רשומה זו המתפרסמת בשני חלקים (ראו חלק ב'), מבוססת על המאמר 'החיים מתחת לאבן' של הזואולוג דר' דני סימון1 כפי שפורסם בשנת 1985, בשני חלקים, בעיתון במחנה במדור 'דרך־ארץ' בעריכת סא"ל עירית זהרוני ז"ל. המאמר יצא בזמנו לרגל פרסום הספר 'החי מתחת לאבן' של פנחס אמתי ודני סימון (ניתן להשגה רק כיד־שניה). פרסום הרשומה נעשה ברשות המחבר, עם מספר תוספות ועדכון השמות העבריים והשמות המדעיים. מרבית הקישורים ברשומה זו מובילים לרשומות נוספות באתר או לקטלוג העכבישים והעקרבים, עבור מי שרוצה להרחיב בהיכרות עם בעלי החיים.
בתחילה היה להפיכת האבנים אופי הרפתקני הכרוך במציאת עקרבים למיניהם, נחשים ושאר מרעין בישין. אבן שלא 'זכתה' להסתיר תחתה אחד מאלה, הייתה חוזרת למקומה בתנועת ביטול כאילו 'באשמתה' מדובר. ברבות הימים למדנו שההפתעות האמיתיות אינן מתגלות כהרף עין: הן חבויות בפינותיה הנסתרות של האבן; מסתתרות בחריציה ופיתוליה ומתמזגות להפליא עם פניה כך, שגם כאשר הן גלויות לעין – כמעט ואינן נראות. כך הצטמצם להפליא מספרן של האבנים ש"אין מתחתן דבר". התגלו מחילות המשי העדינות שהיוו צירי תנועה לאמבית; צבר אבנים מגובבות נמצא כביתו של הנימלן ('דר איגלו'); קיסמים עדינים הנעים ברוח הפכו לרגליו של שוור הבתים (ה'לולינית') וזרעים המוטלים על הקרקע, כמחכים לנביטה, הניעו רגליים ומחושים נסתרים והצטרפו ביחד לשחרורית זרעונית, הנדחקת למקום מסתור חדש.
לרוב בעלי־החיים שאנו עשויים לפגוש מתחת לאבן, זהו בית גידול עונתי אותו הם מאכלסים בעונה הלחה והקרירה של השנה, וממהרים לנטוש אותו עם התייבשות הקרקע ועליית הטמפרטורה. האיקלום מתחת לאבן הינו תהליך מתמשך ועשוי הימשך תקופה ארוכה. אולם לעיתים די בשניים-שלושה ימי שמש לוהטת ורוח חמה ויבשה, כדי 'להבריח' את מרבית שוכני בית גידול זה חזרה אל כור מחצבתם – שכבות קרקע עמוקות, לחות וקרירות. חלקם (שלשולים, נדלים, ועוד), ימשיכו את פעילותם גם מתחת לקרקע, בעוד אחרים (חלזונות, חשופיות) יאמצו לעצמם שנת קיץ מתמשכת ולא יתעוררו אלא בלילות טל, או לעיתים רק עם בוא גשמי היורה הבא.
יתרונה הגדול של האבן המוטלת בשדה הוא בכך שהיא משמרת מתחתה סביבה לחה למשך תקופה ממושכת. פני קרקע, הסופגת מי גשמים, אינם נוטים להישאר לחים זמן רב. קיימים כוחות המשמרים את המים בקרקע, אך לעומתם פועלים כוחות נידוף המרחיקים בהתמדה את המים וגורמים להתיבשות הקרקע. קרינת השמש המעלה את טמפרטורת הקרקע והרוח המרחיקה את האויר הרווי לחות, גורמים לאידוי מוגבר ולהתיבשות מהירה של פני הקרקע העליונים. האבן מונעת משני גורמים אלה מלפעול על פיסת הקרקע שמתחתה ובזה זוכים בעלי־החיים.
יתרון נוסף מתבטא בשינויי הטמפרטורה מתחת לאבן שאינם כה מהירים וקיצוניים כפי שקורה בשטח חשוף. פני הקרקע חשופים לשינויים מהירים בטווח מעלות אחדות בעקבות משבי רוח פתאומיים, צלו של ענן חולף או שינויים בתכולת המים על פני הקרקע. לרוב בעלי־החיים השוכנים בתחתית האבן איברי חוש פשוטים ויכולתם להגיב במהירות לתנאי סביבה משתנית – מוגבלת. לכן 'התנהגות' האבן כבלם לשינויים לא צפויים מאפשרת את קיומם מתחתה.
