הרשומה עודכנה במרץ 2026
בשנים 2025-2015 הייתי שותף למחקר טקסונומי על גמלי־השלמה של ישראל, שנערך במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. ממצאי המחקר פורסמו (אנגלית) כמאמר מדעי בכתב העת האנטומולוגי הישראלי (Israel Journal of Entomology). הסקירה להלן מתבססת על מאמר זה, לצד ספרות מקצועית ועבודת שטח שנערכה במהלך המחקר. הידע על טְרַף־יָד חִוֵּר בישראל, בלבנט ובכלל, אינו שלם; נדרשים מחקרים פילוגנטיים ואקולוגיים נוספים כדי להבין את האקולוגיה של המים והשפעת האדם על התפוצה.
רקע פאוניסטי
היכרות עם האקולוגיה וההתנהגות של אורגניזם מחייבת הבנה מקדימה של מוצאו האבולוציוני, אזורי התפוצה שלו וההקשרים הביוגאוגרפיים שבתוכם התפתח. זו נקודת מוצא חיונית לדיון ביחסים של מין ביולוגי עם סביבתו ובהסתגלויות שאפשרו לו לשרוד, להתפשט ולעיתים אף לשגשג הרחק מאזורי מוצאו.
פַאוּנָת גְּמַלֵּי־הַשְׁלֹמֹה (Mantodea) של ישראל, המונה כ־33 מינים (Simon et al., 2025), עשירה בסוגים (genera) מטיפוס תפוצה מדברי (מדבריות המזרח־התיכון והסהרה) או מטיפוס תפוצה טרופי-יובשני (מזרח־אפריקה).
דוגמה לטיפוס תפוצה טרופי-יובשני הוא הסוג Sphodromantis הכולל כ־37 מינים, רובם מצויים ברחבי אפריקה; מהם רק גמל־שלמה ירוק Sphodromantis viridis חורג מאפריקה ומגיע למזרח־התיכון, דרום־אירופה ולחצי־האי ערב (שם מצוי גם Sphodromantis trimacula האנדמי לערב). הזיקה לעברו הטרופי משתקפת מהתפוצה במרחב המדברי בלבנט שם הוא ימצא בנאות מדבר, בערוצי נחלים עשירים בצומח רב־שנתי ובגינות מושקות.
מין נוסף מטיפוס תפוצה דומה הוא טְרַף־יָד חִוֵּר Miomantis paykullii (משפחת הטְרַף־יָדִיִּים Miomantidae). טְרַף־יָדִיִּים כוללת שבעה סוגים, כולם בתפוצה אַפְרוֹטְרוֹפִּית משני צידי קו־המשווה. הסוג Miomantis מונה כ־70 מינים1מרבית המינים בסוג תוארו בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. תאורים רבים מתבססים על שונות צבע ותכונות יחסיות – מה שהביא, לא פעם, לתיאור של מין מסויים כמינים שונים. לדוגמה: טרף־יד חיוור תואר בסוג Miomantis לפחות חמישה פעמים תחת שמות לוואי שונים. הוא תואר גם תחת הסוגים: Oreomantis ו־Calidomantis. כ־35 מינים תוארו בתחילת המאה ה־20 על ידי האיטלקי Giglio-Tos, לפחות חלקם על בסיס שונות צבע. רק מיעוטם נגרעו במהלך השנים מרשימת המינים העדכנית. לא מהנמנע שלאחר רביזיה מודרנית של הסוג והשוואה מולקולרית יתברר שמספר המינים בפועל נמוך יותר שתפוצתם משתרעת בעיקר מדרום לסהרה, עם ריכוז מינים גבוה במזרח־אפריקה. מין אחד (Miomantis arabica) אנדמי לדרום ערב. טרף־יד חיוור חורג בהרבה מדגם התפוצה לעיל של הסוג.
התפוצה באפריקה משתרעת בעיקר לרוחב אפריקה, בסוואנות היובשניות מדרום לסהרה עם זליגות תפוצה דרומיות וצפוניות. הוא לא ידוע כרגע מהאזורים הטרופיים של מרכז־אפריקה. טרף־יד חיוור תואר כמין חדש למדע מפרט שנאסף בצפון מצרים (1871). הוא מצוי לאורך הנילוס אבל לא ידוע (עד כה) מאתרים אחרים צפונית לסאב־סהרה (שם ישנם מינים אחרים מהסוג). מכך משערים שהמין התפשט (לפני זמן לא ידוע) מסוואנות מזרח־אפריקה צפונה, דרך המסדרון האקולוגי של נהר הנילוס (Marabuto, 2014; Leplongeon, 2021). משם אולי בעזרת האדם חצה את מדבריות סיני והגיע גם לישראל.
