממורשת תרבותית עתיקה, בין והם משמשים כמזון מזין או מייחסים להם ערך רפואי כלשהו. במזרח הרחוק עקרבים נאכלים צלויים (תכולת חלבונים גבוהה). הם משמשים רכיב אקזוטי בייצור משקאות אלכוהוליים על בסיס אורז. משקאות אלו נחשבים ברפואה העממית לבעלי ערך רפואי, משפרים, כך נטען, את המערכת החיסונית ומדכאים כאבים. גם במסורת שלנו לא נשכח העקרב בהקשר הרפואי, רש"י בפירוש למסכת גיטין 7/ס"ט, מציין שעקרב יכול לשמש כבסיס לתרופה עבור מחלות עיניים.
השילוב של אורח חיים מסתורי והיותו ארסי, הפכו את העקרב לנכס מיתולוגי. בצפון אפריקה ובמזרח הרחוק דמות העקרב משמשת מוטיב אומנותי. באיסלאם מייצג העקרב פעם את הרשע ופעמים דווקא את הכוחות הנלחמים ברשע. במצרים העתיקה ייצגה דמות העקרב את האלה סרקט (Serket) אחת מהאלות שהגנה על פרעונים. המשפט המפורסם: "אָבִי יִיסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים יא ב') מדגים יפה את ההקשר השלילי שנטבע בעקרבים לאורך ההיסטוריה האנושית (מקובל היום שעקרבים בהקשר של פסוק זה הם דווקא כינוי לצמח קוצני).
עקרבים נזכרים במקורות עבריים בהקשרים שונים, בדרך כלל בהקשר של התנהגות אופיינית או לעובדת היותם ארסיים ומסוכנים. הם נזכרים מעט מאוד, אם בכלל, בהקשר של צדקת קיומם. מדרש המתבסס על תלמוד בבלי, מסכת שבת ע"ז, ב', מפרש: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא דבר לבטלה, אפילו שאתה רואה אותם כאילו מיותרים בעולם, כגון נחשים ועקרבים, זבובים ופרעושים ויתושים, אף הם בכלל בריאתו של עולם…"
תפיסה זו מעידה על הקונפליקט ארוך השנים של האדם עם הטבע. קונפליקט שהניע את האדם להבין טוב יותר את עולמו ולעמוד על מקומו האמיתי במערכת כה מורכבת, שאנו אך רק בתחילת הבנתה.
בראייה מודרנית ולנוכח הקונפליקט הבלתי נמנע בין האדם לטבע, גם היחסים שלנו עם העקרבים צריכים להיבחן שוב, ומנקודת מבט הרואה בהם חלק בלתי נפרד מאותו מארג אקולוגי, שאנחנו, בין ונרצה או לא, שייכים אליו. ומבלי להמעיט מהפוטנציאל הטמון בעקרבים לרווחת האדם, הרי הם, שעלו על בימת ההיסטוריה זמן רב לפנינו, זכאים בזכות עצמם לאותו סיכוי לשרוד את המשבר האקולוגי העולמי הנוכחי ואלה שעוד יבואו. לא פחות מבעלי־חיים אחרים, שאנו נוטים לחבב מבלי להניד עפעף ומבלי לחשוב על צדקת קיומם.
בראייה אקולוגית מיצגים העקרבים שני רבדים חשובים; טורפים ונטרפים. באזורים מדבריים הם עשויים להוות ביומסה משמעותית ביחס לאורגניזמים אחרים בסביבתם (למעט נמלים וטרמיטים). מעריכים שצפיפות האוכלוסייה במדבריות אחדים בעולם היא פרט למטר מרובע ואף יותר. בשל כך הם מהווים, בבתי גידול כאלה, רכיב ביולוגי בעל ערך רב.
עקרבים הם טורפים מזדמנים ונמרצים, שלא יהססו לטרוף כל מה שמזדמן וביכולתם להתגבר עליו. ברובד האקולוגי שלהם הם מהווים טורפי־על, המתבססים על תפריט מגוון, הכולל בעיקר פרוקי־רגליים, על הרוב חרקים שונים. מאידך לא נפקד בתפריט גם מקומם של חולייתנים קטנים, כשממיות ומכרסמים זעירים, הנטרפים על ידי עקרבים גדולים.
עקרבים משמשים כמזון מזדמן או עיקרי עבור טורפים רבים, בעיקר חולייתנים. חלק מהטורפים מגלים עמידות לארס ואינם מושפעים ממנו, גם לאחר עקיצות רבות. הם נטרפים על ידי דוחיים, זוחלים כמו לטאות וחומטים ואפילו נחשים אחדים; שלוון האזורים הוא מין של נחש מדברי קטן, המגלה חיבה גדולה לעקרבים מסוג עביד. גם בקרב היונקים נימצא חובבי עקרבים, כדוגמת חדפים, קיפודים ועטלפים אחדים. הוא חביב על דורסי לילה קטנים; בצנפות של כוס – דורס לילה קטן, אפשר למצוא לעיתים שרידים של כמה עקרבים יחדיו. פנחס אמיתי, בספרו 'זהירות עקרבים' מדווח על כך שגם בבונים לא מהססים לטרוף עקרבים ומאשש את ההנחה בניסוי בו ניתן לבבון בוגר עקרב שנוטרל מיידית על ידי מחיצתו בכף היד כנגד הקרקע.
אף בקרב פרוקי־הרגליים יש טורפי עקרבים. מבין העכבישים, הסוג אלמנה, המיוצג באזורים מדבריים על ידי מספר מינים והמתמחה בציד פרוקי־רגליים הנע על הקרקע, ידוע כציד עקרבים מיומן. עכשובים לא נרתעים מעקרבים ומגלים מיומנות גדולה בניטרול העקרב על ידי קטיעת ה'זנב' הנושא העוקץ.
