צרעות פרזיטואידיות הן קבוצת ענק של דבוראים בהן ההתפתחות מביצה עד בוגר נעשית על חשבון מארח כלשהו, בדרך כלל חרק אבל הלה עשוי להיות גם פרוק־רגליים אחר כמו עכביש או אקרית. בקבוצה זו ההגדרה של המונח 'טפיל' בעייתית משהו. בניגוד לטפיל אמיתי החי על חשבון מארח אך אינו ממית אותו כשלב בלתי נמנע במחזור החיים, הרי במקרה שלנו מותו של המארח בתום תהליך הגדילה הוא בלתי נמנע, ולכן צרעות טפילות מוגדרות כדמויי טפיל; פרזיטואיד (parasitoids). הבוגרים ניזונים בצוף, אבקה, טל־דבש ובנוזל הדם של חרקים (המולימפה).
אחת המשפחות הגדולות בקבוצה זו היא משפחת הצרעתניים Ichneumonidae. במשפחה זו מינים רבים המתפתחים על זחלים וגלמים של פרפראים. מוכרים גם טפילים על דבוראים, זבובאים חיפושיות ועוד. רבים מהמינים נחשבים טפילים פנימיים (endoparasite) משום שהם מתפתחים בתוך המארח.
בישראל מאות מיני צרעתניים. רק חלקם מוגדר סיסטמתית ומעטים נחקרו על אורח החיים. את רוב המינים המצולמים ניתן להגדיר רק ברמת המשפחה ובמקרה הטוב ברמת הסוג. בנובמבר 2008 צילמתי צרעתן מעניין שנראה פעיל על עשב טרי בשולי חורשת איקליפטוסים בפארק הירקון בתל־אביב. הצרעה סקרה את השטח בתנועה המשלבת הליכה קופצנית ותעופה למרחקים קצרים, עלתה וירדה על גבעולי העשב ונראה שהיא מחפשת משהו. את המשהו הזה לא מצאתי ובדיעבד כנראה גם לא הייתי מוצא כי יעד החיפוש היה, ככל הנראה, זחלי פרפראי קטנים ואלה מסתתרים היטב בצד התחתון של העלים.
מסתבר שפעמים רבות הצרעה מטילה יותר מביצה אחת על המארח (2 ולעיתים יותר). מאחר והמארח יכול לכלכל רק זחל אחד, הרי התפתחות של שני טפילים תגרום למות כולם. לצורך חיסול המתחרים מצויד הזחל בדרגה הראשונה בלסתות חזקות שנועדו לפגוע פיזית במתחרים ולהרוג אותם (הלסתות נעלמות בדרגות מתקדמות).
תומכת בהשערה זו גם העובדה שהזחל ובמיוחד בדרגה הראשונה ניזון מנוזל ההמולימפה מה שאינו מצריך גפי פה נושכות וגם לא לנוע בתוך המארח כדי להגיע למזון המצוי למעשה בכל חלל המארח. רק בדרגות מתקדמות (מהשלישית ומעלה) הזחל מתחיל להיזון מאיברים פנימיים. בתחילה פחות חיוניים ולבסוף חיוניים שאכילתם גורמת למות המארח.