התיעוד הראשון למין מישראל ומהלבנט מצוי באוספי מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל־אביב – פרט אחד שנאסף בשנת 1938 על ידי יעקב פלמוני באזור טבריה. מפתיע משהו שהאזכור המדעי לנוכחות בישראל הופיע לראשונה רק בשנת 2002, ללא מקור ומידע נוסף (Ehrmann, 2002).
מעניין לציין כי פרסומים מהמאה ה־19 וראשית המאה ה־20 העוסקים בגמלי־שלמה בארץ־ישראל והאזור אינם מזכירים אותו כלל – גם לא תחת שמות סוג קודמים, כגון Calidomantis. ייתכן שהדבר מעיד על כך שהטרף־יד לא היה נפוץ באזורנו בתקופה זו. השינוי המהותי החל להשתקף באוספים המדעיים, שם עיקר התיעוד המוקדם מתחיל משנות ה־50 של המאה ה־20; בעיקר מאתרים במישור החוף.
תפוצה
תפוצה של מין אינה רק תיאור גאוגרפי, אלא ביטוי של מכלול של היסטוריה אבולוציונית, השפעות ואילוצים אקלימיים והשפעות אנושיות.
בחינת דפוסי התפוצה הנוכחיים של טרף־יד חיוור מסייעת להבין כיצד מין בעל מורשת טרופית מצליח להתבסס באקלים היובשני הים־תיכוני, וכיצד סביבות אורבניות וחקלאיות משמשות עבורו הרחבות של בתי גידול ואף מקפצה להתרחבות אזורית.
כיום טרף־יד חיוור שכיח עד מצוי ברוב אזורי ישראל למעט החרמון. הוא שכיח באזור הים־תיכוני, בשטחים טבעיים, חקלאיים ובמיוחד במרחבים אורבניים כפריים ועירוניים, שם הוא משגשג בחצרות וגינות נוי, המספקות לחות ושפע של צמחייה ירוקה. באזורים מדבריים בנגב הוא מצוי בעיקר בישובים, בגינות נוי. דפוס תפוצה שכזה נגזר, ככל הנראה, מהזיקה לאקלים חם ולח – באזורים צפוניים מרחבים אורבניים מהווים איי מקלט חמים יחסית גם בחורף.
מעניין שעד כה (2026) לא דווח מלבנון, סוריה וירדן, למרות שסביר שהוא נוכח גם שם. מה שמדגיש את הנחיצות למודעות הציבור בתגליות של מינים לכאורה חדשים, שנמצאים לצדינו שנים ארוכות.
בשנים האחרונות, תיעוד אזרחי מסייע במעקב אחר החדירה של טרף־יד חיוור לקפריסין (מתועד בעיקר באזור החוף הדרומי (לימסול), אליו מגיעות הפלגות גם מישראל), טורקיה (אזור אנטליה) ופורטוגל (Yilmaz & Sevgili, 2025; iNaturalist, 2026). הרחבת התפוצה היא עדות לסתגלנות של המין וגם לשינויים האקלימיים המאפשרים לחרקים חובבי חום, בסיוע האדם, להגר ולשרוד בקוי רוחב צפוניים יותר, בעיקר במרחבים אורבניים עירוניים.
אין ספק שהתפשטות חוצה ימים ואוקינוסים קשורה לפעילות אנושית – הפצה באמצעות תיקי ביצים המוצמדים לצמחי נוי ידועה בגמלי־שלמה. ראייה לכך מוצאים בתפוצה של טרף־יד נוסף, שאינו מצוי בישראל, ונחשב בעולם כמין פולש, הוא Miomantis caffra (במקור אנדמי לדרום־אפריקה). לראשונה תועד (על ידי חובבי טבע) מחוץ לאפריקה בניו זילנד (1978) ולאחר מכן מאוסטרליה (2009). הוא הגיע עד קליפורניה, ארה"ב (2013) וגם לפורטוגל (2014). בעוד הבוגרים של Miomantis caffra בקושי שורדים את החורף הניו זילנדי, תיקי הביצים מגלים עמידות לקור, ומאפשרים לאוכלוסיות במרחב האורבני לשרוד את החורף (Fea, 2011).