צידי האבן מתחממים במידה שונה על ידי קרינת השמש, בהתאם לתנועתה ברקיע בשעות היום השונות. לכן, בדרך כלל, נוצר מתחת לאבן מפל טמפרטורות המשתנה ללא הרף, ומאפשר לבעלי חיים קטנים מתחת לאבן לנוע בעקבותיו ולהימצא תמיד בטמפרטורה הנוחה להם ביותר.
בכדי להקל על ההכרות עם השוכנים מתחת לאבן, המשתייכים למחלקות חי שונות, נוטים לחלקם לקבוצות אחדות. כך לדוגמה, עשייה חלוקה המבטאת את מידת הנאמנות שמיחסים השוכנים מתחת לבית גידולם להניב את הקבוצות הבאות:
תושבים
אלה הם השוכנים הקבועים מתחת לאבן, הנמצאים ביום ובלילה ונאמנים לה כמעט כל ימות השנה. בני קבוצה זו מוצאים את כל מחסורם בדלת אמותיה של האבן ואין להם כל צורך לצאת מתחומה, אלא אם כן מדובר במפגשים רומנטיים לצורך מציאת בני זוג חדשים. מרביתם אוכלי רקב של חי וצומח ומיעוטם טורפים. כנציגים אופייניים לתושבים נוכל למנות את הזנבזיפאים Zygentoma, הרגלבישאים Opiliones ('קוצרים'), הכדרוריות מהשווה־רגלאים Isopoda ועכבישנים Arachnida אחדים.
דיירים
מהם המוצאים מסתור לעת יום מתחת לאבן ובלילה משחרים לטרף בקרבתה (עקרבים, קרפדות) ומהם המבלים מתחת לאבן רק שלב מסוים של חייהם, ובהתבגרם שוב אינם פוקדים את תחתית האבן (זחלי פרפרים שונים).
אורחים
נודדים ממקום למקום ופוקדים את האבן בזמנים לא קבועים. אלה הם בדרך כלל טורפים התרים אחרי ציד, או נקבות המבקשות מקום בטוח להטלת הביצים. יש הבאים לנוח מחום השמש ויש שהאבן משמשת להם מפלט מפני טורפים – עד יעבור זעם. בחלק זה של הרשומה נתהה מעט על קנקנם של אותם בעלי־חיים שכל מבוקשם באבן אינו אלא מסתור בשעות של אי־פעילות, מחסה טבעי מאויבים ומקרני השמש, אלה הם הגדולים שבשוכנים מתחת לאבן, בעוד שהתושבים הקבועים נמנים על קטני הארץ ועליהם יסופר בחלק ב' של הרשומה.
מרבי־רגל – עד …
מרבי־רגל Myriapoda היא קבוצה (תת־מערכה) הכוללת את מחלקת הנדלאים Chilopoda ומחלקת רבי־הרגליים Diplopoda. על ההבדלים בינם תוכלו לקרוא ברשומה 'בין רברגל לנדל'. על מחלקת הנדלאים וסדרות הנדלים בישראל ועל מחלקת רבי־הרגליים וסדרות רבי־הרגליים של ישראל תוכלו לקרוא בקישורים.
הרב־רגליים ניכרים בגופם המאורך והגלילי, העשוי מספר פרקים רב. השכיח ביותר מתחת לאבנים הינו הרבגף חום Tetrarthrosoma syriacum שאורכו מגיע לכדי 4 ס"מ. בקיץ מתרכזת פעילותו מתחת לפני הקרקע, אך בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, הוא מופיע בהמוניו על פני הקרקע ומוצא מסתור בשעות היום מתחת לאבנים ובקרבת צמחיה ירוקה. עיקר תפוצתו לאורך מישור החוף. בתשומת־לב רבה יותר, בעיקר בשל גודלו, זוכה הרברגל השחור Archispirostreptus syriacus, השכיח בעיקר באזורי גבעות ובהרים.
לגבי מי שאין עיסוקו בכך מהווים הנדלאים Chilopoda למיניהם, קרוביהם של הרב־רגליים, את התגלמות שאט הנפש והרתיעה מהיצורים הרומשים על פני הקרקע, גופם המאורך והדק, תנועתן המהירה של רגליהם הרבות והסיפורים האופפים את הופעתם, הפכום לבלתי רצויים ביותר בכל חברה שהיא. לרוב מסתיים המפגש אתם בהופכם להיות קרבן לעקבה של נעל. משום מה, גם הזואולוגים אינם מרבים לעסוק ביצורים אלה והידע על מינים רבים מצומצם למדי וכולל פרטים בסיסיים בלבד על מחזור חייהם, יתכן כי דבר זה נבע מהיותם חסרי חשיבות כלכלית או רפואית מיוחדת.