אותם מנגנונים ביולוגיים והתנהגותיים, המאפשרים להם לשרוד בתנאים קשים ולשמר אנרגיה בצורה יעילה מאוד, הופכים את העקרבים למאכסני אנרגיה יעילים ביותר ומכך לפוטנציאל מזון בעל ערך אנרגטי גבוה עבור טורפים בדרגות טרופיות גבוהות יותר, הניזונים מהם.
המחקר הטקסונומי (מיון) של עקרבאים זוכה בשנים האחרונות להאצה. כקבוצה ששורשיה מעוגנים עמוק מאוד בהיסטוריה האבולוציונית של החיים על פני כדור הארץ, היא מספקת הזדמנות מיוחדת להבנת תהליכים אבולוציוניים. עם זאת, גם כיום אין הסכמה בין החוקרים על סיסטמטיקה של עקרבאים והמיון שלהם. יש מספר חוקרים החולקים על שיוך העקרבים לעכבישנים, הם רואים בהם קרובים של זנבות חרב המשתייכים לתת־מערכה מלקוחנים ימיים Merostomata.
המדע מכיר כיום כ־1500 מינים של עקרבים, אבל מניין הסוגים והמשפחות משתנה מחוקר לחוקר. מתוך מניין המינים המוכרים בעולם, רק כ־25 מינים נחשבים כמסוכנים לאדם. בישראל מוכרים מעל 20 מינים (הטקסונומיה אינה סופית), מתוכם רק 3-2 נחשבים מסוכנים לאדם.
ויכוח זה לא מאפיל על חשיבות המחקר האקולוגי של עקרבים. שגם הוא זוכה בשנים האחרונות ליותר תשומת לב. מינים רבים של עקרבים הם מיני נישה המותאמים לביוטופים ספציפיים, תכונה ההופכת אותם רגישים מאוד לכל שינוי בסביבה הטבעית. מיקומם של העקרבים במארג האקולוגי ובמיוחד בבתי גידול צחיחים, הופך אותם לסמנים ביולוגיים חשובים.
בחינת עושר המינים והביומסה של עקרבים בשטחים הטבעיים, יכולה לספק תובנות קריטיות באשר למצב הבריאותי של השטחים הללו. במחקרים העוסקים בשימור שטחים וניטור אקולוגי, משמשים עקרבים כמיני דגל, המאפשרים לאבחן שינויים גם ברמות טרופיות אחרות של נטרפים וטורפים.
עקרבים נתונים לא רק ללחץ הנובע מהיעלמות וקיטוע שטחים טבעיים (הגורם המסוכן ביותר עבורם). במקומות שונים בעולם נאספים עקרבים מהטבע באופן מסחרי, עבור ייצור מזכרות, מכירה כחיות מחמד ושימושים ברפואה העממית. לפי הספרות, רק מאזור מערב אפריקה מיוצאים למערב כל שנה כ־150,000 פרטים חיים של העקרב עביד מלכותי Pandinus imperator בעבור מכירה כחיית מחמד. לחץ זה הביא רשויות בעולם להכרזה על עקרבים שונים כמינים מוגנים, אולם נראה שאין די בכך ומינים אחדים מצויים על סף הכחדה.
בישראל מצבם של חלק מהעקרבים רחוק מלהיות משביע רצון. האיום העיקרי מגיע מהיעלמות בתי גידול, בעיקר בשפלת החוף ובבתי גידול חוליים בערבה. עקרבחול יוטבתה Buthacus macrocentrus הוא דוגמא למין נישה. מין המותאם לחיים בחולות ואשר תפוצתו בישראל מוגבלת לחולות הערבה הדרומית. פיתוח חקלאי חיסל כמעט לגמרי את בתי הגידול החוליים בערבה הדרומית (וגם הצפונית). הפגיעה הקשה בחולות סמר שמתרחשת בימים אלו, לא מוסיפה סיכוי למין הזה בישראל, שלא זוכה ליחסי ציבור מספקים כדוגמת מיני דגל אחרים במקום המיוחד הזה.
עקרבים כקבוצה זוכים מהאדם ליחס אמביוולנטי. מצד אחד רבים סולדים מהיצור המוזר והלא מוכר הזה ולו בשל השם הרע שיצא לו בעקבות מספר קטן מאוד של מינים העשויים להיות מסוכנים. מצד שני זוכים העקרבים להכרה בחשיבותם האקולוגית והביולוגית והפוטנציאל הטמון בהם לרווחת האדם.
העקרבים תפשו נחלה על כדור הארץ, הרבה לפני שהאדם היה בתכנון, סביר שחלקם גם ישרוד אחרי שהאדם האחרון יסגור את האור במרפסת. כל עוד נגזר עלינו לחיות יחד, כדאי שניקח את היחסים בינינו בפרופורציה הראויה. אנחנו לא יכולים לצפות מהעקרבים להבין אותנו, ומכך יש עלינו נטל אחריות הדורש שנמצא את המכנה המשותף ולא סיבות להיפרד, כי בפרידה כזו, אנחנו נצא בהפסד גדול יותר.
רשומה זו מבוססת על מאמר שנכתב עבור טבע הדברים, אפריל, 2012
תודה לדוד דוד על סיוע במידע טקסונומי.
מקורות נבחרים:
החי והצומח של א"י, כרך 2, חסרי חוליות יבשתיים, 1985
זהירות עקרבים, פנחס אמיתי, הוצאת מודן, 1996
העקרב וארסו, א. ברש, הטבע והארץ כרך ג, 1935
זואולוגיה א', מרגולין, 1975