מדע אזרחי – מידע ראשוני על מינים פולשים מגיע פעמים רבות מחובבי טבע; בין בהעברת מידע לחוקרים מקומיים או בבקשות זיהוי במדיות חברתיות. המקרה של Miomantis caffra מהווה דוגמה לערכו של מדע אזרחי כאמצעי משלים חשוב למחקר המדעי בגילוי ומעקב אחר מינים פולשים, במיוחד מינים העשויים להוות סיכון כלכלי או רפואי. במקרה של Miomantis caffra מסתבר שמדובר במין אגרסיבי הדוחק גמלי־שלמה מקומיים וחרקים אחרים.
מפתח זיהוי למינים:
Miomantis paykullii ו־Miomantis caffra
(לפי Marabuto, 2014)
1. עין קונית (מבט־על), שטוחה במקצת (מבט חזיתי). כנפי הזכר עוברות את הבטן אך לא את קצה הגנובתנים. כנפי הנקבה מגיעות עד קצה הבטן. צבע בטן הנקבה אחיד או ירוק / לבנבן …. Miomantis paykullii
– עין עגולה (מבט־על), אובלית (מבט חזיתי). כנפי הזכר עוברות את הבטן וקצה הגנובתנים, כנפי הנקבה קצרות מהבטן. צבע בטן הנקבה דּוּ־כְּרוֹמָטִי, ירוק / צהבהב או חום / צהבהב …. Miomantis caffra
טרף־יד חיוור – ראש
מפתח זיהוי למינים Miomantis paykullii ו־Miomantis caffra
(לפי Marabuto, 2014)
1. עין קונית (מבט־על), שטוחה במקצת (מבט חזיתי). כנפי הזכר עוברות את הבטן אך לא את קצה הגנובתנים. כנפי הנקבה מגיעות עד קצה הבטן. צבע בטן הנקבה אחיד או ירוק / לבנבן …. Miomantis paykullii
– עין עגולה (מבט־על), אובלית (מבט חזיתי). כנפי הזכר עוברות את הבטן וקצה הגנובתנים, כנפי הנקבה קצרות מהבטן. צבע בטן הנקבה דּוּ־כְּרוֹמָטִי, ירוק / צהבהב או חום / צהבהב …. Miomantis caffra
טְרַף־יָד: שובו של שם אבוד
שמות מדעיים ושמות עבריים אינם רק אמצעי זיהוי, אלא נושאים בקרבם היסטוריה תרבותית, תפיסות מדעיות ולעיתים גם אידאולוגיה לשונית. השם 'טרף־יד' משקף את המפגש בין זואולוגיה, עברית מחודשת ומאמץ מודע ליצירת מינוח מקומי למגוון הביולוגי של ישראל.
כחלק ממאמץ לשימור ותיעוד המגוון הביולוגי של גְּמַלֵּי־הַשְׁלֹמֹה (Mantodea) בישראל, נערך בין השנים 2025-2015 מחקר במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב (Simon et al., 2025). על בסיס הידע שנאסף במחקר, ובשיתוף הוועדה למונחי זואולוגיה של האקדמיה ללשון העברית, הוסדרו בשנת 2024 שמות עבריים לכל מיני גמלי־השלמה המוכרים מישראל ־ שכן לרובם לא היה שם עברי עד אז.
בתהליך שכלל הצעות לשמות (למשפחות, לסוגים ולמינים) ודיונים בהשתתפות זואולוגים, מורים למדעים ואנשי לשון, הוסכם על השם טְרַף־יָד חִוֵּר עבור המין שהתקרא עד אז 'גְּמַל־שְׁלֹמֹה חיוור'.
השם טְרַף־יָד ושם המשפחה טְרַף־יָדִיִּים משמרים ומחדשים, כמחווה היסטורית, הצעה מקורית של ישראל אהרוני (1946-1882), שהציע בספרו 'הָאַרְבֶּה' (1920) את השם 'טַרְפִּיָּד' כחלופה עבור המונח 'גמל־שלמה' – הצעתו לא השתרשה ונשכחה. שם הלוואי 'חיוור' משמר שם לוואי קיים (שלא ברור מקורו), המתייחס לגוון החיוור הטיפוסי של צבעי הגוף.