הנדלים למיניהם מהווים מרכיב חשוב של החי מתחת לאבן, בשרשרת המזון הם מתבלטים כטורפים זריזים הניזונים מתחום רחב של יצורים, החל מנמלים ורכיכות ועד לזוחלים קטנים. בדומה לחרקים, גם לנדלים שלושה זוגות גפי פה ומחושים ארוכים ורגישים. גופם שטוח ועשוי פרקים רבים, כשכל פרק נושא זוג גפי הליכה אחד הפרק הראשון של הגוף נושא זוג רגלי ארס המסתיימות בטופרים חדים ולכן הן קיבלו את השם רגלסות; בלוטת הארס שוכנת בבסיסי רגליים אלו. הרגלסות משמשות להגנה ולהתקפה כאחת ובעזרתן משתק הנדל את טרפו, נדלילאים Geophilomorpha וקטנדלאים Lithobiidae מפרישים להגנתם גם הפרשות דביקות היעילות מאד כנגד נמלים, חיפושיות רצות ואויבים טבעיים אחרים, מקור ההפרשה נמצא בבלוטות בבסיסי הרגליים ובבלוטות גחוניות.
עקרבים – על גחון האבן ומתחתה
חיים שלגביהם הפיכת אבנים היא עניין שבשיגרה, והזדמנות לגוון את התפריט במיטב השוכנים מתחת לאבן. ־טבע הולכי בטל. אמנם ישנם גם כאלה, אך קדמו להם מינים לא מעטים של בעלי־מי שאין עיסוקו בכך, עלול לחשוב שהפיכת אבנים ותקיעת חרטום במה שמתגלה היא נחלתם הבלעדית של מטיילים משועממים או חובבי
החוקרים האמריקאים, צ'פמן, רומר וסטארק מתארים במחקרם דוגמא לכך: דובי הגריזלי גדולי המימדים, שאחריהם עקבו זמן רב בהרי מונטנה, הגיעו למדרון הררי זרוע אבנים. בכפם הקדמית הפכו אבן אחר אבן וזללו מלוא חופניים מערימות של מושיות (חיפושיות פרת משה־רבנו), שמצאו מסתור תחתן. יתכן מאוד שתצפית דומה הייתה נרשמת גם מהחרמון וממרומי הרי הגליל אלמלא הושמדו בסוף המאה שעברה אחרוני הדובים הסוריים ששוטטו בחורשים ובאפיקי הוואדיות. שכן מושיות, אותן חיפושיות קטנות וצבעוניות האהודות על חקלאים (מכיוון שהן זוללות כנימות ומזיקים אחרים), מתרכזות מדי שנה בהמוניהן לתרדמת חורף ממושכת מתחת לאבנים ובשוליהן, בחרמון, בהר מירון ובמקומות נוספים. באפריקה ידועים כהופכי אבנים מינים שונים של קופים, בעיקר בבונים המלקטים את מזונם בסוואנה. ובישראל?
חזירי הבר השוכנים בסבכים מיוערים ופושטים בלילות על קרחות יער, מטעים ואזורים חקלאיים, ידועים אף הם כהופכי אבנים. חרטומם המאורך ושרירי העורף החזקים בהם ניחנו, מאפשרים להם להטיל את האבנים על צידן ולהנות מפרוקי־רגליים שונים וזוחלים קטנים הנחשפים מתחתם. בנגב המרכזי ובסיני נוהג בדרן זו גם האלימון, עוף מהיר ריצה ממשפחת העפרוניים. בעזרת מקורו הארון נובר האלימון בין החצצים והופך אבנים קטנות בחפשו אחר חרקים, עקרבים, לטאות ושממיות המשמשות לו מזון. על שפת הים־התיכון נוהגת כך הארנריה Arenaria, מין חופמי הנקרא באנגלית Turnstone 'הופך האבנים'. במקורה החזק הופכת הארנריה אבנים וחוטפת, כהרף עין, חרקים, סרטנים ורכיכות המתגלים לעיניה.