הסוג המדעי הוקם בשנת 1870 על ידי החוקר השוויצרי Saussure (סוֹסִיר) שהעניק לו את השם Miomantis = 'גמל־שלמה קטן'; mio (מיוונית עתיקה μεῖον (meion = קטן. שם הלוואי המדעי paykullii (פַּאיקוּלִי) ניתן (1871), על ידי החוקר השוודי Carl Stål, לכבודו של Gustaf von Paykull, חוקר טבע שוודי.
מופעי צבע
צבע הוא גורם חשוב ביחסי גומלין שבין טורף, נטרף וסביבה. ריבוי מופעי הצבע של טרף־יד חיוור מספקים הצצה לאופן שבו מנגנונים פיזיולוגיים ואקולוגיים משתלבים מול לחצי ברירה בסביבה משתנה.
פולימורפיזם גוני (ריבוי מופעי צבע) טיפוסי לבעלי־חיים החיים באזורים בהם קיימת עונתיות אקלימית וחלים שינויים עונתיים בצבעי הסביבה. מקובל להתייחס לתופעה כתגובה ללחצי טריפה. על התופעה ניתן לקרוא ברשומה: רב צורתיות הסוואתית בסביבה משתנה.
לטרף־יד חיוור שני מופעי צבע: גווני ירוק בהיר וגווני צהוב-קש. צבעוניות המאפיינת שינויים עונתיים טיפוסיים לסוואנות של אפריקה, שם המין כנראה התפתח. שינוי צבע גוף, אם חל, מתרחש רק בדרגות הצעירות, בשלב הגלגול. במין זה הגירוי לשינוי צבע / גוון מוּנע משינויים בעוצמת החזר אור מהסביבה ומשינויים בלחות היחסית. מחקרים הראו שעבור טרף־יד חיוור רמת הלחות נחשבת למשתנה המשמעותי ביותר – לחות יחסית נמוכה מעוררת גירויים הגורמים לחלק מהאוכלוסייה לשנות צבע.
ההסבר לתופעה די פשוט; ירידה בלחות היחסית קשורה לשינוי עונתי בו צמחייה ירוקה קמלה עקב היובש וגווני הסביבה משתנים לחום-צהוב. כיצד המנגנון פועל, האם מדובר בתגובה לשינויים בלחות אטמוספרית או לשינויים בלחות מקומית המושפעת מהצמחייה בה גמל־השלמה שוהה (מיקרו בית הגידול), וכיצד מנגנון הראייה משתלב בתהליך, עדיין לא ברור. העובדה שלעיתים מוצאים מופעים שונים בסמיכות, באותו מקום, עשויה לחזק את הנחת השפעת מיקרו בית גידול.
מחקר שנעשה על Miomantis caffra מספק מידע נוסף, מנימפות שגודלו (מביצה) במעבדה בסביבות צבע שונות: ירוקה וחומה. בסביבה ירוקה הייתה שכיחות גבוהה לפרטים ירוקים. בסביבה חומה הייתה שכיחות גבוהה לפרטים חומים ומעורבי צבע (גוף ירוק ורגליים חומות). לחות גבוהה השפיעה חיובית על הופעת פרטים ירוקים. לטמפרטורה הייתה השפעה נמוכה על שכיחות צבע (Burke & Holwell, 2024).
חקיינות
טריפה יוצרת לחץ ברירה לפיתוח מנגנוני הגנה, גם אם זמניים. אחת האסטרטגיות המוכרות בהקשר זה היא חקיינות, המאפשרת לפרטים להפחית סיכון לטריפה בשלב שבו יכולת ההימלטות שלהם מוגבלת.
בסוג טרף־יד הדרגה הראשונה מציגה תופעה אקולוגית מעניינת של דמיון לנמלה. חקיינות נמלים (myrmecomorphy) מוכרת בחרקים ועכבישנים. אוכלי חרקים רבים נמנעים מנמלים בשל טעמן הדוחה, היותן אגרסיביות וחלקן יכולות להתיז חומצה פוֹרְמִית צורבת. ההנחה הרווחת היא שחקיינות נמלים (חקיינות בַּטְסִיָּאנִית) מקטינה לחץ טריפה גם על חקיינים שאינם מסוכנים. חקיינות נמלים לכאורה בגמלי־שלמה, בדרגת הנימפה הראשונה, מוכרת במשפחות שנות.
הדרגה הראשונה של טרף־יד חיוור עשויה (לפחות בעיני המתבונן האנושי) להידמות במבט ראשוני לנמלה. הגודל, הצבע הכהה ומקצב התנועה עשויים במבט חטוף לבלבל את הצופה עם נמלה גדולה. אף שכנראה אין פה חקיינות מובהקת, הרי די בשניה אחת של ספק כדי לגרום לטורף הנמנע מנמלים (ציפור, לטאה) להסס או להתעלם ולהמשיך הלאה.
גדילה ורבייה
גדילה ורבייה הן שתי מערכות הקשורות זו בזו בקשר הדוק, ולעיתים אף מנוגדות זו לזו. אסטרטגיות שונות של קצב גדילה, מספר התנשלויות וגודל גוף משקפות פשרות אבולוציוניות בין התבגרות מהירה לבין פוטנציאל רבייה עתידי. הבדלים בולטים במיוחד בהשוואה בין זכרים לנקבות בגמלי־שלמה.
טרף־יד חיוור הוא מין קטן (42-34 מ"מ הנקבה, 37-29 מ"מ הזכר). זכרים מתנשלים שש פעמים עד לבגרות ואילו נקבות מתנשלות שבע פעמים. על הרוב נקבות מוכנות להזדווג כשבועיים לאחר ההתנשלות האחרונה; בשבייה זה עשוי לקרות מוקדם יותר. חיזור והזדווגות עשויים להימשך מספר שעות.
בראייה אבולוציונית, עבור נקבות מתקיים לא פעם לחץ ברירה לגודל גוף גדול, מאחר ונקבות גדולות יכולות להטיל יותר ביצים במחזור אחד (Honěk, 1993). אולם ללחץ זה יש מחיר והוא משך גדילה ארוך יותר ויותר מחזורי התנשלות. פרק זמן שהוא גם חשיפה מתמשכת יותר לסיכוני טריפה, עוד לפני מימוש פוטנציאל הרבייה.
עבור זכרים מתקיים פעמים רבות לחץ ברירה להקדמת התבגרות ולהקדים זכרים אחרים, לתזמן טוב יותר מפגש עם נקבות בתולות ולהגדיל את הסיכוי של הפרט להתרבות לפני שיטרף (Morbey & Ydenberg, 2001). המחיר במקרה הזה הוא גדילה מהירה, פחות מחזורי התנשלות על חשבון מימדי גוף קטנים יותר.
יתכן גם שאסטרטגיות אלו משקפות גם מנגנון אבולוציוני המאלץ זכרים המתבגרים מהר לחפש נקבות מוכנות לרבייה באזורים הרחוקים ממקום גדילתם (נקבות מהדור שלהם עדיין לא התבגרו) ומצמצם אפשרות לזיווג קרובים (Pusey & Wolf, 2001).
קניבליזם מוכר, גם כטריפה רגילה ללא קשר לרבייה ולעיתים בשלבי הרבייה. מחקר שנעשה במעבדה על טרף־יד Miomantis caffra (אינו מצוי בישראל) הראה התנהגות מעניינת. נקבות בתולות נוטות יותר לטרוף זכרים לפני ההזדווגות – ללא קשר למצב התזונתי שלהן. המאמר מסביר שבמין זה נקבות יכולות להתרבות גם ברביית בתולין ולכן קניבליזם מיני יכול, לכאורה, להעניק יתרונות כשירות (fitness), במיוחד אם הפוריות של הנקבה תלויה בהצלחת הציד שלה (Walker & Holwell, 2016).
נקבות שקיבלו פחות מזון (low feeding regime) נטו לתקוף זכרים מהר יותר מאשר נקבות שבעות, מה שמצביע על כך שהדחף לטרוף את הזכר נובע מצורך תזונתי ולא מהתנהגות אובליגטורית (Walker & Holwell, 2016).