חלזונות – מפלט מיובש
דו־חיים – מקלט יומי
זוחלים – צל, מחסה ומזון
כיצד מיטיב זוחל לנצל את כל היתרונות הגלומים באבנים המוטלות בשטח, תדגים לנו המדברית העינונית Mesalina guttulata – לטאה שכיחה בגבעות טרשים בנגב ובמדבר יהודה, לגביה מהווה האבן בראש ובראשונה מקום מחסה לילי, בשעות הבוקר המוקדמות שרועה המדברית לעיתים על האבן ומתפרקדת להנאתה, בעוד גופה קולט חום הנחוץ להמשך פעילותה. כשהתחממה דייה, מתחילה פעילותה ובמהלכה היא מבקרת באופן קבוע מתחת לאבנים שמרווח מצוי מתחתן ומלקטת מגון עשיר של מזון: טחביות, חרקים, עכבישים, עקרבים ורבי־רגליים. עם עלות הטמפרטורה והמשך התחממות גופה, נאלצת המדברית העינונית למצוא מחסה מוצל וקריר – שוב מתחת לאבן.
השממית השכיחה ביותר מתחת לאבנים, ברוב אזורי הארץ, היא מיודעתנו שממית הבתים, המוכרת לכל בהופעתה על חלונות מוארים, תקרות, מרפסות ופרוזדורים, שממיות הבתים השוכנות מתחת לאבנים מצטיינות בדגם צבעים כהה יותר מאחיותיהן המופיעות בבתים, אל לזאת להטעותנו בזיהוייה מכיוון שרוב מיני השממיות ידועות בכושרן לחילוף צבעים במידה מסוימת, בהתאם לצבע המצע עליו הן שוכנות, הישימונית המצויה Stenodactylus sthenodactylus מצומצמת יותר בתפוצתה ולמחסה תעדיף בדרך כלל אבנים קטנות באזורי טרשים, ממש כפי שעושה קרובתה הקטנה – הזוטית Tropiocolotes steudneri.
רשימת הנחשים השוכנים מתחת לאבנים, ארוכה וכוללת את מרבית המינים החיים באזורנו, למעט בוגרים של המינים הגדולים, ונחשים חובבי חולות. השכיחים ביותר הם בני הסוג שלוון Eirenis. אלה מבלים כנראה את רוב זמנם מתחת לאבן, שכן מזונם הכולל בעיקר פרוקי רגליים, מצוי בשפע מתחת לאבן ובקרבתה.
העובדה שגם נחשים ארסיים נמנים על השוכנים מתחת לאבן, ולו גם רק למטרות מנוחה והסתתרות, חושפת את חובבי הטבע הופכי האבנים להכשה, לעיתים עוד בטרם יבחינו בסכנה האורבת להם. הקפדה על כללי הזהירות עשויה למנוע הפתעות, בלתי נעימות כאלה (ראו תמונת הפיכת אבן וההסבר המלווה אותה).
עשרות בעלי־חיים שכלל לא הוזכרו, בצירוף אלה שסיפורם סופר, מקיימים את שיגרת חייהם מתחת לאבנים והמעקב אחריהם עשוי להיות מלא עניין אך גם הפרעה מהותית. יש מבינם המגיבים בתוקפנות על הפולשים לתחומם. על כן חייבת הפיכת אבנים להיעשות בזהירות, תוך הקפדה על כללי בטיחות ושמירת טבע:
1. לצאת לשדה נעולים בנעליים.
2. אין להכניס ידיים מתחת לאבן בטרם הורמה.
3. אין להפוך אבנים בעזרת הרגליים.
4. אין לנסות להרים או לגלגל אבנים כבדת במיוחד, או השקועות עמוק בקרקע.
5. לאסוף (רק אם חייבים) את בעלי־החיים במלקטת בלבד ולאחר הסתכלות להחזירם בצורה בטוחה לביתם.
6. כדי להימנע מפגיעה מיותרת בבעלי החיים, נחזיר את האבן למקומה לאחר שנבחנה, ותוך הקפדה שלא למחוץ את היושבים תחתיה.
7. אין לאסוף זוחלים ודוחיים על כל סוגים והמינים, שכן הם בעלי חיים מוגנים ואחזקתם אסורה על-פי חוקי המדינה.
8. אין לאסוף כלל בעל־חיים בשטחי שמורות טבע או שטחים מוגנים או רגישים, אלא על פי היתר בכתב מרשות הטבע והגנים.
המשך הרשומה בחלק ב'
1. דני סימון עוסק בחקר חרקים במחלקה לזואולוגיה במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באונ' תל-אביב ומרצה בסמינר הקיבוצים.
מקורות נבחרים:
החיים מתחת לאבן, דני סימון, מדור דרך ארץ 179, עיתון במחנה בעריכת סא"ל עירית זהרוני 1985
החיים מתחת לאבן, דני סימון, מדור דרך ארץ 180, עיתון במחנה בעריכת סא"ל עירית זהרוני 1985
החי מתחת לאבן, פנחס אמיתי, דני סימון, 1985
החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 2 חסרי חוליות יבשתיים, 1985
החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 3 החרקים, 1989