כשבועיים לאחר ההזדווגות הנקבה מוכנה להטלה ראשונה. תיק הביצים (ootheca) מוצמד בדרך כלל לענף או עלה. בשבייה נקבה הניזונה היטב מייצרת 10-4 תיקי ביצים במרווחים של כעשרה ימים. תיקי ביצים מאוחרים קטנים יותר מקודמיהם. בתנאים מתאימים (כ־30 מעלות וכ־70% לחות) הבקיעה מתרחשת לאחר 5-3 שבועות, במחזור אחד. מכל תיק מגיחות 100-50 נימפות זעירות (4-3 מ"מ). בשבייה מחזור החיים, מדרגת ביצה עד הגעה לבגרות מינית, נאמד כבחודשיים. נקבה בוגרת חיה עוד מספר חודשים והזכר לא יותר מחודשיים (לפי האתר insektenlie).
רביית בתולין
רבייה מינית היא אסטרטגיה מרכזית בעולם החי, אך אינה היחידה. במצבים של צפיפות אוכלוסייה נמוכה, למשל עקב בידוד גאוגרפי או בעקבות חדירה לבתי גידול חדשים, עשויות להתפתח אסטרטגיות רבייה אלטרנטיביות.
רביית בתולין (parthenogenesis) – התפתחות עוברית ללא הפריה חיצונית, כלומר ללא זכר – מייצגת פתרון אבולוציוני קיצוני, המעורר שאלות יסוד לגבי התאמה, יציבות והצלחה ארוכת טווח של אוכלוסיות.
זו תופעה המוכרת באלפי מינים של בעלי־חיים, אולם לא תמיד הצאצאים כשירים או פוריים. בגמלי־שלמה רביית בתולין נחשבת חריגה, אולם מוכרת בסוג טרף־יד. בטרף־יד חיוור מדובר ברביית בתולין פָקוּלְטָטִיבִית; כלומר אפשרית אבל לא מחוייבת. היא נצפתה לראשונה בגידול בשבייה (Adair & Pearson, 1914). היא מוכרת ונחקרה גם במין Miomantis caffra.
הניסויים הבודדים ברביית בתולין בסוג טרף־יד לא סיפקו תשובות ברורות בכדי להגיע לאיזושהי מסקנה. התקבל מספר הצאצאים קטן, כולן נקבות ורובן לא הגיע לבגרות. חסר מידע על פוריות נקבות מרביית בתולין ופוריות דור ההמשך. האם תכונה זו מסייעת להתפשטות המין? נדרשים מחקרים כדי להבין את המשמעות שלה באסטרטגיות ההפצה של המין.
במחקר שבחן כיצד נוכחות זכרים משפיעה על 'החלטת' הנקבה להטיל ביצים ללא הפרייה, עלו ממצאים מפתיעים. החוקרים הציבו נקבות בתולות במיכלים נפרדים, כך שחלקן היו במגע חזותי בלבד עם זכרים, ללא יכולת למגע פיזי. התוצאות הראו כי נקבות שראו זכרים לא הטילו ביצים כלל, גם לאחר שהזכרים מתו. לעומתן, הפרטים היחידים שהטילו ביצים (שתי נקבות מתוך קבוצה שגודלה לא נמסר) היו דווקא אלו שנותרו בבידוד מוחלט ולא נחשפו לזכרים כלל. החוקרים הציעו כי רביית בתולין בטרף־יד עשויה לבטא הסתגלות לצפיפות אוכלוסייה נמוכה ומחסור בזכרים (Thomas, 2017). מבחינה אבולוציונית, השערה זו מרמזת על מנגנון הישרדותי המאפשר למין להפיץ את עצמו ולבסס אוכלוסיות חדשות בבתי גידול מרוחקים, גם כאשר הסיכוי למצוא בן זוג נמוך במיוחד.
תעופה
התעופה פתחה בפני החרקים אפשרויות נרחבות עבור תנועה במרחב התלת־מימדי, חיפוש משאבים והפצת אוכלוסיות, אך היא גם טומנת בחובה סיכונים. בגמלי־שלמה, תעופה נקשרת גם לאסטרטגיות רבייה, להבדלים בין הזוויגים וללחצי ברירה מנוגדים הפועלים על זכרים ונקבות.
נקבות גמלי־שלמה, עמוסות ביצים, אינן (בהכללה) מעופפות טובות. המשקל מקשה על התעופה, שהיא גם התנהגות המושכת טורפים העשויה לסכן את דור ההמשך. ניתן להניח שבמקרה הזה מתקיים לחץ ברירה לטובת נקבות מוגבלות תעופה. ביטוי קיצוני ללחצים כאלו מתבטא בכנפיים קצרות, לעיתים עד אובדן כושר התעופה. נקבות של טרף־יד חיוור אומנם מעופפות, אולם הכנפיים שלהן קצרות משל הזכרים, תעופתן חלשה יחסית והן לא נוטות לעופף גם כאשר הן יכולות. הן מעדיפות לברוח לעומק הצמחיה מאשר לעוף.
תוחלת החיים של גמלי־שלמה זכרים בוגרים קצרה יחסית וזו עשויה להוות לחץ ברירה הדוחף לתחרות עזה על נקבות בוגרות שלא נוטות להתרחק מאתר גדילתן ומושכות זכרים בעזרת פרומונים. במקרה הזה מתקיים לחץ ברירה לטובת זכרים המטיבים לעוף, בעלי כנפיים ארוכות ומשקל גוף נמוך – מי שעף מהר יותר יגדיל את הסיכוי להגיע לנקבה בתולה, לפני המתחרים.
תעופה בלילה מקטינה חשיפה לטורפים פעילי יום. זכרים של טרף־יד חיוור נראים לעיתים קרובות פעילים בלילה. תעופה בחשיכה ככל הנראה נעזרת בגרמי שמים כדי לשמור על מסלול תעופה ישר וחסכוני באנרגיה. באזורים אורבניים מוארים אור מלאכותי עשוי לגבור על אור השמים הקלוש בלילה, להסיט את הזכרים ממסלולם ולגרום להם לחדור בטעות גם למגורי אדם. על זיהום אור ראו ברשומה 'אור כמלכודת אקולוגית'.
תובנות
מבט אינטגרטיבי על ביולוגיה של מין המציג מאפיינים של מין פולש2מין פולש הוא כזה שמצליח להתבסס במערכת אקולוגית חדשה, המנותקת באופן טבעי מאזור המוצא שלו. תמהיל המאפיינים של מין פולש מורכב. הנה דוגמא לכמה מאפיינים שכולם ביחד מאפשרים למין פולש להפוך למוצלח: יכולת הפצה גבוהה, טווח סיבולת רחב, גמישות פנוטיפית, היעדר אויבים טבעיים, קצב ריבוי גבוה., מחייב חיבור בין היסטוריה אבולוציונית, התאמות אקולוגיות והקשר אנושי עכשווי. טרף־יד חיוור מהווה מקרה מבחן מעניין להבנת האופן שבו מין מצליח לנווט אבולוציונית במרחב משתנה, לנצל הזדמנויות חדשות ולהגיב לשינויים סביבתיים בקנה מידה אזורי ואף גלובלי.
טרף־יד חיוור עשוי להיראות כטיפוס אפרורי כשמו. אין לו תכונות חזותיות מרשימות. הוא קטן מימדים, נטמע בסביבתו ומול איום מעדיף לנתק מגע ולא לעשות 'אבו-עלי', כמו מינים אחרים המפגינים התנהגות הרתעתית מרשימה (ראו בהרחבה ברשומה 'מצג הרתעה בגמלי־שלמה').
עם זאת, מאחורי החזות האנמית מסתתר שורד אמיתי, המשחק לפי כללים אבולוציוניים של הקשוחים. הוא יודע להתאים את עצמו לסביבה, לבלבל את האויב ולנצל היטב הזדמנויות אקולוגיות. לא בכדי הוא זכה במקום השני בתואר המין הנפוץ ביותר בישראל, לאחר גמל־שלמה ירוק (Simon et al., 2025).
טרף־יד חיוור הגיע לאזור שלנו מהסוואנות של אפריקה לפני זמן רב, אולי לפני אלפי שנים. עד אמצע המאה־20 הוא לא היה מוכר באזור או לא זכה לתשומת לב, גם לא של אנטומולוגים, יתכן שהדבר קשור לצפיפות אוכלוסייה נמוכה שנגזרה מהתנאים ששררו בישראל אז. אם מתעלמים מהגורם האנושי (יותר איסופים לאחר קום המדינה ושינויים בשיטות איסוף) אפשר להציע תרחיש (המתמקד בהעדפות האקולוגיות של הטרף־יד) בו שינויים מהותיים בנוף החקלאי בישראל – מעבר נרחב לחקלאות שלחין (בעשור הראשון של המדינה), מעבר לגידולי שדה ירוקים ועתירי השקייה (אספסת וכותנה), גידול משמעותי בשנות ה־60 בתפרוסת השטחים המושקים בזכות המוביל הארצי ושינויים בתמהיל הגינון האורבני. כל אלו, וגורמים נוספים הובילו ליצירת יציבות מיקרו־אקלימית, שפע מקורות מזון הזמינים כל השנה והרחבת מסדרונות אקולוגיים (חקלאיים ואורבניים) שאיפשרו גדילה מהירה של האוכלוסייה והתפשטות מהירה גם ללב סביבת האדם.
טרף־יד חיוור הוא דוגמה למין סתגלן. סתגלנות שיתכן ומקורה באקלים הדו־העונתי הקיצוני של הסוואנות – עונה רטובה קצרה המתחלפת בעונה יבשה וארוכה. הסתגלות הבאה לביטוי בגמישות אקולוגית רחבה (בהשוואה למרבית מיני גמלי־השלמה בישראל) ואולי בגמישות רבייתית. גמישות הבאה לידי ביטוי באכלוס מגוון בתי גידול, כולל אורבניים ובתפוצה אזורית החורגת בהרבה מהתנאים האופטימליים לכאורה.
ההיסטוריה של התפוצה המקומית והאזורית מעידה על השפעות אָנתרופוֹגְניות (השפעות שמקורן אנושי). תיקי ביצים המוצמדים לעצמים ניידים, לסחורה ולכלי תחבורה, מגיעים לאזורים חדשים – המנותקים גאוגרפית מאזור המוצא – משמשים כמקפצה ממנה המין יכול לדלג לאתרים סמוכים וכך הוא ממשיך בהרחבת התפוצה במהירות יחסית.
חזותו הפשוטה, ממדיו הקטנים והנטייה להיטמע בסביבה הם תולדה של לחצי ברירה ממושכים ולא של היעדר ייחוד. מבט מעמיק מגלה אורגניזם סתגלן, ה'פועל' על פי 'כללים' אבולוציוניים מוכרים אך 'מיישם' אותם ביעילות מרשימה: גמישות אקולוגית, התאמה לשינויים עונתיים, וניצול הזדמנויות שמספק המרחב האנושי. במובן זה, טרף־יד חיוור מזכיר לנו שהסיפורים מעניינים אינם תמיד אלה שצועקים את נוכחותם – אלא דווקא אלה שפועלים בשקט, ומתמידים.
1. מרבית המינים בסוג תוארו בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. תאורים רבים מתבססים על שונות צבע ותכונות יחסיות – מה שהביא, לא פעם, לתיאור של מין מסויים כמינים שונים. לדוגמה: טרף־יד חיוור תואר בסוג Miomantis לפחות חמישה פעמים תחת שמות לוואי שונים. הוא תואר גם תחת הסוגים: Oreomantis ו־Calidomantis. כ־35 מינים תוארו בתחילת המאה ה־20 על ידי האיטלקי Giglio-Tos, לפחות חלקם על בסיס שונות צבע. רק מיעוטם נגרעו במהלך השנים מרשימת המינים העדכנית. לא מהנמנע שלאחר רביזיה מודרנית של הסוג והשוואה מולקולרית יתברר שמספר המינים בפועל נמוך יותר.
2. מין פולש הוא כזה שמצליח להתבסס במערכת אקולוגית חדשה, המנותקת באופן טבעי מאזור המוצא שלו. תמהיל המאפיינים של מין פולש מורכב. הנה דוגמא לכמה מאפיינים שכולם ביחד מאפשרים למין פולש להפוך למוצלח: יכולת הפצה גבוהה, טווח סיבולת רחב, גמישות פנוטיפית, היעדר אויבים טבעיים, קצב ריבוי גבוה.
http://www.exotic-pets.co.uk/egyptian-mantis.html
http://www.swissmantis.ch/articles.php?lng=de&pg=102
Insect defenses: adaptive mechanisms and strategies of prey and predators
By David L. Evans, Justin O. Schmidt
Encyclopedia of entomology, Volume 3
The praying mantids By Frederick R. Prete
תודות:
דר' דני סימון – מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב.
הרשומה נכתבה על ידי אדם אמיתי. היא נעזרה אופן מוגבל בבינה מלאכותית עבור: ניתוח ראשוני של מקורות, דיוק מידע ומונחים, שיפורי ניסוח, תיקוני דקדוק ותחביר.